אמרי אש חלק ב קנו

דאף בפתח פתוח אין כופין ועכ"פ בנידון זה גם לדברי מהר"י ז"ל אף דאין כופין מכל מקום אמרינן ליה דחובה עליו לגרשה

ולענין מה שנחלקו הפוסקים בזמן הזה שיש חדרג"מה"ג שלא לגרש בע"כ אם הוא נאמן דלדעת הר"ש שהביא המרדכי בפ"ג בקידושין וכן להגהות מיימוני פ' כ"ד איכו נאמן וכפי מה שכתבו התוס' בנדרים משמע שמהימן אלא שמנדין אותו והיה נראה לומר שאין כאן מחלוקת רק דהר"ש מיירי בהוא אומר שראה שזינתה אשתו דאז לא מהימן דאם לא כן בטלה תקנות רגמ"הג וחרמו אשר פירש למגרש בע"כ דכל אחד אשר בלבבו בליעל יאמר כן על אשתו וכונו שכתב מהרי"ק בשורש ק"י ומה יחוש הוא לנדויו אבל התוס' מיירי באומרת טמאה אני לך דלא שייך זה דבטלה תקנת רג"מהג ולכך יכול לגרש אלא דאמרו חז"ל דאינה נאמנות לא היה לו לומר דמאמין ולבטל תקנות רג"מהג אלא שרבותינו האחרונים ס"ל דנחלקו. והנה יש לעיין למאן דס"ל דנאמן במאנס בתולה דכתב לו תהיה לאשה וגו' לא יוכל לשלחה אם יאמר הבעל שראה שזינתה מה דינו אם נאמן או כא. ולכאורה אף בזה י"ל דאם יהיה נאמן א"כ כל אחד יאמר כן ובטל הלאו דלא יוכל לשלחה אלא דאין זה הכרח כ"כ דדיו שהזהירה תורה עליו וקמי שמיא גליא רק דשם במכות דף ט"ו לא מצינו באונס שגירש שיבטל עשה דכל ימיו בעמוד והחזיר ואם איתא דנאמן מטעם דשויה נפשיה חתיכה דאיסורא אם כן לדעת הרשב"א וכן פסק הב"י ביו"ד בסוף סימן א' דאפילו יש עדים שמכחישים אותו מ"מ על נפשו אסור משום דאדם נאמן על עצמו וא"כ הא משכחת לה שאמר שזינתה ביום פלוני ועדים מעידים בו ומכחישין אותו שיודעים שאשה היתה עמה וטהורה היא דלגביה אסורה ומ"מ ארבעים בכתפיה על שגרם בדברי שקר לאוסרה עליו ובאמת אם היה הטעם דהא דקי"ל שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא מטעם נדר כמו שצידדו מקצת האחרונים אין כאן ראיה אבל אין נראה כן וגם הנו"בי דחה זה בשני ידים. ואולם יש לומר דכשיש עדים מכחישים בכה"ג דמצוה מן התורה להחזירה בודאי חייב להחזירה כיון שיש עדים ובזה אף הרשב"א מודה כי בלא"ה יש חולקים על הרשב"א אפילו בכה"ג דהרשב"א מכ"ש בזה דיש מצוה להחזירה גם הרשב"א מודה דאינה נאמנת גם אינו ראיה מדלא תקכו חכז"ל כתובה באונס משום דבלא"ה אינה קלה בעיניו דלא מצי מפיק לה ואף לר"י בר"י דס"ל דיש לה כתובה מבואר שם בכתובות דף ל"ט ע"ב הטעם משום דמצער לה עד דאמרה היא בא בעינא לך רק דתיפוק ליה דמצי אמר ידעתי שנטמאה אע"כ דלא מהימן ואינו יכול להוציא כי גם זה יש לדחות דמן הסתם אינה קלה בעיניו להוציאה כיון דהזהירה תורה לו תהיה לאשה וגו' ולכך כרבנן אין לה כתובה ור' יוסי בר"י סובר דאפילו הכי מצער לה עד דאמרה לה בעינא ליה ומורה היתר לנפשו שאינו עובר על מימרא דרחמנא

ואולם נראה לפע"ד ראיה נכונה דבאין רגלים לדבר אינו מהימן וביש רגלים לדבר קצת מהימן מהא דכתבו התוס' בסוטה דף ג' ע"א ד"ה רי"א בשם ירושלמי דר"א ור"י דפליגי אם וקנא את אשתו חובה או רשות דבהא פליגי דר"א ובר כב"ש לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא דבר ערוה ראה בה דברים כעורים לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה לקיימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורים לכך הוא אומר חובה ופריך והרי גם לב"ש יכול לגרש משום דברים כעורים ומשני ר' מנא דהיינו בעדים אבל כאן מיירי שלא בעדים משמע דבשלא בעדים אינו נאמן לומר דראה בה דברים כעורים ורוצה לגרשה ואפ"ה אם לר"א דמתני' א"צ שני עדים רק על הקינוי ולר"י בר"י א"צ ב' עדים רק על הסתיר' אבל למתני' על הסתיר' ולר' יוסי בר"י על הקינוי. וקשה מ"ש דעל ראיית דבר מכוער אינו נאמן לגרשה ועל אמירתו שקינא לה או שנסתרה למר משקי לה אע"כ כל דאיכא קצת רגלים לדבר כגון שקינא לה למתני' דקרי לה עיקר בגמ' או דליכא עידי סתירה לר"י בר"י מהימן אז להשקותה או לגרש בע"כ. ויש עוד לפלפל גם בזה וליישב קושית התוס' בסוטה שם על הירושלמי אמאי אמר ר"ע חובה יע"ש דלפע"ד עיקר טעמא דאמר בירושלמי לר"א חובה ולר"י בר"י אליבא דר"א דלא מייתר ליה וקנא דהא איצטריך לאקושי לטומאה כדאיתא שם ולכך הוצרך לומר ר"א סובר כב"ש אבל לר"ע אין קושיא דאיהו ס"ל חובה מיתורא דוקינא כדאיתא שם בתלמודן כתבתי עד כה כי ראיתי שהוא חפץ להשיבו גם על הפרטים אבל לענין הנידון הזה כי מצוה גדולה וחובה על הבעל לשלח הרשעה מביתו אשר מעלה מעל בה' ית"ש ובבעלה עוברת על דת משה ויהודית ראשה פרוע ומחללת ש"ק ומתייחדת עם ערלים ועם ישראלים ומה לה לעשות עוד להיות מר ממות וכל המדבר עמו לקיימה עובר על יעצנו רע רק מקיים גרש לץ וגו' ה' בחסדו יאיר עינינו בתורתו ויחזקנו ויאמצנו לעבוד אותו באמת ובתמים כל הימים

