אמרי אש חלק ב טז

בהתחילה להניק ואח"כ צמקו וזה פשוט ומבואר כן בנוב"י והרי התם ג"כ ואפ"ה אסורה והיינו משום דל"פ וגם לא מינכרא מפני מה גמלתו ועובדא דמר יוכיח וכן משמע בג"מ דמחמת חולי אסורה דהרי בברייתא דרדיפה תנן או שהיה בעלה חולי וכו' ואפ"ה אסורה והיינו משום דל"פ ולפי פשטן של הדברים אין לחלק בין הבחנה למינקת דהרי תלמודן רמו משם למינקת ויש לי בזה אריכת קצת אבל אין הזמן מסכים עתה להאריך: וע"ד תקנת היתומים שכתב בעל ש"י הנה לרב בעל ש"י היה שם הרבה סניפין להתיר לדעתו ובאמת בעיני יפלא על כבוד הרב ש"י ועל מעכ"ת ני' איך אפילו לסניף בעלמא נעשה כן כיון דאסרו חז"ל מינקת חבירו איך נתיר משום תקנת יתומים. ומעתה אם תהיה איסור שנייה על הבא לישאנה נתיר אותה לו אם יהיו תקנת יתומים בו או משום מצוה לקיים דברי המת. ומהר"י מינץ שהתיר במופקרת ויליף מדדחינן עשה דלעולם בהם תעבודו משום מלתא דאסורא ה"ה תקנת חז"ל דלא דמי כלל דכבר כתבו התוספת דהוי כעין מצוה דרבים להציל רבים מאיסור ומש"כ דבסי' ר"ץ בח"מ כתבו דאפילו ב"ד כשיש תקנת יתומים יכולים להוציא עבדים לחירות ולבד שאינו מפורש להדיא בדברי הרמ"ה ושאר פוסקים דעלה קאי אף גם לדבריו איך יפרש מה שאמרו שם אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות ואחרים איך יעברו על עשה דלעולם בהם תעבודו וע"כ צ"ל כאחד מתירוצים שכתב שם הרשב"א לענין היתומים והיה כראה לפענ"ד דלכ"ע כשעבד נותן דמי עצמו אין בו משום עשה דלעולם בהם תעבודו. וכסברת רבו מפני שהוא כמוכרו לו ואין המצוה רק שלא לשחררו אבל לא לבלתי מכור אותו גם יש לומר דעיקר המצוה דלעולם ב"ת וממילא א"א לשחררו ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ואיך שיהיה לפענ"ד ברור דאין לעבור על שום איסור מפני תקנת יתומים. ובזה יש עוד לפקפק על דברי הש"י דשם בח"מ הוא תקנת יתומים אבל כאן במינקת חבירו איך נחוב להוולד היונק משום תקנת יתומים אחיה ועוד לדבריו אם ירצה האיש לחוס על יתומים אחרים ולזונם אם נתיר לו מינקת חבירו ג"כ יתיר אותה הש"י ואין להיתומים בני' זכות יותר באלמנה מיתומים אחרים ואני אומר חזי מר דמדברי הש"י ומדברי א"ש מישתרי מינקת חבירו לעלמא הא"ש מתיר עשירה והש"י מתיר עניה הא קמן דהגאונים המתירים באותו עובדא דהש"י לא התירו מטעם זה גם הגאון בעל בני אהובה והמשנת דר"ע לא הביאו כלל סברא זו מכלל דלית דחש לה: ידידו ה"ק מאיר א"ש

סימן ט

שלום וכל טוב לאהובי בני הרב וכו' מוהר"ר מנחם ני' אבד"ק חוסט יע"א

הנה כבר החילותי לכתוב לך זה יותר מב' שבועות תשובה ולא יכולתי לגמור מפני בטולים רבים שהיו כנגדי על דבר המניקת קשה בעיני להקל באלמנה אם אין שם שום צד אחר רק מופקרת בלבד כי ברמ"א אינו מבואר רק במזנה ושם יש לצרף דעת הר"ש הזקן. אף שיש חולקין ואומרים דבמזנה גם הר"ש מודה לר"ת עיין בצ"צ אינו מוכרח כל כך אבל באלמנה שאיסורה ברור מן הש"ס לא שמענו. אף לדעת הר"י מינץ משמע שלא סמך ע"ז בלבד ועיין שם בכל התשובה משמע שלא התיר רק במזנה והרי הוא ז"ל המציא היתר זה דמופקרת ולא סמך על זה בלבד ע"כ אין להתיר כלל באלמנה והנה ידעת מ"ש בספר תפארת למשה ושם היתה מופקרת לזנות ואפ"ה לא רצו הגאונים להסכים בהתירא ובעל אמונת שמואל שהתיר סמוכים הוה לו גם כן מסברת הר"ש הזקן לדעתו ועיין בנו"בי בתרא חאה"ע סימן ל"ה לזאת אהובי בני אתה לא תתיר ואם והיה אחד שיסדר לה קידושין בלא דעתך אין אחריותו עליך וה' הטוב יצילנו משגיאות ומדין ומבעל דין קשה דברי אביך המעתיר בעדכם: הקטן מאיר א"ש

