אמרי אש חלק ב קנ

דגמרא בפסחים דף כ"ג ע"ב דחלב לא הוי הותר מכללה דבבהמה מיהא לא אשתרי ואזילו אי נימא דהותרה לא הוי אלא שווין וריה"ג לית ליה שווין אלא דלריה"ג באמת איכא למימר שאני הכא דגלי קרא ואין לומר דנילף מהכא דהוא סבר דילפינן מומתו בו כי יחללוהו דאין איסור חל על איסור אבל לר' יוסי מקשה התוס' שפיר כיון דחזינן דהתורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על חלב נילף מיניה וליכא למימר דיליף מומתו כי יחללהו כמו ריה"ג דא"כ אמאי קאמר דבשווין חל ועיקר קושית התוס' לא הוה אלא הואיל ור"י אית ליה כולל בשווין ודו"ק

תוספות ד"ה אלא לקוברו וכו' מ"מ פריך שפיר לבר שם קפרא וכו' כיון דר' חייא אית ליה כולל ומהרש"ל גרס בר קפרא כיון דגמ' מקשה הכא אליבא דבר קפרא ונראה לקיים גירסת התוס' דהנה לכאורה קשה מאי מקשה הגמ' דלמא לעולם שיירי' לר' יוסי דלא חשיב אלא הני דלקוברו. אבל זר שאכל מליקה דחייב שתים ממש לר' יוסי לא חשיב כקושית התוס' לעיל אע"ג דר' חייא מוכרח לומר דר' יוסי אית ליה כולל משום דאי לא"ה לא הוי טעי בר קפרא אבל עכ"פ לבר קפרא דהוא סבר דלא טעי איכא למימר דסבר דר"י לית ליה כולל אלא דצ"ל כיון דר"ח סבר דר' יוסי אית ליה כולל ע"כ בר קפרא נמי הכי ס"ל דאם לא כן אמאי פליגי בבת אחת ואליבא דר' שמעון לפלגי בכולל ואליבא דר"י וא"כ מכא ידעינן דבר קפרא סבר כולל אליבא דר' יוסי כיון דר' חייא סבר הכי וא"כ שפיר גרסי' ר' חייא ובזה מיושב כמי מה שיש להקשות על הגמ' דלמ' לעולם לר"י שייר' דבזר ששימש ובעל מום ששימש אינו חייב לר"י אלא לקוברו הואיל והוי קל על חמור דב"ק מצי סבר דהאי ברייתא אליבא דרבי אתי' כמ"ש התוס' בדבור שלפני זה דאליב' דרבי הוי ג"כ בעל מום ששימש בטומאה קל על חמור הואיל ובעל מום במיתה אבל השתא ניחא דליכא למימר לבר קפרא יהא משכחת דבעל מום ששימש אינו חייב שתים אליבא דר' יוסי כיון דלר' חייא חייב שתים ממש לפלגי בהכי כמו שכתבנו לעיל ודו"ק

סימן קג

בעזרת השם יתברך בסוגיא הנ"ל בשם בן המחבר הרב מהר"מ ני'

ראשית השנה שנת חירו"ת לפ"ק אונגוואר יע"א

הרמב"ם בפירוש המשניות לסנהדרין פירש הך דאמר ר' יוסי נידון בזיקה הראשונה כתב וז"ל וענין זיקה הראשונה כמו שאבאר כגון שתהיה חמותה ואשת אביו שחמותו היא בשריפה ואשת אביו בסקילה ואם היתה חמותו קודם שישאנה אביו נידון בשריפה ואם נשאה אביו ראשון ואחר שהיתה אשת אביו נעשית חמותו נידון בסקילה יעויין שם. וכבר התעורר אאמ"ו הגאון זצ"ל חדא למה נקט הרמב"ם גוונא אחרינא ממאי דאיתא בברייתא הציור באשת איש ונעשית חמותו ועוד הקשה דהרי בחמותו ונעשית אשת אב הוי איסור מוסיף ומודה ר' יוסי באיסור מוסיף וא"כ למה כתב הרמב"ם דנידון בשריפה דהרי איתוסף איסור לגבי שאר אחין

