אמרי אש חלק ב קלז

ספק מת ולא שייך לומר אוקי אחזקת חיים דגרע משבוי שכתב התוס' לחד תירוץ גבי סבתא דאין בשבוי חזקת חיים ויש עוד ספק אולי המיר דכמו דאין חזקת חיים בשבוי לדעת התוס' כך אין שייך חזקת כשרות להנטוע בין א"י ובפרט מפני היסורין ואם המיר ידוע כי יש גאונים שאומרים שאין במומר זיקת חליצה ויבום ויש עוד ספק אולי סריס הוא וגם אולי לאו אבוה הוא ואינם אחים מן האב ולפמ"ש הר"ן בא"ט גבי בצים כל היכא דאיכא תרי מיעוטא מצטרפין למתרע הרוב ומפני כל הספיקות האלה אמר הדר"ג להתיר כבלי העיגון מן העלובה ההיא. והנה אציע לפניו את חעולה על רוחי בדברי קדשו לשאת וליתן בהם הנה על הספק אם חי או מת דלדעתו אין להם חזקת חיים מטעם שכתב לעיל ע"ז אנוכי מבחוץ ואיניני יכול לדבר מאומה אף כי נדמה לי כי על כל פנים יקפיד המלכות על חייהם יען המה אנשי מלחמתו

ואולם מעלת גאונו ני' מבפנים ולא אוכל לדון בזה ואבוא רק על הספיקות האחרות אשר העיר הדר"ג ני' הנה מחלוקת הגאונים במומר אם זוקק ליבום וחליצה מבואר בתה"ד ובמהר"י מינץ גם בתשובת ר"א מזרחי ומבואר שם בארוכה כי לדעת רש"י כשם שמומר שקידש הוי קידושין ה"ה דזוקק ליבום ודעת הגאונים דנהי דהוי קידושין מ"מ לא קרינן במומר כי ישבו אחים יחדיו ואינו בר הקים שם לאחיו ומהר"ם ר"ב החזיק דעת הגאונים מהך דאיתא בהגוזל אלא מעתה יבמה לפני מ"ש תיפוק בלא חליצה ומשני דאפ"ה טב למיתב ט"ד שנפלה כו' וכתב מהר"ם דכיון דבמומר א"א לה למיתב עמו כלל נפקא בלא חליצה וכבר זה כמה שנים כתבתי בתשובה אחת דרש"י לשיטתו דמפרש שם בב"ק דטב למיתב ט"ד קאי על הבעל שנושא אותה כי ניחא לה להיות עמו אעפ"י שאם ימות בלא ז"ק אינה חוששת כיון שעתה יש לה בעל ולא ניחא לי' לרש"י לפרש על היבם שניחא לה בצוותא דידי' אעפ"י שהוא מ"ש דהרי לא שבקינין לה למידר עמו רק בסהדי מפני שממיקתו כדאיתא בסוף המדיר וליכא צוותא דבעל לומר עלה טב למיתב ט"ד כי רוצה אשה בקב ותפלות וכו' ומהר"ם כראה מבואר מדבריו שמפרש טב למותב ט"ד קאי על היבם שניחא בצוותא דידי' גם אם יהי' מ"ש ולכך כתב דבמומר ליכא צוותא כלל גם לפ"ד התוס' נראה דקושי' הגמרא שם הוא רק בארוסה וע"ז כבר עומד בהגהות מרדכי דיבמות וראיתי בדברי הדר' ני' בסיף דבריו שיש כפרש בשינויא דמשני שם בב"ק שני דרכים או דקאי על ישיבתה עם הבעל הנושא אותה או על היבם רק שלא הזכיר דתלי' במחלוקת רש"י ומהר"ם ואולי בתשובתו כתב מזה וראיתי שכתב להכריע דקאי על היבם מדלא מקשי תלמודן שם בב"ק מכל יבמה שאין ידוע מקומו של היבם ונאבד לא נודע איפוא הוא תהיה מותרת לשוק בלא חליצה אלא ע"כ דהמקשין לא הקשה כן משום דלא הקשה רק ממעשים בכל יום שאין פוטרין בנפלה לפני יבם מ"ש בולא כלום. וע"ז משני טב למיתב טן דו כו' ואם כן נהי דמוכרח מכח מעשים בכל יום בנפלה לפני מ"ש דזקוקה לו היינו משום דעל כל פנים איכא קצת צוותא ואמרינן בה טב למיתב טן דו אבל בשאין נודע כלל הדרינן לסברת המקשין דפטורה בולא כלום מכח אומדנא אלו תורף דבריו. והנה וודאי דלא למעשה אמר מר כמבואר בדבריו ומ"מ גם עלהו לא יבול ואמרתי דלפ"ד רש"י שפירש דהך טב למיתב טן דו קאי על הבעל כאמר מפני צוותא דידי' לא תחוש גם אם אולי תפול לפני מ"ש דלא שייך בי' טב למיתב ט"ד כיון שהיא כרי כה לדור עמו בעדים אין ראי' לחידוש דין כזה לחקל באם נאבד היבם. ואולם לפענ"ד אין קושי' תלמודן בב"ק ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין מכח מעשים בכל יום מהא דאיתא פ"ק דיבמות דף ד' עמוד א' מנין ליבמה שנפלה לפני מ"ש שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום וסמיך לי' כי ישבו אחים יחדיו הרי להדיא דזקוקה עכ"פ אליו לחליצה דאל"כ לא שייך חיסום כמובן

