אמרי אש חלק ב קנה

נאמנת דכיון דאיהי טוענת ברי ומסייע לה חזקה דגופא עדיף מס' שלו וצ"ע מ"ש בנאנסתי חזקה דגופא דבשלמא במתניתין דחולקין מתי נבעלה שייך לומר דנאמנת משארסתני משום חזקה דגופא אבל בקיבל אביה קידושין פחות מבת ג' שנים והחילוק רק בין אונס לרצון אין כאן חזקת הגוף וסבור הייתי לומר חזקת הגוף אלא חזקת כשרות עמ"ש הר"ן שם במתני' דמוכת עץ אבל מהר"ם אלשקר בתשובה סימן צ"ד נשאל על אשת איש שהרה לזנונים ואמרה נאנסתי מפלוני והוא מכחישה כתב שם מהר"ם דאפילו להמתירין היינו משום חזקה דגופא בהדי בריא שלה אבל בזה אין כאן חזקה בתולה נבעלת ולא חזקה דכשרות דאיכא כנגדה רובא דרצון דאונס לא שכיח ודבריו נפלאו דמה הפרש יש בין פ"פ כיון דנאמן עכ"פ על עצמו דלאו בתולה ואין היתר רק משום דטענה נאנסתי ואמאי יש לה חזקה דגופא או דכשרות שם יותר מאשר היה הרה לזנונים ודוחק לומר דעל כ"פ לדידן הוי בחזקת בתולה. ויותר כראה לומר דגם להריטב"א טענת אונס טענה גרועה ולא שכיח אבל מוכת עץ שכיח אלא דלא חשיב לצרף לס"ס בשותקת משום דאם היתה מוכת עץ היתה טוענת ולכך באומרת נאנסתי נאמנת דאע"ג דלא שכיח כיון דיש לה מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני דנאמנת מפני חזקה דגופא אבל בראוה שנבעלה וכן בהרה לזנונים כעובדא דמהר"ם אלשקר דליכא מיגו אינה נאמנת. ובזה יש סתירת הירושלמי לתלמודן וסתירת הירושלמי עצמו ואין להאריך. גם מיושב ממילא מה שמקשים דברי הרמ"א בסימן קע"ח ודבריו בסימן ס"ח כמובן והנה כתבתי את זה לשעשע בדבריו הנעימים ואולם לדינא דשאילנא קדמי כראה דהיא בכלל משנתינו דהנטען דאין כאן בגוף הדין מחלוקת וכמ"ש לעיל והשי"ת יזכנו להעמיד הדת על תלה ולתת כבוד ויקר בעיניו וללמוד פושעים דרכיו ולהשיב חטאים אליו

דברי ידידו דש"ת הקטן מאיר א"ש

סימן קח

בעזה"י אור ליום ו' ערב ש"ק ד' טבת שנת תו"ר לפ"ק אונגוואר יע"א

ישאו הרים שלום חיים וברכה עד עולם. לכבוד ידיד עליון וי"נ הרב המופלא ומופלג בתורה וביראה חרוץ ושנון. וריח לו כלבנון. כקש"ת מוהר"ר פייבל אב"ד דק"ק העוועש יע"א

מכתבו הגיעני והנה אנכי כמה פעמים בעו"הר מכאובי נגדי בט"י לזאת הדבר אשר אין בו צורך א"א לי להשיב ואף בדברים המוכרחים לא אוכל להשיב בזמנו ובנידון זה אשר כתב מעכ"ת ני' לדעתי גם מעכ"ת ני' ברור ופשוט אצלו שאין לומר להבעל שיכנוס הרשעה לביתו אשר נראה לכל משכיל כי מעלה מעל בה' ית"ש וגם בבעלה. והנה הרא"ם בתשובה סימן ק"ה (הוזכרה בח"מ ובב"ש סימן י"א) היה רואה הבעל רק חיבוק ונישוק אבל טומאה לא היה אז בבירור רק שהבעל גירשה מפני כך והורה הגאון דאין לומר להבעל שישוב לקחתה ומבואר שם להמעיין דגם אם לא גירשה עדיין אפ"ה אם רוצה לגרשה אין לומר לו שיחזיקנה כ"ש בזאת הפרוצה אשר אמר לה בעלה כי לא תבוא ולא לחדר השלישי של הפריץ בעה"ב ואח"כ ראה או שמע בבירור קול הנישוק וגם לפ"ד מקול הנשימה הבין כי נטמאה וטומאתה בשוליה ואח"כ דפק בחזקה על הדלת יצאה ופניהם אדומים והצעיף מאחוריה נראה כי שכבה על הצעיף היש ספק בזה שאין לומר לבעל שלא יגרש הרשעה מביתו להיפוך אין ספק שיש לדבר על לבו שלא ישמע לקול מלחשים המון העם אשר יאמרו אליו כי ישוב לכסות עוד להיות עמה אולי תכשר מעשיה אם ראה באמת דברים כאלה אפילו קלים מהם אין להשתדל בזה כלל ולפי מה שמבואר בתשובת מהר"י הלוי אחיו של הטו"ז בסימן ל"ט מצוה מן התורה לגרשה וחיוב מרבנן אף אם לא כופין אותו יע"ש שהאריך מאד להביא ראיה לזה