דברי ידידו הקטן מאיר א"ש

סימן קט

מכתב אשר כתב הגאון המחבר לאחיו דרב המאה"ג מהו' דוד צבי ז"ל בימי בחרותו אשר למד אצל הגאון מ' בונם איגר זצ"ל בק"ק מט"ד

הגיעני מכתבך ושמחתי בשלומך ובריאותיך גם אתנו בחסד ה' השלום והבריאות כן יוסף ה' חסדו עלינו כל הימים. והנה שמחתני בראותי אותך מתקרב אל רבך הגאון ני' יהי כן ה' עמך ויתן בלבבך להתאבק בעפר חכמים וירחיקך מסוד משחקים כל ימי חייך. הד"ת אשר באו במכתבך בשם רבך ני' ראיתי ואמרתי להודיעך אשר לפענ"ד יש לדון בם תעיין בם ותציעם לפני כבוד הרב ני' ואת אשר ישים בפיך תודיעני מה שכתב על דברי המ"ל בפרק ג' מהלכות סוטה הלכה כ"ג שדבריו דחוקים אמת ויציב דמכדי קרא דמעט לפי המסקנא באו עדים היינו משום דכתיב והיא טהורה. וכיון דלדעת התוספות עד אחד נאמן ואף לאחר שתיה ממילא א"א לקרותה טהורה כמו בשני עדים. אמנם מ"ש עוד להקשות ע"פ דברי תשובות הרשב"א סימן תקנ"ב שאלת בענין שאמר שמעו מפי עוף הפורח שנטמא לא תשתה אם הודה אם לא נאמינהו משום דאין אדם מע"ר או אם נאמר פלגינן דבורא תשובה מסתברא דאמרינן פלגינן דבורא ואין אנו דנין אותו כאלו העיד שהוא עצמו בא עליה אלא כאלו העיד שזנתה וכו' יעויין שם. ולפי דברי הרשב"א אם יש עד אחד שנטמאת למה שותה הרי אם יודה הבועל יש כאן ב' עדים ויש לעיין דלכאורה נראה דעכ"פ זה הבועל שיש עליו עדים שנתייחד עם אשת איש פסול לעדות אשה וכ"כ המרדכי בכתובות סוף פרק האשה ע"ש אפילו למ"ד בפז"ב דהחשוד לעריות כשר היינו לעיולי אבל לא לאפוקי. ולפ"ז יקשה עוד על הרשב"א בתשובה מלבד מה שתמהו עליו דהרי הכא לאפוקי הוא. ואפשר דהרשב"א סובר דהחשוד על העריות היינו שבא על הערוה ממש וכפירש"י עיין הרא"ש שם. אבל לדעת התוס' שם בפז"ב וסוף פרק כיצד וסיעת גדולי ראשונים שם דביחוד פסול ממילא א"ל דהמים לא יבדקו משום הבועל כיון דלדעת המ"ל בעינן שני עדים ממילא בעינן כשרים. עוד נראה לפענ"ד ל"מ לשיטת הרשב"א דס"ל דבזנית עם אשתך לא פלגינן דיבורא בלא"ה א"ל דהמים לא יבדקו מצד עדות הבועל דמה"ת כאמר דהבועל יאמר בב"ד אשתך זכתה עמי וניפלוג דיבורא נגד האמת מן הסתם יאמר אני זניתי כפי האמת. אך גם אם אמרינן דלא כהרשב"א מ"מ נראה דא"א לומר דמצד הבועל לא יבדקו המים דהרי כשם שהמים בודקין אותה כן בודקין את הבועל וימותו גם שניהם והא דזכות תולה לאו אסקי התוס' בקושיתם ואולם מ"ש על קושית המ"ל דכיון שכפר שוב אין ראוי להגדה היא אמת ונכון ותיתי לי דמאז ראיתי קושית הנ"ל עלה ברעיוני סברא זו דהיינו דהעיקר תלוי אם יש עדים בשעה שהמים עומדים לבדוק אם יש אז עדים לר"ש בשעת השקאה ולרבנן בשעת הקרבת המנחה (עיין תוס' ר"פ היה נוטל ד"ה ואחר) ובזה יש ליישב קצת הקושיא על סברא זו מן הך