אמרי אש חלק ב קעא

יום ולא נקרע ולא נאבד השטר אע"פ שלא אמר מעכשיו קנה וכ"כ בקידושין דף ס"ג ע"א העתיקם הב"י סוף סימן קצ"ז וכן מתבאר מדברי הסמ"ע בסימן ר"י ס"ק ב' דכל ששטר קיים ביד הזוכה מהני אע"ג דבשעת מסירת השטר לא קנה ואולם היינו ביד הזיכה כשהוא ביד שליש אם הושלש בידו שיזכה לנתבע פשוט שידו כיד הנתבע ואולם אם הושלש ידו סתם כל"ע לפמ"ש המחבר בסימן ר"כ בנותן ליד שליש סתם ואומר לו יהא זה אצלך דלא זכה המקבל כמבואר שם בסימן ר"כ סעיף כ"ה ואולם שם מיירי בנותן שמסר מעצמו ליד שליש ולא עשה רק מדעתו בזה אמרינן דלא נתכוין לחייב עצמו אבל בנידון זה דחתמו עצמם לקיים הפשרה ומסרו ליד שליש וודאי ע"ד שיזכה השליש לתובע דהרי ע"ד זה חתם שיהיה הלה בטוח שלא יחזור בו. עד כה כתבתי המעט להפיק רצון צדיק שציוה עלי לחות דעתי העניה ואומר כי לפטור הנתבע משבועה זר בעיני מאוד והדעת נוטה לחייבו הששה מאות ר"כ כיון שאינו יכול לפטור עצמו ע"י שמינית ריוח מפני אונסו ומעלת הגאון ני' כדאי דעתו הרחבה להוציא ממון ועל כל פנים הייתי נוטה הפשרה לטובת התובע אם הייתי דיין בזה יסלח נא הדר"ג ני' אם עד כה אחרתי כי מונעים רבים סבונו הקיפו עלי יחד והנני משתחוה מרחוק להדרת קדושתו ידידו לטובתו: הקטן מאיר א"ש

סימן ה

על קושית מו"ח ני' (אב"ה כראה דקושית מו"ז הגאון זצ"ל הוא על מה שכתב הש"ך סימן ל"ח ס"ק א' אחרי שהאריך להקשות על הבנת ב"י בדברי ר"ח כתב וז"ל והשתא אתי דברי ר"ח כפשטן וה"ק אבל אם אמרו שקר העדנו לא מבעיא שאין משלמין על פי עצמן וכו' אלא אפילו העדות נכונה כלומר דסד"א דנהי דאין משלמין עפ"י עדותן משום דעדות השניה לאו עדות הוא דהזמת עצמן לא חשיב הזמה כהזמת עדים מ"מ נימא דהכחשה מיהא הוי וכו' וכשיוזמו אח"כ לא יתחייבו אלא אפילו העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ולא מתבטל במאי דאמרי השתא שקר העדנו וכו' וכשניזומו אח"כ חייבין וכו' והשתא לק"מ מה שהקשה הב"י דהא ש"ס ערוכה הוא דמהש"ס לא מוכח מידי עכ"ל יע"ש וקשה דהא בסנהדרין דף ל"ד ע"א אמר הגמ' דלכך לרבנן אין העד יכול ללמד זכות ומשום דמיחזי כנוגע בעדותו ופירש"י דנוגע הוא בדבר שמתחרט ודואג שמא יגמר הדין ויביא זה עדים להזימן ומיהדר לא מצי למיהדר בהו לאחר כדי דיבור משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד יע"ש וא"כ מוכח ג"כ מש"ס ערוכה דאם חזרו בהם ואמרו שקר העדנו אעפ"כ מקיימין בהם דין הזמה דאם לא כן אינם נוגעים בעדותן דהרי יכולים לחזור ולא מקיימי בהו דין הזמה) אפשר לומר דהנה לכאורה יש לתמוה על דברי ש"ך שכתב דתיסיק אדעתן לומר משום דחזרה בהם לא יהיה בהם דין הזמה דהוה הכחשה ובטלה העדות אע"ג דלגבי נידון עדותן קיימת מ"מ לגבי עצמם הכחשא מיהא הוי וזה תימא דאין לך ביטול עדות גדול מן שיבא הרוג ברגליו ואפ"ה מבואר בב"ק דף ע"א וע"ב דלדידן דקיי"ל הכחשה תחלת הזמה היא אם יזמו אח"כ חייבים מיתה. ואפשר לומר דהתם בב"ק ע"כ מיירי שהוכחשו אחר גמר דין דקודם גמר דין אין כאן הזמה. ומיד שהוכחשו א"א לגמור הדין וע"כ מיירו שהוכחשו אחר גמר דין ולזה אע"ג שהוכחשו אם יוזמו אח"כ חייבין משום דמיד שנגמר הדין הוי בני חיובא אם יבואו עדי הזמה לכך לא יועיל אם יוכחשו תחילה מה שאין כן כאן מיירי שחזרו בהן קודם גמר דין ולא היתה עדיין עליהם שוב חיוב בזה סלקא אדעתין לומר דיועיל הכחשתם וכיון שלא נתחייבו עדיין אע"ג שגומרין הדין אח"כ סד"א לומר לביה עצמם תבטל עדותם ולפ"ז היה אפשר לומר דסוגיא דסנהדרין איירי אחר גמר דין אלא דקשה דא"כ מאי כרבנן האי למות מאי עביד ליה והיותר נראה לומר לפי מה דמבואר בב"ק דף הנ"ל דעדים שהוכחשו בנפש למ"ד הכחשה לאו תחלת הזמה לוקין דכיון דאין עושין בהן דין הזמה לא מיקרי לאו שניתן לאזהרת מיתה אע"ג דמעיקרא אם באו עדי הזמה היה בהם מיתה מ"מ השתא מיהו אין בהם מיתה ולוקין משום לא תענה ברעך. מעתה נחזי אנן מה דינם לענין מלקות אם חזרו בהם לפי דעת הש"ך בס"ד ונראה ברור דלוקין מעתה לפ"ז שפיר נוגע בעדות ודו"ק

