אמרי אש חלק ב קנז

דשריפות המנחה ודו"ק. ואולם לכאורה תליא בהטעם שאין העדים יכולים להעיד לאחר שכפרו דהר"ן כתב מתחלה משום דאינו חוזר ויגיד ושוב כתב משום דלא מצוי משוי נפשיה רשיעי (עיין בר"ן במתני' ב' ד"פ שבועות העדות) והכה לטעם הראשון נראה דאף בעד הטומאה איכו חוזר ומגיד אף דלא בעי כאן תורת עדות ומשמע קצת ברשב"ם בב"ב דף קכ"ז עמוד ב' דאף במידי דלא בעי תורת עדות אמרינן דאינו חוזר ומגיד אף שיש כחלק כמובן. ואולם לטעם השני משום דלא מצי משוי נפשי רשיעי יש לעיין דהרי הוא עצמו כתב בפרק כל הנשבעין על משנת ושכנגדו חשוד על השבועה דאף דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ היינו לפוסלו לעדות אחר אבל נאמן הוא על עצמו ולדבריו הא דאמרינן התם ברבעני לרצוני דאין אדם משים עצמו רשע היינו שאין יכול לפסול עצמו לעדות אחר וא"כ כאן לענין שבועות העדות הא דאין יכולין לחזור ולהעד משום דאם אומרי' שיודעים הם רשעים ורשע פסול לעדות אבל בעד טומאה שפסולי לעדות כשרים לה רק דגזלן דאוריית' פסול דלמא משקר ומה שאין כן בזה שכל רשעתו משום שידע ולא אמר ובשאר עדות גזה"כ הוא אבל כאן היה יכול להעיד עדיין אלא דע"כ זה אינו דא"כ משכחת לה בשבועות העדות כפירה על כפירה והתורה אמרה לאחת משום אחת אתה מחייבו וא"א מחייבו שתים ודברי הר"ן תמוהים וצ"ע לכאורה ובפרט לר' יוסף דס"ל אדם משים עצמו רשע ואל בא דר' יהודא בהרגתיו וכו' כ"ע מודה דס"ל אדם משים עצמו רשע ואם כן בעד הטומאה היה ראוי להיות חייב שתים ובפרט לפמ"ש התוס' בשבת דף ס"ט ע"ב ד"ה הא מני בסופו בשם הרשב"א משכחת כר' יוסף בכל שבועת העדות חייב שתים דכה"ג לא מיפסל לעדות דוק שם ותמצא ותקשו לדידהו הא כתב לאחת ובענין הקושיא שנתעוררו הגדולים על תשובת הרשב"א (עיין בח"צ סימן ק"נ) באמת אם הרשב"א היכא דאיכא עוד עד אחר אמר יהיה תשובתו שלא כענין שאלת ואולי יש ליישב עד"ז דהנה באמת לא מצאתי מבואר שיהיו צריכין להעיד דווקא טל זה שקינא לה ממנו ונסתרה עמו ואולם הרמב"ם והמחבר ש"ע אחריו כתבו כן (עיין ב"ש) וכתב הב"י שכן הסברא נותנת כי מ"ש הב"י משמעות הפוסקים כבר השיג עליו המ"ל ונחזי אנן. הנה הא דאין עד אחד נאמן להעיד שנטמאת כ"א לאחר קינוי וסתירה היינו משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ומטעם זה אף לאחר קינוי וסתירה לולי דגלי לנו קרא לא הייתי מאמינים אותו וק"ל לפמ"ש המהרי"ק בתשובה שורש ע"ב דפוס לבוב דף ל' סוף ע"א דהא דאין דבר שבערוה פ"מ היינו היכא דבא להוציא מחזקתו אבל היכא שלא בא להוציא מחזקתו ע"א נאמן בדבר שבערוה וזה שלא כדברי הר"ן בפרק התקבל בסוגיא דשליש בסופו. וק"ל קרא ל"ל דע"א נאמן לאחר קינוי וסהירה הרי כתבו התוס' ריש נדה ד"ה והלל דאחר קינוי וסתירה אין לה חזקה וא"כ פשיטא דנאמן וצריך לומר אליבא דמהרי"ק דקרא איצטריך להיכא דמכחיש ליה הבעל וכמ"ש התוס' בסוטה דף ג' ע"ב ד"ה ת"ל אליבא דאביי צ"ל למהרי"ק כן אליבא דרבא ג"כ או היכא דבא ע"א אחריו להכחישו דאם כא גלי קרא רק מסברא יהיה נאמן לא חשיב כשנים כמ"ש הש"ך בי"ד סימן קכ"ו ס"ק י"ד בסופו אליבא דהריטב"א יעויין שם. אבל היכא דאין הבעל ולא אחר מכחישו ל"צ קרא דנאמן כיון דאין לאשה זו חזקה מ"מ לאיש ההוא שמעידין עליו שנבעלת לו חזקת כשרות וחזקה אלימתא היא כמ"ש הר"ן ריש כתובות דמש"ה היא נאמנות לומר מוכת עץ אלא דלכאורה תליא בפלוגתא דהרמב"ן והר"ן בהך דאסור בכל הנשים שבעולם דלהרמב"ן אין חזקת האיש מועיל לאשה לכאורה אבל כל זה אם פירש העד דלזה האיש נבעלה ולזה כיון דלא קינא לה עליו ואין שם עדי סתירה לאו כל כמיניה להוציאו מחזקתו אבל אם בסתם אומר העד שנבעלה לאחר וגם אין שום אדם מכחישו בכה"ג לאחר קינוי וסתירה נאמן דנפישי פריצי כדאיתא בכתובות דף ל"ו ע"ב וא"כ הרמב"ם והב"י שכתבו בא עד אחד והעיד שנטמא' מאותו שקינא לה היינו משום אחד משני אלו א' דבכה"ג אין הבעל ולא אחד יכול להכחישו. או שבאו לשלול דאם העיד החד שנטמאה מפלוני אחר שלא נסתרה עמו דכה"ג אינו נאמן אבל בנידון הרשב"א דפלגינן דיבורא ואמרינן שזינתה מאתר דלא ידעינין ליה כיון דנפישי פריצי ואיכא נכרים ולה אין חזקת כשרות בכה"ג אפשר דלכ"ע נאמן העד וק"ל ובזה תתענג על רוב שלום: הקטן מאיר א"ש

