אמרי אש חלק ב קלו

דעיקר דבר שבערוה בסוטה היינו משום דכתוב בה טומאה כעריות מעתה לפי סוגיא דסוטה דלא מיחשב סוטה כערוה ואפ"ה כתיב בה דבר דבעי שנים (וכמ"ש הנודע ביהודע שם דעיקר דבר דבר עלה קאי) ממילא מוכח דכל איסורי ביאה דבר שבערוה מקרי והרי שם אביי דקאמר הכי בריש סוטה ואולם רוב הפוסקים חולקים על הראב"ד ומחלקין בין סוטה וודאית לספק סוטה. והנה בדברי הרמב"ם שכתב דע"א נאמן גרושה או זונה היא מוכרח דלא חשיבי דבר שבערוה וכבר עמד על זה בעל קצות החושן בספרו שב שמעתתא ורצה להכריח מדברי הרמב"ם כן דגרושה וזונה לא הוי דבר שבערוה וליישב סוגיא דקידושין הנ"ל אמר הגאון דשם כיון דבאו לפוסלו מיוחסין בעי שנים יע"ש שהאריך ולבסוף הניח בצ"ע דאמאי אין האב נאמן לומר נשבית ופדיתי' למה יגרע מעד אחד. ולפענ"ד נראה דלא כדברי הנודע ביהודה שם בסימן הנ"ל דהא דאמרינן בסוטה דהוי דבר שבערוה וצריך שנים אע"ג דסוטה לבעל לא הוי רק איסור עשה ותופסין קידושין ואין בניה ממזרים אפ"ה הוי דבר שבערוה משום דטומאה כתיב בה כעריות דהרי רב הוא שחידש זה בפרק קמא דיבמות וסוגיא שם שקיל וטרו בה ולדברי הראב"ד סוגיות חלוקות הן כאמור אבל כל מה שמעידין על אדם שנעשה בו דבר שבערוה אין פחות משנים וקרא דכי נמצא בה ערות דבר הכי מתפרש כי באין להעיד עליה שזינתה תחת בעלה ועל ידי כן ממילא אסורה וילפינן דבר דבר מממון דאין זה פחות משנים לא יאמנו לומר שנעשה בה מעשה ערוה ועברה על איסור אשת איש אם לא יהיו שם שנים ומזה ממילא ילפינן דה"ה להעיד על האשה שנתקדשה או אם היא מקודשת שנתגרשה דכל אלה עדותן על דבר שבערוה. והנה כל הפוסקים חולקין על ר"ת דס"ל ריש כתובות דביאת ככרי אינה אוסרת (אינו מבואר בדבריו ז"ל) מכמה ראיות ואחת מהנה הביא הרא"ש שם דהרי מקנין ע"י נכרי וממילא מוכרח דאין הדבר תלוי בממזירות כלל לפי מאי דקי"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ולפמ"ש הבעה"מ והסכים עמו הרמב"ן בסנהדרין דף ע"ד אין בנכרי הבא על אשת איש חיוב מיתה כלל דאשת רעהו כתיב ולפי"ז אף אם אין חיוב מיתה ולא ממזירות רק שאין קידושין תופסין מקרי דבר ערוה לענין זה שצריך שנים ואע"ג דלענין גילוי עריות דאמרי' יהרג ואל יעבור מסקי הרז"ה והרמב"ן שם דאין בכלל נכרי הבא על אשת איש ישראל היינו משום קרא דמקיש רוצח לנערה המאורסה מיירי בישראל וודאי ובגוונא דעל כל פנים איכא ממזרות אבל כאן כל ביאה שאסרה על בעלה בכלל ערות דבר הוא וביאת ככרי כיון דאוסר אע"ג דליכא בה מיתה לאישה אם כן הוא בכלל אין דבר שבערוה פחות משנים וה"ה יבמה לשוק כיון דמספקא אם תפסו בה קידושין דבר ערוה היא ולפי"ז ניחא דוודאי שבויה כיון שמעידין עליה שנשבית שאסורה משום שמא נבעלה לנכרי וביאת נכרי אף בפנויה ערוה היא כיון דלא תפסי בה קידושין דבהא תליא ולכך אין האב נאמן לומר נשבית ופדאתיה וכן מייתי שפיר ראיה אביי מינאי המלך. ואולם הרמב"ם מיירי באשה שלא ידענו בה אם הוא אלמנה או גרושה ואין נ"מ רק לענין איסור כהונה דקי"ל דתפסי בה קידושין ולכך לא הוי דבר ערוה ועד אחד נאמן וכן בזונה הרמב"ם לשיטתו דס"ל דגם בח"ל דתפסי בה קידושין זונה היא ולזה עד אחד נאמן לומר סתם זונה היא (ואפשר דאפי' במפרש כיון דאיסור זונה להרמב"ם אינו תלוי בתפיסת קידושין ומ"מ א"צ לזה) ועכ"פ נראה כיון דבמרדכי וספר התרומה רבותינו הראשונים אמרו בפירוש דיבמה לשוק מקרי דבר שבערוה ולא מצאנו לאחד מראשונים שיאמר היכא דלא תפסי קידושין לא הוי דבר שבערוה אין לכו לצרף זה כלל