ובהיותי בענין הלזה אמרתי להציע לפניו מה שעלה ברעיוני לתרץ קושית התוס' ביבמות דהקשו לר"ע דאית ליה אין דנין אפשר משאי אפשר דאין משלשין במכות ונראה לפענ"ד דהנה כל המפרשים תמהו על הרמב"ם שפסק במלקות אף אם לקה לוקה ולפענ"ד צ"ע דהרי מבואר במכות דלרבנן לכך אין עדים לוקים שמונים בשהעידו על אחד שחייב מלקות משום דלא תענה אזהרה לעדים זוממין וכתבו התוס' בב"ק דף ע"ד ע"ב ד"ה הוה דאין הפירוש דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אלא הפירוש ההוא מבעי"ל לא זהרת ע"ז דמשום כאשר זמם לא כו' הרי לפנינו דמשום כאשר זמם לא לקי רק משום לא תענה לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דגלי רחמנא והצדיקו את הצדיק ומ"מ היכא דאיכא מיתה עדים שהוכחשו למ"ד הכחשה תחלת הזמה אין לוקין וא"כ לא ידעתי מה הסער על הרמב"ם דבשלמא גבי מיתה כיון דכתיב כאשר זמם ממילא אם הרגו אין נענשין כלל לא מיתה משום דלא כתיב כאשר עשה ומק"ו אין ללמוד דאעמ"ה ולא מלקות וכן בממון אין לוקין לעולם דאין לוקה ומשלם אבל במלקות אף אם לוקה ניהו דמכאשר זמם אין לעונשו אם לקה מ"מ מלא תענה מדוע בא ילקה ולמה לא יגרע מעדות ב"ג וב"ח יודעני כא מו"ח דעתו רק לפ"ז קשה מאי פריך מנ"ל דמשלשין בממון ואין משלשין במכות וקשה מאי קושיא בשלמא ממון מכאשר זמם אתיא ולכך כיון שהם לא חייבוהו אלא מאתים כך הם לא השלמו אלא מאתים אבל מלקות מלא תענה הרי כל אחד מהם עבר הלאו ומדוע לא ילקה אחד מ' וצריך לומר הקושיא אליבא דר"מ דאית ליה לוקין שמנים א' מכאשר זמם ומשני אביי שפיר יליף רשע רשע אבל לר"ע אין קושיא דלמא כרבנן ס"ל ודוק

סימן ו

מ"ש במכתבו העבר ליישב קושית קצות החושן בסימן ל"ח ס"ק ד' שהקשה על הרמב"ם בפרק כ' מהלכות עדות וז"ל העידו שורו שהרג את הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר ומשמע דאין העדים צריכים לשלם במה שרצו להפסיד שורו ולהורגו ולאסרו בהנאה דאם היו ומשלמין לא היו לוקין וכו' יע"ש כיון מעכ"ת בזה למה שכתב בספר משובב נתיבות אשר בסוף אבני המלואים ח"ר ע"ש. ויש כדון בדבריכם אלא שאין הזמן מסכים. ולפענ"ד היה נראה לדחות קושית המחבר קצות החושן דכיון דקי"ל דהא דחובל ועדים זוממין משלמין ואין לוקין היינו משום דבפירוש ריבה רחמנא הנך לתשלומין אבל באמת קולא הוא דאקיל רחמנא התם ולכך חובל בי"ט ואתרו ביה לוקה ואינו משלם דאין לך בו אלא חידושו היכא דהמלקות הוא רק ומפני לאו דחובל אבל כאן הוא מפני לאו די"ט לוקה אף אנו נאמר דלהרמב"ם ס"ל דלא פטר רחמנא עדים זוממין רק הכא דהתשלומין והמלקות על עדות אחת כמו שמעידין שפלוני חבל בחבירו והוזמו דהאי לוקין משום לא תענה ומשלמין מכאשר זמם על עדות זו עצמו וגלי רחמנא כדי רשעתו דאינו חייב שתים וכתב שאשר ינתן בו דמקילנן עוד לפטרו בממון שהוא משלם אבל מעידין על שור של פלוני שהרג את הנפש כיון דהרי זה שתי עדות כי היו יכולין לחייב את השור ולא הבעלים וכן הבעלים בלא השור נהי דמ"מ תרתי לא עבדינן וכמו שהוכיחו התוס' בכתובות מ"מ לדון בקלה לפטרו ממון בלא מלקות מכין לנו כיון דחדושי הוא שיפטור בקל אין לך בו אלא חדושו וגוף דין של קצות החושן לענין נסוך יין כראה דתלוי במחלוקת הפוסקים אם ילפינן קנסא מקנסא דמ"ד דלא ילפינן א"כ אף דחייבי חכמים למנסך יינו ממש מ"מ אין לנו לחייב עדים שהעידו נתנסך יינך דהוי רק קנס בהיזק ניכר ומנ"ל דחייבוה חז"ל בהיזק שאינו ניכר ואף למאן דיליף לא ברור לי מטעם הזה: