אמרי אש חלק ב קנד

וגרשה הבעל ונשאל אם מותר להשיאו עצה להחזירה והשיב ודייק מדברי הרמב"ם האלו דאע"ג דאין כופין להוציאה משום דליכא עידי טומאה אפ"ה אין להשיאו להחזירה ואם הרמב"ם מיירי דווקא בשיש לחוש שהיה שם עבירה א"כ מנ"ל להוציא מדברי הרמב"ם על נידון ההוא דאיירי שהיה ידוע שלא נטמאה אז אע"כ דהרא"ם לא ס"ל לחלק בכך. ולפענ"ד היה נראה לומר דאין כל הענינים שווים כי רק למעלה מן הכילה או מנעלים הפוכים ואפי' מעלים זא"ז מן הבור או מתייחדים באפלה כל שלא שהו שיעור טומאה אין בכל אלו לחוש שהיא נטמאה פעם אחרת אחרי כי זה הפעם לא נטמאה עוד לא עשו דבר מה שיש לחוש שעברו איסור אשת איש כי אפילו יחוד שהוא מן התורה נראה דה"ד ביחוד שיש בו כדי שיעור טומאה ועל אלה הראשונים שהזכיר הרמב"ם שם כתב שהדבר מראין שהיה שם עבירה דאם ולא כן על מה תעיד רק מן הכילה שיהיה ראוי לחוש פעם אחרת אבל גיפוף ונישוק שהוא לוקה מן התורה להרמב"ם וסיעתו וכ"כ הטור באה"ע סימן ק' שהיא אסור שהוא לוקה משים לא תקרבו לגלות כו' שהדברים האלה מביאין לדבר עבירה והוא נקרא חשוד על העריות כמבואר שם בש"ע מודה הרמב"ם. ואולי גם הב"ש דאף על גב דאז ידוע שלא היה שם דבר עבירה אפ"ה יש לחוש וכמ"ש הרא"ם שם דאין להשיאו עצה שיחזירה משום הרחק מן הכיעור ה"ה לבועל אסור משום הרחק ממך לזות כו' וכ"ש הוא דאלימו אלים לקלי' מה דליתא בבעל כמבואר ומלבד זה דהרי הח"מ והב"ש לא מיירי רק לענין להוציא אם כבר כנסה אבל לכתחלה כתבו שניהם ז"ל דרק משום לעז בלבד אסור לישאנה והב"ש כתב דמשמע כן מדברי רש"י ביבמות דף כ"ד ע"ב גבי נטען על השפחה שפירש רש"י דהוא לעז בלבד ולכך ערער מעלתו ני' דלהרמב"ן שהביא הרשב"א משמע להדיא דאפילו בידוע שבא על שפחה אם כנס לא יוציא דמתני' בעדים מיירי והאריך בזה ליישב קושית רמב"ן מן התוס' על רש"י. הנה באמת הרמב"ן לא חלק על רש"י רק מפני שנראה מדבריו דדווקא בלעז בעלמא אם נשא לא יוציא אבל בבא עליה ממש יוציא וכן היה מקום לומר להיפך לדידן דקיי"ל דכולם גרים הא בבא עליה ממש לא שייך לומר לא יכנוס דלא ס"ל לרש"י הנך חששות דכתב הרמב"ן ולא אסרו לכתחלה רק היכא דנטען והוא מכחיש ואומר דנקי וחף מפשע הוא ע"ז אמרו לא יכנס שלא להחזיק הקול אבל בבעל ממש אין לחוש ובין כך עכ"פ יקשה מהתוספתא דקתני גם בא עליה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא אבל להרמב"ן וודאי ג"כ אפילו בעד בלבד לא יכנוס ומבואר הוא בחי' רמב"ן יותר מאשר מבואר ברש"י כי כתב שם הרמב"ן בקושיתו על רש"י וז"ל עוד מצאתי בתוספתא הנטען על א"א כו' הבא על השפחה והנכרית וכו' מדקתני גבי א"א הנטען וגבי שפחה הבא מכלל דדווקא קתני שב"ע בעדים ואפ"ה אם כנס לא יוציא הרי מבואר להדיא דבא"א הנטען. ונראה דגם דלדידי' בשפחה אפילו בנטען לבד גם כן אסור ולא קתני בשפחה הבא ובא"א נטען רק להשמיענו דבשפחה אפילו בעדים אם כנס לאו יוציא מה שאין כן בא"א דבעדים אפילו יש לה כמה בנים תצא וכן משמע בנמוקי יוסף במתני' דנטעון ובא שווין הם בשפחה דלכתחילה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא

ובעיקר קושית הרמב"ן מן התוספתא לרש"י יתכן כי ז"ל התוס' הבא על השפחה ועל הנכרית אפילו חזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס וצריך ביאור מאי אע"פ דקתני וכי ס"ד למימר דבלא נתגיירה או נשתחררה מיירי דלא יכנוס ואם כנס לא יוציא עד שיוצרך לומר דבנתגיירה ונשתחררה קאמרינן ונראה ליישב על פי מה שכתב הריטב"א ביבמות שם לפרש קו' הגמ' הא גיורת מיהא הוי וכתב הריטב"א דדייק מדלא קתני ואח"כ נתגיירה וקתני ונתגיירה משמע לאלתר שרגלים לדבר ואם איתא דאינם גרים היה לנו כחוש דלמא משום איש נתגיירה ותאסר לכ"ע וגם אם כנס יוציא יעיין שם. כראה מבואר למ"ד גירות שלא לשם גירות אם נתגיירה לאלתר אסורה לכ"ע אבל אם נתגיירה לאחר זמן אפילו לר"נ דאמר לאו גרים הן אפילו הכי אין לחוש והיינו דקתני בתוספתא אף על פי שחזרה הנכרית ונתגיירה ולא קתני סתם ונתגיירה משמע דמיירי שנתגיירה לאחר זמן ואפ"ה דווקא איהו לא יכנוס ולאחרים מותרת אף לר"נ דאמר לאו גרים והרי סתם תוספ' ר' נחמיא כדאיתא בסנהדין דף פ"ו ע"א

