אמרי אש חלק ב קנג

אנו באין מצד מחילה הרי התחיל החיוב ורק דמחלה שפיר אנו יכולין לומר דאם אח"כ תובעת דרואין דחזרה בה וממילא יש לה קנס אמנם אם אנו באים מצד זה דהוי כאלו אמרה דאין עליה דין קנס ולא התחיל החיוב כלל ואין כאן לומר דחזרה ממה שמחלה דהא לא התחיל החיוב כלל. והנה בהך דמתנה עמ"ש בתורה בדבר שבממון תנאו קיים פסקינן כר' יהודה כדמוכח בב"ב דף קכ"ו דדחיק הגמ' לאוקמי סתם מתני' כר"י והנה לפי"ז קאמר דגמ' זו דברי ר"מ דדווקא ר"מ לשיטתיה דאית ליה בדבר שבממון ג"כ תנאו בטיל וע"כ אם אנו רוצין לומר דמצד הנאת בעילה מחלה הקנס אין אנו יכולין לומר רק מטעם מחילה וממילא כשתובעת דחזרה בה ומגיע לה הקנס וא"כ גם במפותה אף דהיא גדולה יש לה קנס ושפיר הוצרך הריבוי דאם מאן ימאן ביתומה גדולה דאף דהיא מפותה מ"מ יש לה קנס אמכם לר"י דאית לית תנאו קיים גבי דבר שבממון וא"כ יכולין אנו לומר דמצד הכאת בעילה הוי כאלו אמרה דאין עליה דין קנס כלל וא"כ גדולה מפותה אין לה קנס וע"כ צריכין אנו לומר דהך ריבוי הוא בקטנה ומוכח לדידן דפסקינן כר"י דקטנה יש לה קנס ודו"ק

סימן קו

שלום וכל טוב להגאון המהולל. חריף ובקי. זך ונקי. כקש"ת מוה"רר פייבל אב"ד דק"ק פאקש יע"א

אודות האיש אשר חפץ לישא אחר מות אשתו בתולה אחת שהעידו עליו כי אחותה בעולת בעל אכלה עמו ושתתה עמו מקערה אחת ותשכב עמה על מצע אחת תחת מכסה אחד ואסרה מעכ"ת ני' עליו מדין הנטען על אשה לא ישא בתה ואחותה יפה הורה מעכ"ת ני' ואין ספק שאין בכל דברי המעוררין והנוקפין ממש אחרי כי ברמב"ם מבואר להדיא דאף בקול בעלמא אסורה וכן דעת רש"י והנמוקי יוסף בריש נושאין אף כי אין מלשון נטען ראיה דהרי לרב מתני' דתנן דהנטען על אשה והוציאוה וכו' מיירי בעדים ולכך אין כ"כ ראי' כם מהתוספתא שסמכו זה לזה דהרי תכא דמתני' סמך להדדי דטען על השפחה והך אע"ג דלרב מיירי בעדים דווקא ולא משמע דפליגי רב ורב ששת רק בנטען על אשה ולא באחרים נא"כ עכ"פ אינם שווים לחד מ"ד אע"ג ששנוים סמוכים מ"מ מחרי כי כתב הרמב"ם בקול בעלמא אסור אם כן כ"ש בעידי כיעור כזה דגרע מקול בעלמא דהרי על קול ליכא מ"ד דמפקינן מבעל ובעידי כיעור איכא למ"ד דמפקינן אע"ג דלא קי"ל הכי

והנה מעכת"ר ני' כתב שנראה לו שדין זה תלוי במה שנסתפק הח"מ אם כשראו הכיעור ידעו בוודאי שלא זינתה אם אסורה דלמא זינתה פעם אחרת והב"ש כתב שמדברי הרמב"ם משמע דאין להחמיר בזה ומעכ"ת כתב דדברי הח"מ נראין לו ומדברי הרמב"ם אין ראיה דהתם להפסידה כתובתה. והנה לפענ"ד קרובים דברי ב"ש דלמה לא נוקי אחזקת כשרות ונאמר כי עד עתה שלא ראינו בה מאומה רע לא זינתה וכדקי"ל אפילו בע"ז וכמבואר ביו"ד סימן קי"ט בב"י שם והכה אין רגלים לדבר ומכוער יותר מקינא ונסתרה דבעינן ששהה כדי טומאה ומשמע דאם לא שהו אף על גב דע"י מקרה נתפזרו ממקום סתירתן מותרת אע"ג דאין לך מכוער יותר מזה שהרי קינא לה ונסתרה ומשמע דלכ"ע מותרת גם לבועל וכן מהך סוף נדרים פרטי' נואף להוצא וערק דאמרינן דאם איתא דעבד אסורה אירכוסי מרכס לכאורה אינו מוכרח רק דעתה לא עביד אסורא לא על פעם אחרת שלא ראה אותם אדם ואפ"ה מותרת ולדעת התוס' בכתובות דף י"ב ע"ב היינו לבועל ואדרבה לענין כתובה היה לנו לומר דלא תיקנו חכמים רק לצנועות ולא לפרוצות העוברת על דת וכמ"ש הרמ"בם שם ומכל מקום נידון דמעכת"ר ני' אין הוכחה כלל דלא עביד איסורא כי מאן דעבד הא ושוכב תחת מכסה אחד לעיני מריעיו יש לחושדו גם כן כי עביד איסורא בלילה כאשר היו ישנים דהרי לא מירתת כלל מפניהם והם גם הם אשר ראו ושתקו אינן מרבנן קדיש דבארעא ישראל ובכלל פריצי יחשבו לדעתי כי ראו עדות כזה ושתקו ולא מיחו ולא כיהו בו אם כן וודאי יש לחושדו שעבד איסור בלילה וכבר כתבו התוס' דאפילו בר"ה יש סתירה בלילה עיין ריש נדה בתוספות ד"ה שם ובסוטה דף כ"ח הביאו כן מן הירושלמי וא"כ הוראת מעכ"ת ני' ברורה מפנינים יקרה. והמערער נפשו כא מטוהרה