סימן קי

בעזה"י

משא ומתן של הלכה אשר היה לבן המחבר הרב מוהר"מ ני' עם גיסו הרב המאור הגדול החריף ובקי זך ונקי כקש"ת מוה' צבי ווייס ני' האב"ד דק"ק זבארוב

וכעת הוא אבד"קק מאדיאר לאפוש במדינת זיבענבורגען

אודות אשת משה בן יצחק מבאטשאווע בגליל אונגוואר אשר היה עלול בחולי הנופל ל"ע. ומחמת החולי הנ"ל קודם שבא עליו החולי וגם אחר זה יצא מדעתו אמנם כאשר סר החולי היה חלים והנה אחרי חג הפסח לקח לו נכתב תעודה (שטאטור פאס) שהלך לשוט בארץ ולא שב לביתו עוד. והנה בתחילת חדש אייר באו נכרים לבית ישראל בכפר הוסאק לאמר כי יהודי אחד מוטל מת בהיער מקום אשר אין עוברים ושבים. והנה בעה"ב לא היה בביתו והלכו שני נערים בני י"ח לראות אם כנים הדברים והנה ראו גוף מוטל בארץ אמנם לא קרבו אליו. ואז היה עוד לבוש במנעליו ולא ראו איזה דבר מונח שם והודיעו את זאת לאנשי ישוב קרומלא ובאו לשם אנשים. וגם הנערים הנ"ל ואז לא היה עוד מנעלים ברגליו. וכמו רחוק איזה אמות מצאו (הפאס) וגם התפילין הקציצה בלי רצועות. והכובע שלו מונח רחוק מראשותיו נגד ראשו מכוון כי לפי הנראה לאשר כי היה נמצא מונח במקום מדרון ראשו כמוך ממרגלותיו ונתגלגל הכובע עד לסבכי האילן ושם נמצא הכובע. והנה קראו הפס ונמצא כתוב על שם מאשקא איצקאווינוש מבאטשאווע אשר איזה ימים נלקח מן האמט דפ"ק אונגוואר וחתימת השר ניכר וידוע וגם האמט זיגל מפה. והנה בתוך הבאים היה איש אחד אשר איזה ימים כמו שני שבועות מקודם נפל הנכפה הזה פה אונגוואר והוא עם עוד אחד סלקוהו לצידי הדרך והכיר בטב"ע את הבגד העליון וגם ההאלז טיכל והוועסטא אשר היה לבוש בהם בעת אשר נטפל עמו פה העיר. והנה האיש הזה אמר כי לפי דעתו המת הלזה הוא הנכפה מן באטשאווע אשר הכירו מקודם. והנה הפרצוף פכים לא היה ניכר ככל וגם לא היו סימנים בגופו וגם לא היה יוכל לפשוט מלבושיו זולתי הכובע אשר הכירו אנשי באטשאווע כל הנ"ל נגבה בתו"ע כד"ת

והנה אציע ספיקותי הנה אחרי כי אין כאן היתר רק אם נאמר דלא חיישינן לשאלה. והנה האיש הלזה אשר היה הרבה עתים שיצא מדעת ולשוטה יחשב. והנה כתבו האחרונים בתשובותיהם כי בשוטה אף אם נאמר דלא חיישינן לשאלה מ"מ יש חשש אבידה מדעת כי זה אחד מסימני שוטה המאבד מה שנותנים לו. ואם כי הנו"בי קמא בתשובה מ"ג העלה דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו שייך גם בשוטה והנה הגאון מליסא בספרו קהלת יעקב והגאון מפ"ב בספרו חת"ס העלו דגבי הנמצא מת לא שייך הך חזקה וגם לדעת הנו"בי מ"מ אוקי חזקת א"א לגבי הך חזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו. והנה עלה בדעתי לומר בנ"ד באיש הלזה אשר העידו עליו יודעיו כי בעת שטותו לא עשה שום דבר שיהיה מקרע כסותו או ישליך כליו מעליו. רק כי דבריו אשר דבר היו שלא מדעת וכן היה עד אשר שב לדעתו והנה באיש כזה אפשר שאין לחוש כי הגיע למדה כזו שיהיה משליך את כליו. ורק כי זה האיש הוא שמצאנו אותו מת כי אין חשש כאן שאיבד את עצמו