אמרי אש חלק ב טו

בדברי מהרי"ל לא כן הוא כדלעיל וגם מה שהביא בשם נוב"י ובית מאיר דאיצטריך טעמא דגמרא בהבחנה משום גר וגיורת דליכא למימר משום מעוברת ומניקה לפענ"ד נכון הוא ומה שדחה מעכ"ת ני' שסתם גיורת זונה דלכך אסורה לכהן ואם היה מזנה אסורה גם גיורת צריכה להמתין דלא יהיב לה בעל הא ליתא דאע"ג דזונה היא וחיישינן שמא בא עליה אסור מ"מ זרעה בתר בעלה שדינן לה אי משום לחד מ"ד בסנהדרין נשיי' לא מפקרי ואי משום דרוב בעילות אחר בעל וכ"ש בגיורת דדעתה לאגיורי דאף את"ל דלא מנטרי מבעלי (יעויין בתוספות יבמות דף ל"ה ע"א ד"ה חוץ) מ"מ מאחריני מנטרי נפשה ואפילו בסתם נכרית תלינן זרעה בבעלה דאם לא כן איך אמר ר"י ביבמות דף ס"ב ע"א היו לו בנים בגיותו קיים פ"ו ואין לו בכור לנחלה והכא בקידושין דנכרי יורש את אביו ד"ת וכי נוקי כל הני בחבושים בבית האסורים וגם שם אין אפטרופס לעריות והנה היה מקום לומר דלכך לא רצו לומר בתלמודן טעם הבחנה משום מעוברת ומניקה דהא בברייתא דתנינא בכתובות דף ס' דנתנה למניקה או גמלתו מותרת להנשא מיד א"כ א"א לאסור בתוך שלשה חדשים משום מעוברת ומניקה דהא להך ברייתא אין איסורה ברור אחרי כי יש בידה לשמוט דד מעי התינוק ולגמול אותו בהוולדו או ליתן למניקת ואף ע"ג דלא קי"ל כהך ברייתא מ"מ להך תנא צריך טעם להבחנה ויהיה מזה ראיה ג"כ לטעם דיחסא דלא מדחי וכמ"ש הגמרא כיון דכל שהיא יכולה לגמלה או ליתן למניקת אין לאסור עליה להנשא בתוך שלשה חדשים כדאמרן א"כ מ"ט דמעוברת דאסורא הא לאו למניקה קיימא בבירור אע"כ דלהך ברייתא איכא טעמא אחרינא וראיתי בדברי מעכ"ת ני' שכתב בתוך דבריו דחסא באחריני הוי פסיק רישא בדרבנן ולא ידעתי כוונתו בזה אם כוונתו משום דישראל אינו מצווה על העוברין מ"מ וודאי איסור תורה יש בו כדמוכח מדברי תוספות בחולין דף ל"ג ע"א ד"ה אחד נכרי שכתבו דאף על גב דאינו נהרג מ"מ לא שרי וודאי מדאורייתא קאמרי דאם לא כן אכתי קשי' מי איכא מידי והתוספת בסנהדרין לא הקשו רק מדמחתכין העובר במקשה לילד (ופשוט דאף על גב דאיכא איסורא דאורייתא מ"מ מותר מפני הצלת נפש כיון דמיעט רחמנא מקטלא) ותירצו דהתם איכא מצוה ולא שייך מי איכא מידי ומ"מ ברור ד איכא איסור דאורייתא דהתורה לא מיעט רק מקטלא אבל מ"מ לענין איסור וודאי דאסור והחו"י בתשובה סי' ל"א דף ל"ו ול"ז נתחבט בזה לפענ"ד חנם דוודאי כיון דלב"נ היה אסור מן התורה ונהרג עליו ורחמנא מיעטה בישראל ממיתה כדאיתא בריש פרק הנחנקין לענין אסורא כדקיימא קיימא ומ"מ גם מהשחתת זרע איכא למילף וכמו שצידד הרב חו"י שם ועכ"פ איכא איסור תורה ברור

והנה אם היה הדת ההוא שהזכיר מעלת כת"ר כי' שאין הישראל רשאי לאסוף אסופי מן השוק ידוע לכל הוי אפשר לומר דנהי דשכיח דזונות משליכות בימי התלמוד כדמוכח בקידושין דף ע"ג דאמרינן דכיון דאיכא פנויי' ואיכא נמי מחמת רעבון יע"ש מ"מ זה היה בימיהם שהיו עיירות של ישראל רובם והיו משליכות וחושבת שוודאי ימצאהו ישראל אבל לפי הדת אשר נתן שאין ישראל רשאים לאספו היה מקום לומר כמו דלא חיישינן במת שמא תמיתנו ה"נ לא חיישינן שמא תשליכנו ויהי עדי אובד והיה מקום להקל אם א"א כלל להחזיר אבל מי יוכל לסמוך על זה ובפרט כי אין הדת ההוא מפורסים ונודע וגם מה שגזמו הקרובים רחוק מכליותי וכל זונה תאמר כן ומ"מ אם רואה מעכ"ת ני' העת הצריכה לכך הלא יש למעכ"ת ני' גאונים מתירים בספרים וב"ה יש לאל ידו לשקול במאזני שכלו הזך דבריהם ואשר יבחר יקרב ויעשה כחפצו ויגדל כחפצו וחפץ ידידו אה"נ