והנה אם היה אפשר לברר שלא נועדו יחד החשוד ההוא עם המשודכת מעת מות אשתו עד כי יגיע יום הנישואין כגון שהיא המשודכת הוא במקום רחוק רק אמה נתקשרה עמו לקחת בתה היה אפשר לצדד ולהקל על פי מה שנתקשתי בהך דינא דלא ישא בתה וכו' ואמרו דטעם דנשי כא קפדו אהדדי דהרי קי"ל בעל אשתו משמרתו בישראל ואמאי ניחוש להכי ומצאתי שהקשה הריטב"א כן ותירץ דהכי חיישינן דלמא עצת זימה ביניהן שישא זה את זה ולא תקפיד מבואר מזה דכל שאין לחוש לזה אשתו משמרתו ואולם באמת הוא כמעט מן הנמנע לעמוד על זה ומדברי הריטב"א אלה יש לפקפק על מה שכתב המל"מ בפרק ב' מהלכות סוטה דאין להביא ראיה ממתני' דהאשה רבה דף צ"ד דהיכא דהם אונסים או שוגגים מותר (וכמ"ש הב"ש) דשאני הכא שאף שלא ישא קרובות שני' מ"מ תבוא השניה כבקר אחותה ואיכא חשש זנות וכן כתב שם המ"ל בתחילה לדקדק מדמותר בשלישית ואמאי לא תאסר מפני השנייה הבאה אליו ולפ"ד הריטב"א הנ"ל לא מיבעי מה שכתב בתחילה לאסור השלישית מפני השנייה וודאי א"א לומר כן גם אם היה הדין בעלמא אם כנס באיסור יוציא מפני חששא זו מ"מ כאן כשנשא השלישית לא היה יודע מאומה וא"א לומר שהתנה עמה ולכך וודאי אשתו משמרתו אלא גם על דבריו השניים יש לפקפק דהיה משמע ודאי אף מי שיש לו אשה ונטען על אשה אחרת שאסור לישא בתה מטעם אולי תבוא לבקר את בתה במקום דירתה ושם לא תהיה אשתו הראשונה משמרתו וא"כ זה שכתב המל"מ דלכך מותר בקרובות שניה שאף אם לא ישא אותה תבא לבקר את אחותה הראשונה וכן העלה המל"מ להלכה כן ולפענ"ד דצ"ע דזה שבאה לאחותה אשתו הראשונה כגון שא"א לומר דהתנה עמה ע"כ שלא תקפיד וכ"ש שם שהיה בהיתר גמור בשעת נישואין אם תבוא אליה אחותה אשתו משמרתו מה שאין כן אם ישא בתה וייחד לה מקום בפ"ע לא תשמרנה אשתו ודינו של המל"מ צ"ע למעשה

דברי ידידו הקטן מאיר א"ש

סימן קז

אודות האשה אשר גרשה בעלה כי טענה מ"ע והנה לפני הגירושין יצא עליה לעז מאיש אחד וגם העידו עלי' שראו אותו באישון לילה מחבקה ונשקה אבל הבעל שלחה מדעתה לא בעבור השם רע רק מפני רוע לבבה ואחרי כי לא תבעה ממנו מאומה ואפילו הוצאות הגט שלחה לנפשה אבל מעכ"ת כי' אמר לה לאחר הגירושין כי לפי הלעז אשר עליה כי נטמאה מן הנחשד אסורה היא לו לעולם והיא כחשה ותאמר לא פעלתי און ואין דעתה כלל עליו והנה עתה נשתדכו יחד האם יש למחות בכל עוז לבלתי ישאנה

והנה הביא מעלתו ני' ספקו של הח"מ אם העדים רא דבר מכוער אבל ידוע כי או לא נטמאה כי לא שהו כלל כדי טומאה האם יש לחוש אולי נטמאו פעם אחר והב"ש הכריע דמדברי הרמב"ם פ"ד מהא"ב משמע דלא חיישינן נראה דהיינו מדכתב הרמב"ם שם וז"ל או שהיו שם עדים שראו דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיה שם עבירה עכ"ל משמע דווקא היכא דאיכא למימר שהיה דבר עבירה בשעת הכיעור אבל כ"ע דהרי הר"א מזרחי בתשובה סימן ק"ה והב"ש הביא תשובה זו בסעיף קטן ה' כתב על איש שראה בעיניו גוי מחבק ומנשק לאשתו ודבר אחר לא ראה וידוע כי אז לא נטמא'