ומעכ"ת ני' נסתפק לפי מה דאיתא בפרק קמא דסוטה והובא בפוסקים הרמב"ם וטוש"ע דלא לימא אינש בינו לבין עצמו כאשתו אל תסתתר עם איש פלוני דלמא קי"ל כריב"י ונסתפק מעכ"ת ני' אם מה שאמר לה אל תכניסי לחדרו של בעה"ב הוי כמו אל תסתתר או חשוב רק כונו אל תדברי דלא הוי קינוי מדברי ב"ש סימן קע"ח סעיף קטן וי"ו כראה דהוי קינוי שהרי הוא ז"ל הקשה על מה שכתב הרמב"ם והעתיקו הב"י בש"ע שם סעיף וי"ו וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כ"ט ולא קינא לה בפני עדים מותרת והקשה הב"ש דהא כשמע זה מבבא קמייתא כשאמר לה אל תדברי ונסתרה אפ"ה מותרת אלא די"ל דשם גילה דעתו דאין לו קפידה בסתירה הרי למדנו מדברי ב"ש דטעם דאל תדברי לא הוי קינוי משום דאיכא גילוי דעת דאין לו קפידא בסתירה ואף אם כאמר כי אין כאן גילוי דעת באומרו אל תדברי שאינו מקפיד על הסתירה ולא כדברי ב"ש על כל פנים אין כאן גילוי דעת כי הוא מקפיד על הסתירה דאולי הוא מזהיר שלא תדבר עמו לבלתי יטה לבה בחלקלקות דבריו (וכמ"ש מעלתו בפרוצה ההיא שאמרה לאישה כי נעמו לה דברי הבעה"ב שהוא חכם והבעל פתי) אבל זה שאמר לה אל תכנוסי לחדרו של בעה"ב וכבר יודעה שאינו מזהיר על כך למען לא תתפס כגנב רק מפני שהוא חושד אותה לא תוכל כלל לאמר שסבורה שאינה מקפיד על הסתירה וכ"ש שאין כאן גילוי דעת כדברי הב"ש. וזה נראה ברור דהוי קינוי גמור באופן אם יש עדים שאמר לה אל תבא בחדר של בעה"ב השלישי היה נראה לפענ"ד שיש לדון בקינוי גמור ובנידון זה שאמר לה כן בינו לבינה לכאורה אין בית דין כופין להוציא דהרי אפילו באומר שראה שזינתה אין כופין אותה להוציא דאין כופין רק עפ"י שני עדי טומאה ודעת הרי"ף והרמב"ם או קינוי וסתירה אבל לא זולת כן משמע מדברי הרמב"ם דאפילו אמר שהוא עצמו ראה אין כופין להוציא יעויין בפרק כ"ד מהלכות אישות סוף הלכה י"ח והרא"ם בתשובה סימן כ"ה תמה על זה דהא באומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו משמע דאם רוצה לקיים לא שבקינן ליה דאל"כ ומאי נאמן דקאמר הול"ל האומר פתח פתוח מצאתי אסורה עליו ועוד דמדמי ליה תלמודא לאומר לאשה קדשתיך וכו' ועוד בהדיא אמר תלמודא התם פתח פתוח כשני עדים דמי יע"ש בתשובת המזרחי סימן הנ"ל ובתשובת הגאון הר"י אחיו של הטו"ז בסימן ל"ט יע"ש אם נמצאו אתו והיה נראה לפענ"ד ליישב קושית הרא"ם על פי מה שכתבו התוס' בגיטין דף ע' עמוד ב' בשם הירושלמי דפלוגתא דב"ש וב"ה בגט ישן דב"ש לשיטתיהו דס"ל לא יגרש אדם את אשתו אח"כ מצא בה ערות דבר וכיון דמזוהמת בעיניו לא חיישינן שמא בא עליה וב"ה לשיטתיהו דאמרו אפילו הקדיחה תבשילו ולכך אינה מזוהמת בפניו יע"ש שצריך ביאור קצת אבל עכ"פ למדנו שיש סברא לומר דאם זנתה זוהמא בעיניו ומן הסתם אינו בא עליה ולפי"ז כיון דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים ואין הבעל כלפי האשה נאמן כלל לומר שזינתה כגון לאוסרה לכהן אם מת או לבל תאכל בתרומה כדין זונה וע"כ אנו אומרים דמשקר רק כיון דאמר שזינתה ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא היה ב"ד לכופו אע"ג דאינו נאמן לדידן מ"מ על עצמו נאמן ויש לב"ד למחות בו כיון שאינו נותן אמתלא לדבריו בזה יתכן לומר כיון דמן הסתם היא מזוהמת בפניו והוא מחזיקה אין לנו לכופו דאמרינן בוודאי יודע בנפשו ששקר ענה באשתו אבל באומר פתח פתוח אפילו באשת כהן ונתקדשה פחותה מבת ג' שנים לעולם ספק אחד יש כאן אולי באונס והרי גם אחרי קינוי וסתירה אפ"ה אין מתייחד עמה אלא בעדים ורבנן דר"י ור"י מקרא יליף יע"ש בסוטה דף ע"א ולא אמרינן דמזוהמת בעיניו והרי חזינן דתקנו חכמים וקבעו רביעי בשבת משום אקרוריה דעתיה ולכך ליכא למימר דוודאי ידע בנפשו ששקר ענה באשתו דאל"כ היתה זוהמה לפניו כאמור ולכך מפקינן מיניה כן היה מקום לתרץ דברי הרמב"ם אבל לדברי הגאון אחיו של הטו"ז לעולם אין כופין רק שחובה לגרשה ואסור לו לבא עליה על פי דבורו יע"ש מה שישב הלשון נאמן לאוסרה עליו ושאר הדקדוקים שהקשה בתשובת המזרחי דלדבריו