והנה בתשובת מעיל צדקה סימן א' וב' שם עמד הגאון מהו' אברהם ברודא ז"ל בקושית הגמ' בב"ק דתיפוק בלא חליצה דהרי כופין אותו לחלוץ וכו' אלא וודאי דקושית הגמ' אגופא דקרא ל"ל הסמיכות פשיטא שכופין אותו לחלוץ דאל"כ תיפוק בלא חליצה וע"ז משני טב למיתב ט"ד ומש"ה צריך קרא שאין חוסמין אותו ויע"ש מה שהשיב עליו המחבר בעל מעיל צדקה בדף ה' ע"ג וע"ד בדפי הספר. ולפע"ד הייתי רוצה לומר דקושי' הגמ' בב"ק בנפלה לפני מ"ש שאין ראוי לחלוץ כמו בר אבין ובר קיפוק או חרש או אלם דליכא חליצה כלל ולא שייך למימר דאין חוסמין אותה ונראה כי שני הגדולים שם במעיל צדקה שמיאנו בזה משום דא"כ בכל הנך ששנו חכמים בהם דחולצות ולא מתייבמת לפרוך דאם אינם בני חליצה לפטור בולא כלום ואם נאמר אולי באמת כן הוא א"כ גם ממוכה שחין אין קושיא אולי באמת כן הוא והלא בזה לא שייך לומר מעשים בכל יום שיהי' מ"ש וגם אלם או חגר וע"כ מפשוטא פריך בלבד וכמו שכתבו הגאונים שם בתשובת מעיל צדקה יע"ש

והנה קשיא בדעת מהר"ם וממתני' דריש פ' חרש דתנן שני אחין א' פקח וא' חרש נשואין לשתי אחיות א' פקחת וא' חרשת מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם ומוקים ביבמות דף ק"י ע"ב בחרש מעיקרו ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא נתקדשה שתהי' זקוקה ועגונה לעולם אף על גב דליכא צוותא ככל ובוודאי רחוק לאוקמי מתני' דווקא בהתנה בפירוש שאף אם ימות בלא זרע לא יתבטלו הנשואין או שלא היה החרש נשוא אז החרשת אחות הפקחת כי בכל אלה לא היה התנא פסיק ותני דאשת אחיו אסורה לעולם. אשר ע"כ נראה כי על כן לא נחלק מהר"ם על רש"י והתוס' רק משום דאיכא דעת הגאונים דס"ל דבלא"ה אפי' לא שייך אומדנא מומר אינו זקוק לחליצה ויבום כמבואר בדברי הפוסקים לזאת היה מהר"ם סובר להלכה דיש לפטרו מזיקת יבם מומר דהוי כעין ספק ספיקא אולי הפירוש דטב למיתב ט"ד קאי על הייבם (ודלא כרש"י) ואת"ל כרש"י דלמא הלכתא דמומר אע"ג דנתקדשה אדעתי' דתפול קמי' אפ"ה איננה זקוקה כדעת הגאונים אבל היכא דאין לצרף דעת הגאונים אף מהר"מ מודה דאין להתיר כלל והנה מבואר דאם נשתמד בקטנותו לא חשיב מומר כלל כמו שהביאו הב"ש בסי' קנ"ז ובתה"ד סי' רכ"ג בסופו ביאור הדברים וחילק אם עומד בהמרותו כשהוא גדול יע"ש. ואולם בזה שנלקח בקטנותו והדר"ג חושבו לאונס והנהו עוד באונסו ברור דאינו בגדר מומר כלל שדברו בו הגאונים והבאים אחריהם לצרף דעתם היינו במומר מרצונו או תחלת באונס וסופו ברצון דהיינו ביכול לחזור אבל זה שנלקח בקטנותו והוי כתינוק שנשבה ועודנו בשביו וכ"ש שאין אנו יודעין אם המיר ככל אין לצרף קולא מפני זה

ואשר אמר הדר"ג ני' עוד דאיכא לצרף דעת הר"ן דהיכא דאיכא תרי מיעוטא איתרע רובא וכאן איכא תרי מיעוטא שמא הוא סריס ושמא לאו בני אב א' הן והנ' הדר"ג כי' הקשה על הר"ן האיך התירה התורה ליבם היכא דבני אם אחת נינהו אולי א' מהם לאו אביו הוא וזה לדעתו הרמה תרי מיעוטא (וזה אינו מוכרח לפע"ד רק חדא ספיקא דלמא לאו בני אם א' הן) ושוב תברא לגזוזי' דאיכא למימר דחשיב לא אפשר משא"כ במכה אביי חשיב אפשר דלא יומת (וקצת לא משמע כן ברש"י שם בסוף סוגי' דלא מצא רש"י שם ראי' ראי' דאזלינן בתר רובא דליתא קמן רק משום לא פלוג או הלממ"ס משמע דליכא לימוד ממכה אביו דג"כ חשיב לא אפשר) ואולם לכאורה הרי במכה אביו גופא איכא לפי תלמודן שם תרי מיעוטי דלמא לאו אבוה ודלמא עדי טריפה הן והוי עדות שאאי"ל ולפע"ד נראה ברור דהר"ן לא אמר דחיישינן לשני מיעוטי רק בכה"ג דהתם דאיכא מיעוט עופות טמאים ומן הטהורים עוד נגרע דיש ביניהם וודאי מיעוט טריפות נמצא דאין לומר רוב בצים מותרות דאיכא תרי מיעוטי בצים אסורות בבירור משא"כ כאן דל"ל דודאי איכא דלאו אבוה ומאותם שהם כשרים בני אבותם וודאי איכא סריסים כיון דנגד כל אדם איכא רוב גמור ואינו נגרע בבירור מן המיעוט