סימן י

אל אלהים עליון. יראנו בנחמת ציון. ונעלה בית ה' בשמחה ובהגיון את כבוד ידיד ה' הרב המופלא ומופלג בנן של קדושים חכם חרשים כקש"ת מהור"ר יואל גליק בק"ק ראטערדאם יע"א

מכתבו הגיעני ואולם התמהמה מאוד לפי הזמן הנכתב במכתבו שהוא כ"ח אייר וגם לפי אשר ניתן עה הב"ד אחר לבוא ולפי הנראה בקרוב יתמו הכ"ד חודש ואין עוד צורך לפלפל בדין. ואולם להשיב מפני כבודו וכבוד בית אבותיו אמרתי לכתוב בקיצור על אשר רצה מעכ"ת לחדש דלאחר י"ח חודש אם גמלתו האם דמותרת להנשא אשר לא שמענו עד כה לאחד מן הפוסקים והגאון נוב"י קמא בסימן כ' האריך להתיר בשנה מעוברת שנחלקו הפוסקים אם צריכה להמתין כ"ה חדשים והגאון אחר פלפול ארוך התיר בכ"ד חדשים אם גמלתו יעיי"ש שהאריך ולא עלה על דעתו להתיר לפני כ"ד חודש גם אם גמלתו רק החודש האחרון בשנת העיבור וכמו שהאריך שם ומזקנים נתבונן כי לא דרכיהם דרכי מעכ"ת ני'. והנה כל הדקדוקים אשר דקדק בסוגיא דכתובות אינם כדאי לחדש דין זה כי מה שהקשה דלא דמי הבחנה דהוי רק זמן קצר להנקה דהוי זמן ארוך ועוד דקדוקים כאלו מה שיש לחלק בין מניקת חברו להבחנה בכל אלו נשיב לו אם רבותינו בעלי התלמוד אומרים דיש להשוותם איך נאמר להם דלא דמי

וקושית המהרש"א שהקשה על התוספות שהאריך בזה מעכ"ת הנה באמת המהרש"א לא כתב רק קצת קשה ומעלתו הגדילה מאשר היא כי בדברי הרא"ש להמעיין יראה שכיון הרא"ש לתרץ דכל שהיא מניקת יש לגזור כמו בהבחנה אבל אם גמלתו וכיוצא שאינה מניקה עוד ואין תקנה להוולד עוד לא שייך למיגזר הא אטו הא דמככר דזו מניקה וזו אינה מניקה ולא דמי כלל להבחנה דלא מנכר וע"ע הטעם כמו שכתבו התוספות דחיישינן שמא תגמלנו וכן כתוב בספר קרבן נתנאל. דהמהרש"א אישתמיט ליה דברי הרא"ש גם בתשובת שבות יעקב בדינים אלו כתב כיוצא בזה

גם מה שהקשה על הך דאביי אמאי חזר מהוראתו מהך דרב ושמואל ואדרבה על רב ושמואל קשה דהא לכ"ע מותר כדברי רשב"ג דאף לר"מ דאמר כ"ד חודש מותרת לינשא אחר כ"א חודש דברי תימה הן. ר"מ אומר בפירוש שצריכה להמתין כ"ד חודש ואיך יאמר רשב"ג דמותרת לר"מ מיד אחר כ"א חודש האם נאמר תנאי נינהו אליבא דר"מ דת"ק סבר דר"מ ס"ל דאסורה כ"ד חודש ורשב"ג פליג עליו אם כן הלכה כת"ק דלא אמרינן כ"מ ששנה רשב"ג הלכה כמותו רק במשנה ולא בברייתא וכמו שכתב הרשב"א בתוה"ב ריש הלכות נדה. ואולם באמת אינו כן דרשב"ג לא על ר"מ אמר רק על ב"ש וב"ה דעיקר מחלוקתן לענין שיעור הנקת הוולד ועל זה קאי רשב"ג וזה מבואר למעיין במפרשים וכיון דפליגי ר"מ ורשב"ג הלכה כר"א בגזירותיו

וראיתי בש"מ שכתב בשם רש"י מהדורא קמא שכתב דאביי כאשר הורה להיתר ששכח הא דקי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו וזה נראה קצת דוחק והיה מקום לומר דאביי היה סובר בתחילה דבג' חדשים האחרונים רוב פעמים איננו מזיק להוולד ואזדא ר"מ לטעמיה דחייש למיעוטא ולכן הוא מצריך כ"ד חודש ורשב"ג לטעמיה דאזיל בתר רובא בשבת לענין נפל וכן בבכורות לענין בכור כמבואר ולזה פסק אביי כוותיה אבל תלמודן סובר עיקר טעמי דר"מ משום גזירה הוא ומשום סכנת הוולד לכ"ע יש לחוש כמבואר תדע דהא לר"מ כל מניקה משמשת במוך וא"כ אמאי צריך להמתין אלא משום סכנה גזר וקי"ל כוותיה ומה לנו לפרוץ גדר מה שלא מצאנו מרבותינו הפוסקים אף כי רבו התשובות בזה כידוע. והנה מה שהתירו במזנה התם הוי קצת מכשול לרבים ומפני העניות המעבירות