סימן ז

להרב המאור הגדול מוה' שבתי אבד"ק פעטשי ניידארף

מכתבו היקר הגיעני ואודות האשה אשר הרתה לזנונים ונשאת לאחר והוא לא ידע אם יש להתיר לאחר לידתה להבעל להיות עמה כי כל מכיריו יעידו כי הוא תם ונקי ובשגגה נשא אותה וכבר ראה מעכ"ת כי' דברי נוב"י ורצה בטובו לשמוע דעתי העניה. ידיד נפשי הנה כבר בתשובה אחת להרב אבד"ק מאהר כתבתי כי לבי נוקפי לסמוך על הגאון בזה כי הוא ז"ל בסימן י"ח לא הביא רק דברי מהרי"ו שכתב תחלה להתיר משום דזנות לא שכיח ושוב סתר מהרי"ו דנהי דזנות בעדים ובהתראה לא שכיח אבל מ"מ בלא עדים שכיח ולכך מצא הנוב"י מקום להקשות עליו דנהי דזנות שכיח אבל שתתעבר בזנות לא שכיח. ואולם מהרי"ל בהשובה סימן ק"י גם הוא אוסר וכתב בסוף התשובה הנ"ל והא דמפלגינן בס"פ ד' אחים לענין הבחנה דלא שייך מכח טעמא דמפרש התם ובזנות שלא שכיח לא גזרו או דלא איצטריך כדמפרש התם אבל לענין מעוברת ומניקה שייך כמו כן בזנות כדלעיל עכ"ל הרי שעמד ע"ז שהביא הגאון בנוב"י ודחה. ונראה מדבריו דהכלל הוא דכל היכא דשייך טעמא שגזרו רבנן במלתא אף דלא שכיח אמרינן לא פליג ורק בהבחנה דלא שייך הטעם אמרינן דלא גזור אבל היכא דשייך כמו זונה שילדה דשייך טעמא דמינקת חברו אמרינן לא פליג גם בתשובה האחרונה מכתבי מהרא"י בסימן רס"ט כתב דכל היכא דשייך הטעם אמרינן לא פליג רבנן אף במלתא דלא שכיח ייע"ש. והח"צ דחה ראייתו ואנכי בעניי הבאתי ראיה לדברי מהרא"י מסוגיא דגיטין בפ"ק דבחד דיכול אף ע"ג דלא שכיח אמרינן לא פליג רבנן כיון דלא מוכח ההפרש ורק בפקח ונתחרש דידוע וניכר ההפרש וכן בבעל עצמו או בבי תרי בהא אמרינן דלא פליג רבנן ועכ"פ כיון דמהרי"ל הביא הסוגיא והסברא שכתב הנוב"י ודחה אם הנוב"י היה מביא דברי המהרי"ל וחולק עליהם אולי הייתי סומך על דבריו עתה שנראה שלא ראה דבריו וידוע תקפו של מהרי"ל שכמעט בכל דבריו אנו פוסקים כמותו איני אומר בזה לא איסור ולא היתר ופשוט שזה שהיה הבעל בשוגג גם את"ל דלא ניחוש לדידה ונאמר אולי גם הוא תחשוב כן מכל מקום לא מהני אלא שאין צריך לגרש ולא לברוח אבל מ"מ הפרשה צריך לדעת האוסרין

סימן ח

להרב הגאון מהור"ר ליפמאן אבד"ק ס"ה יע"א

אחרי הואלתי לדבר אל הדרת גאונו לא אחדל מלכתוב אליו כאשר עם לבבי הנה גם אם אמת כדברי האלה כי הרופאים צוו עליה מפני הסכנה לגמול את בנה וגם יש תקנה ליתומים לא ידעתי למה הכניס מעכ"ת ני' את נפשו בזה להתירה והנה כתבתי להדרת תורתו ני' כי הפ"י לא סמך שם רק בלא הניקה הולד כלל לא בגמלתה ומעכ"ת ני' כתב כי נהפוך הוא דיותר יש לחשוב צד היתר בגמלתו מלא הניקה אותו כלל כמבואר בדבריו לא ידעתי למה יאמר מעכ"ת כן. הן יקרא צד היתר לדעתו כאשר ימצא בצד ההוא מורים מקילים אף ע"ג דלא קי"ל כוותיה מ"מ צד היתר הוי לצרפו. והנה בגמלתו אחרי חתימת התלמוד לא ימצא מורה להתיר ח"ו ואיך יקרא זה צד היתר אבל בלא הניקה כלל רבים מקילים והמה גדולים וטובים כאשר הובא בתשובת שבות יעקב באותה תשובה שהיה לפני מעכ"ת ני' ותשובת מהר"י פרוונצטאל שהביא הש"י שם הנה הוא בספר פחד יצחק אות א' ש"י משם הביא דברי הר"ם מאיגרא וכתב שכן המנהג להתיר ואע"ג שחלילה לסמוך ע"ז מ"מ למה יקרא לפענ"ד צד היתר לא בגמלתו דאפסיק להדיא בתלמודן לאיסור

לפענ"ד אין הפרש בין גמלתו מרצונה ובין גמלה מפני מצוות הרופאים דכיון שחל עליה שם מינקת חבירו לא חילקו חז"ל ולא התירו רק במת הוולד ולא בענין אחר והרי בצימוק שדים נפסק חלבה דג"כ אין תועלת לוולד באיסור נשואה ואפ"ה לא התירו הפוסקים רק בצימקה ולא הניקה כלל