התוספות בקדושין דף ע"ז ע"ב ד"ה פרט ובכריתות דף כ"ג ד"ה מי הקשו על מה דאמרו שם בגמ' דר"ש ל"ל איסור חל על איסור מהך דאמר ר"ש האוכל נבילה ביוה"כ פטור דהרי שם בקידושין ובכריתות הוי איסור מוסיף ונבילה לגבי יוה"כ לא הוי רק כולל וא"כ מנ"ל דר"ש לית ליה איסור חל על איסור אף באיסור מוסיף ותירצו בתוספות דהגמ' ידע דר"ש ל"ל אף איסור מוסיף מהך ברייתא דתניא בפרק ארבע אחין הבא על אשת אחיו שהיא אחות אשתו איכו חייב אלא אחת בין נשא מת ואח"כ נשא חי ובין נשא חי ואח"כ נסא מת והקשו התוס' בכריתות א"כ הכא ובההיא דקידושין אמאי לא הביא אותה הש"ס ונלפענ"ד דהנה הגאון אאמ"ו ז"ל בספרו אהל דוד ביבמות דף ל"ג כתב דלפי דברי הירושלמי דר' שמעון משום ר' טרפון אמר נאמר כרת בשבת ונאמר כרת ביוה"כ מה שבת אין בו מלקות אף יה"כ אין בו מלקות וכתב זקיני זצ"ל דמדנקט שבת ויה"כ משמע דווקא שבת ויוה"כ דאין היתר לאיסורן הוא דאינו נפטר במלקות מן הכרת הא שאר איסורים שיש היתר לאיסורן יש בהם מלקות וכתב דלפי"ז י"ל דהא דאמר ר"ש גבי אחות אשה ואשת אח דאינו חייב אלא אחת היינו משום אחות אשה דיש היתר לאיסורה אמנם אשת אח דאין היתר לאיסורה (דבמקום מצוה לא חשיב היתר לאיסור) אין כאן חיוב מלקות את"ד יע"ש. והנה לפי דבריו אין כאן ראיה כלל מהך דר"ש דל"ל איסור חל על איסור וי"ל דר"ש אית ליה איסור חל על איסור והא דאינו חייב אלא אחת משום דאין כאן חיוב מלקות רק משום אחות אשה ואם כן אין ראיה דר"ש לית ליה איסור מוסיף רק דצריך לומר דיה"כ חשיב אין היתר לאיסורו דאם נאמר דחשיב היתר לאיסורו אם כן גם על אחות אשה אין חיוב מלקות והנה התוס' כתבו לקמן דאף אם נאמר דר' שמעון אית ליה בת אחת מכל מקום אחות אשה ואשת אח אם אירע דבאו שני האיסורים כאחד חייב רק משום אשת אח דאחות אשה קיל דיש היתר לאיסורה וכתבו האחרונים דבזה מתורץ קושית התוס' דהקשו דאם נתנבלה ביוה"כ הרי איסור יו"כ ונבלה באו כאחד וכתבו דלפי דברי התוספות דביש היתר לאיסורו אין האיסור יכול לחול על איסור שאין היתר לאיסורו ואם כן לכד פטור מן יה"כ דאין איסור יה"כ אשר יש היתר לאיסורו אחר יוה"כ חע"א נבילה אשר מן היתר לאיסורו (וזהו כפי כוונת הפליתי ושאר אחרונים בדברי התוס' הנ"ל ויעויין באהל דוד שם) וא"כ לפי"ז אם כאמר כתירוץ הנ"ל מוכח דיה"כ חשיב יש היתר לאיסורו וא"כ אין לומר דלכך איכו חייב אלא אחת דהיינו משום אחות אשה לבד משום דיש היתר לאיסורה דהרי גם יוה"כ יש היתר לאיסורו ועיקר הילפותא הוא מיו"כ וא"כ גם על אחות אשה לא היה חייב מלקות וא"כ אמאי איכו חייב אלא אחת וע"כ הטעם משום דר"ש לית ליה איסור מוסיף ולפי"ז יש לומר דמהך ברייתא דיבמות לא מצי הגמ' לאתויי משום דהיינו יכולין לומר דאינו לוקה רק משום אחות אשה משום דיש היתר לאיסורה ור' שמעון סובר כר"ט דאין לוקין רק על חייבי כריתות דיש היתר לאסורן ולכך הביא הגמ' הך ברייתא דאוכל נבילה ביו"כ דפטור דמוכח דר' שמעון לית ליה איסור כולל ומדפטר גם בנתנבלה ביו"כ מוכח דר"ש חשיב יו"כ יש היתר לאיסורו וממילא מוכח גם מהך ברייתא דנשא חי ואח"כ נשא מת דאינו לוקה רק משום אחות אשה דלית ליה לר' שמעון איסור מוסיף

והנה כתבו האחרונים דנבלה חשוב איסור מוסיף משום דאסור לגבוה וכתבו שזהו כוונת התוס' בזבחים דף ע' ד"ה יבוא שהקשו דלמה לי קרא דיבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב דלמאן דאית ליה איסור מוסיף למה לי קרא כוונתם משום דאסור לגבוה. והנה אם נאמר דנבילה הוי איסור מוסיף מתורץ קושית התוס' דהאיך מוכח מהך דאוכל נבילה ביו"כ דלית ליה לר"ש איסור מוסיף ולזה י"ל לפי דברי הריטב"א דמפרש הא דאמר ר' שמעון אין חייב אלא אחת היינו דאם נתנבלה קודם יו"כ דאיסור נבלה קדים לא אתי יו"כ וחל אאיסור נבלה ואם נתנבלה ביו"כ לא אתי איסור נבלה וחל אאיסור יו"כ וכיון דנבילה הוי א"מ ממילא מוכח דר' שמעון לית ליה גם איסור מוסיף וכן כתב אאמ"ו הגאון ז"ל

רק דצריך להבין א"כ אמאי קאמר הגמ' בשבועות דר"ש לית ליה איסור כולל מהך דאוכל נבילה ביו"כ דהרי אם כאמר דנבילה הוי איסור מוסיף מוכח דגם מוסיף לית ליה לר' שמעון. והנה י"ל דהנה צריך להבין אמאי הוי נבילה מוסיף ואי משום דאסור לגבוה דהרי סתם בהמה לאו לגבוה קיימי וכמו שכתב השער המלך דזה הטעם הסוברים דנבילה לא הוי איסור ונוסיף ונראה לומר דהנה איתא בקידושין דלכך גרושה ונעשית