מעתה יתכן לדעת רש"י אחד משני אלו או דדעתו ז"ל דבבא באמת לא שייך לומר דלכתחילה לא יכנוס כיון דבאמת בא עלי' ול"ש הרחק ממך עקשות כו' ותוספתא דאוסר הוא כר' נחמיא דאמר לאו גרים הן ואיכא אפילו לאחר זמן עכ"פ משום לעז לדידיה דאלומי אלים לקלא אם ישאנה או יתכן להיפך דלאלתר אם נתגיירה כמתנית' אפילו בדיעבד יוציא ותוספתא דאמרה אם כנס לא יוציא מיירי לאחר זמן כדלעיל

ומה שתמה מעלתו כי' לפמ"ש הרמב"ם בפי' י"ב מהלכות א"ב דישראל הבא על נכרית נהרגת אמאי אם כנס לא יוציא בבעל ורצה מעלתו לומר דבאמת מה"ט דחה הרמב"ם התוספתא להלכה גם עמד אם לאחר שנתגיירה לא מיקטלא. ועיין תשו' ח"י סימן ע"ט מ"ש בענין זה ואולם גם אם נאמר דאין גירות פוטרת אותה ממיתה (ומבנות מדין אין ראיה דלכתחילה וודאי אין מקבלין אותו אם ירצה להתגייר מפני אימת מות) אפ"ה לק"מ כי ברור לפענ"ד דע"כ לא קאמר הרמב"ם דנהרגת היינו דווקא בבעל בפרהסיא לפני י' מישראל דבכה"ג קנאין פוגעין בו ואם לא פגעו בו קנאין על כל פנים איכא כרת מדברי קבלה ולכך מיקטלא דאיכא תקלה וקלון ועיין בסנהדרין דף כ"ה אבל שלא בפני י' דאיסורא מדרבנן איכא אין סברא כלל שיאמר הרמב"ם דמיקטלא אידיה וז"פ לפענ"ד ואע"ג דמ"ש הרמב"ם לפני זה אל יהיה ענין זה בעיניך כו' מיירי וודאי אפי' בצנעה כמובן מכל מקום דין זה דנהרגת וודאי לא מיירי אלא בפרהסיא תדע שהרי בגוי הבא על הפנויה כתב שם דאינו נהרג והרי איכא וודאי איסורא דרבנן עכ"פ אע"כ דלא שייך תקלה וקלון כי אם היכא דאיכא חיובא על הישראל על ידיו והרמב"ם בהלכוה גירושין לישנא דמתני' נקט בשפחה ונכרית להשמיענו דאפילו בנטען לכתחילה לא יכנוס ובנכרי בא על בת ישראל שלא שכינו במשנה נקט לשון התוספתא וכן דרכו בקודש

ועל הקושיא של הרמב"ן על רש"י מדסיפא בעדים רישא נמי בעדים האריך מעכ"ת ני' ובאמת י"ל דוודאי היציאה בסיפא מיירי בעדים אבל הנטען דקתני לעד משמע בלבד וע"ד שכתב מעצמו ני' וזה כראה ג"כ דעת נ"י שכתב ול"ד ברינון אלא אפילו בעדים לא תצא הרי שס"ל ואפ"ה מפרש דמתני' מיירי ברינון בלבד אלא דל"ד הוא ולמ"ש היש"ש לפרש עדים דרב ועדי טומאה דקתני בברייתא היינו שיש עדים שראו אותה שנטמאת ואינם מכירים הנואף ואפ"ה מוציאין ממנו אפילו יש לו בנים משום דנטענת ממנו ממילא דרישא וסיפא גם לרש"י ניחא לשון נטען

והנה לדעת היש"ש פשוט דל"ק קושית הריטב"א ונימוקי יוסף מאי קמ"ל ביש עדי טומאה דתצא והנ"י תירוץ דהעדים אינם מעידין רק שנבעלה ואינם יודעים אם באונס או ברצון וקמ"ל דאפ"ה תצא והעתיקו הב"ש לענין דאסורה על הבעל ותמה הבית מאיר דהרי בסימן ס"ח הביא הרמ"א דעת הסוברים דבטוען פ"פ נאמנת לומר נאנסתי והבית מאיר מחלק בין בעל לבועל ויפה כתב מעלתו ני' שהיא סברה דחוקה לחלק בכך. והנה הריטב"א גם הוא תירץ כן ביבמות ובכתובות דף ט' הביא הש"מ דדעתו כהמתרץ דנאמנת לומר נאנסתי ורציתי לומר דכאן איירי בראוה עדים נבעלת בעיר דאז היה בחזקת ברצון וכמ"ש הרמב"ם הלכות נערה בתולה פ"א הלכה ב' וכ"כ הסמ"ג והרמב"ן מה שא"כ בטענת פ"פ נאמנת לומר נאנסתי במקום שאין מושיע

ואולם בש"מ כתובות הביא לשון הריטב"א שכתב וז"ל אבל במדברת ואומרת נאנסתי או מוכת עץ אני