ואולם בדבר דלא אתחזק כלל איסורא בזה יש מחלוקת ודברי מהרי"ק בתשובה סימן ע"ב תמוהין קצת שכ' דגבי ממון אין ע"א נאמן רק להוציא והרי אין ע"א נאמן לומר לפטור המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכמבואר ברא"ש ריש ב"מ ולדעת כונה פוסקים אין ע"א נאמן לפטור מן השבועה אע"ג דהוא מוחזק וע"א איכו נאמן לומר על שטר פרוע הוא ואם הי' הדבר מפורש בתלמוד היינו דוחים כל ואומרים שיש במקצתן חזקת חיוב וחזקת שטרך בידי מאי בעי וכיוצא באלו סברת כרסיות אבל בהר"ן מפורש להיפך בגיטין בהאומר בהא דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם (אלא שהוא ז"ל לכאורה סובר דבריו שכתב בקידושין פ"ג על מתני' אב שאמר קדשתי את בתי וא"י למי קידשתי' ובא אחד ואמר אני קידשתי' דאמר רב אסי נאמן אף לכנוס כתב הר"ן שם דאע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו להוציא מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן וצ"ל דעיקר הטעם התם משום חזקה דמירתת מן האב לשקר והלשון דחוק לפ"ז) וכן הרמב"ם ריש גיטין כתב ג"כ דאין דבר שבערוה פחות משנים אפילו בלא איתחזיק איסורא וראיתי להגאון בעל קצה"ח בספרו הנ"ל שכתב גם כן להוכיח בשמעתא וי"ו פ"ג מהך דעד המסייע דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה והוסיף להוכיח מהך דסימנין וסימנין וע"א יניח יע"ש מה שחידש בזה והעלה גם כן דלא כדברי מהרי"ק ויש בכל הפרטים האלה להאריך אלא שאין הפנאי והזמן גורמים חצריך לקצר

ועל מה שכתב מהר"י מינץ בתשובה הביאו הב"ש דעתה כיון שאין מייבמין כלל אפשר דאפי' האשה עצמה נאמן הנה הצ"צ בסימן פ"ח והעבודת הגרשוני השיגו עליו שהרי מה"ת אין עד אחד נאמן רק משום תק"ע אפקיענהו רבנן לקידושין מיניה וכיון דלהרא"ש הניחו הדבר על דין תורה ביבמה לשוק ולא האמינו ע"א א"כ איך אפשר עתה להקל ולהפקיע קידושין כן כתב הצ"צ וכיוצא בזה כתב העה"ג דכיון דלא האמינו ע"א ביבמה לדעת הרא"ש וכ"ה עצמה כיון שלא היה מקום פנוי שלא היה שייך לומר כיון דסני לי' אם כן אף על פי שעכשיו בטלה הגזירה התקנה במקומה עומדת והנה הרגיש הגאון בעל עה"ג בעצמו דהא איכא כמה דחולצת ולא מתייבמת יע"כ שכתב דמ"מ כיון דמיעוטא נינהו לא פליג רבנן ולא תקכו כלום א"כ אין לנו לומר דבזה"ז יהיה ע"א נאמן ומכ"ש היא עצמה דאפילו את"ל דעד אחד נאמן מכל מקום היא עצמה ע"כ חיישינן לה אף על גב דלא חיישינן לה ונאמנת לומר מת בעלה עכ"פ חזינן דאפילו היכא דעד אחד נאמן היא עצמה אינה נאמנת וכן כראה דהרמ"א ע"כ לא חש לדברי הר"י מינץ מדלא כתב דהיא עצמה נאמנת בזה בזה"ז וכן חמש נשים ששונאות זא"ז ולא ירדתי לסוף דעת בעל כנסת יחזקאל מה שהשיב ע"ז בתשובתו יע"ש ואין הפנאי להאריך בזה. והנה בנידון זה לדעתי על הקול המפורסים בעיר שהיתה מעוברת וכן מה שהעידו שאמר הבעל שיעשה ברית מילה וכיבד למוהל ולסנדק. (חסר

) סימן צז

ישאו הרים. שלום. חיים וברכה עד עולם. לכבוד הרב הגאון הגדול. מעוז ומגדול. חריף ובקי בחדרי תורה סיני ועוקר הרים נודע בשערים. דובר משרים אהובים וברורים כקש"ת מוה' שלמה קלוגר אב"ד וראש המורה בק"ק בראדי יע"א

אודות בתולה שנשאת לאיש ממדינת רוסיא ושבועדם אחר נישואיה נפטר הבעל בלי ז"ק ונודע שהיה לאביו בן מאשה אחרת וכבר קודם נישואי האח אשר נשא בזה האשה הנ"ל נלקח הנער להיות מצבא המלחמה כמשפט הארץ ההיא ומאז נלקח הנער עד עתה כמו עשרים שנה. כי כבר שש שנים יושבת גלמודה ועגונה. לא נשמע מאומה מן הנער ההוא אחיו של המת בעל האשה אם חי אם מת או המיר אם לאו: והאשה במר תילל ותשקוד על דלתי בית מדרשו להתיר מוסרות עגונה. והנה הדר"ג ני' פתח בזכות ושורש דבריו דבילדים האלה אשר בילדותם נמסרים למדינה שאין שם ישראל ועושים בהם עבודת פרך רועים ד"א בשדות ויערים וגם מאכלם כמאכלי הכפריים אשר אין הילדים הקטנים חלושי המזג יכולים לסבול וגם מהם אין רוצים להגאל במאכל בד"א וירו אותו מכת מות וגם מהן ממיתן עצמם ומכל זה כראה שיש לומר בזה ספק חי