אמרי אש חלק ב קלה

כל שהוא מגרש להסיר האונס מאביו לא חשיב גט מעושה והרמ"א כתב וי"מ באב על בנו משמע דגם בב"י אינו מחמיר רק באב על בנו ולא בשאר קרובים אפילו באונס גמור ואמר רק לשון חומרא וכ"ש אם הקנס בא עליו מעצמו נמצא אם יבקשו לאחד מן האחין שיחלוץ. ואם לא ירצה לחלוץ יהיה אחיו הגדול מחוייב לתת אלף זהובים ויחלוץ אחיו הקטן שאיני אטר והוא פנוי כדי לסלק האונס מאחיו לא הוי חליצה מעושית כלל. ומענין חליצה במקומו המבואר סוף פרק ז"ב בתלמודן. ומבואר בשיטה לסנהדרין דאין בין יבם ויבמה לשאר טוען ונטען לענין זה יע"ש (ולמה לו להביא ספרי) נראה דגם היש"ש לא קאמר רק אם יש שם ב"ד קבוע תמיד דקרינן בהו זקני עירו אף ע"ג דמכח רבוי אמרינן אפילו לא ידעי רק להקרות אבל שיהיה קפידא אם רוצים שניהם או שהתחייב עצמו לבטל ההתחייבות מפני זה לא קאמר ועכ"פ אין כאן פסול בחליצה ומעתה לענין דיני ממונות שיש ביניהם אחרי כי בלתי ספק יגישו תעצומותיהם לפני השרים היושבים על המשפט ומה לנו לדבר בזה וידע מעכ"ת ני' כי הרב מקעטשקעמעט כתב אלי והודיעני כי שאל מאת מעכ"ת לשלוח לו מה שכתבתי אליו ונשמט ממנו מעלתו ולא שלח אליו וגם האריך לקיים התנאים והכתב התקשרות. והנה לאשר דמיתי כי הקנס נעשה באופן שכתב אלי מעכ"ת תחלה כתבתי לו בקוצר כי גם אם רק יש ספק עישוי אין להתיר כיון שהיא בחזקת איסור עומדת ולדעת המרדכי הוא דבר שבערוה והעתקתי לו מה שהשבתי אל מעכ"ת ני' ואבקש מאת מעכ"ת ני' כי לא יכתוב לי עוד בדבר הזה כי קצתי ובחלה נפשי בדברי ריבות. וה' ית"ש ישכון בפורינו אהבה ואחוה שלום וריעות דברי ידידו הכותב באישון לילה בחפזי מאד

הקטן מאיר א"ש

סימן צה

מכתבו היקר קבלתי והנה אפס הפנאי להאריך מכמה צדדים ולזה אמרתי להעתיק לו רק בקיצור מה שכתבתי אל הרב מטשאנגראד כי מראש לא בסתר דברתי. ולמה לא ישלח למעכ"ת ני' אשר כתבתי אליו. והנה לענין דיני ממון יש כמה צדדים אם התנאי קיים מה שהתנה הבעל בשעת נשואין. וכן מה שהתנו עתה עם אחיו הגדול לחלוץ. יראה מעלתו ני' כי הספק בזה גורם פסול בחלוצה. ולדעת המרדכי הוא איסור ערוה. ואשר יאמר מעכ"ת ני' כי היבמה לא תבקש חליצה כי איננה חפיצה להנשא. אין זה דרך ישר לפני ישרי לב כי גם הערכאות יר"ה לא יפסקו רק או לחלוץ. או לשלם. וחזר להיות חליצה מעושה שלא כדין. לזאת הטוב והישר לפשר בין הצדדים. ואיש על מקומו יבוא בשלום

ואודות מקום החליצה לא ידעתי למה תדונו על זה. איני חושד את אחד מכם מפני בצע כסף. הלא כל דיין אמת איננו לוקח תשלומין בעד חליצה. וגם אין כבוד גדול למשש ולחפש בכף רגל היבם. ומעיקר הדין היבמה הולכת אחר היבם. אבל מרצונם יוכלו לחלוץ בכל מקום. ומי יתן ולא יבוא שום חליצה לפני לעולם. כי עוד לא סדרתי חליצה מבלי תרדנה עיני דמעה. ועפעפי יוזלו מים. יגן ה' בעדינו וישכון בפורינו אהבה אחוה ושלום וריעות. כחפצו וחפץ השש באמרותיו אשר בדעת ובחכמה נאמרים. ידידו הקטן מאיר א"ש

סימן צו

ע"ד אשר שאל מעכ"ת אודות האלמנה אשר בעלה שבק חיים לכ"י כ"ז אלול תקצ"ו וביום ג' אדר שני תקל"ז ילדה וולד שלם ונגמר שערו וצפרניו והיא אומרת ששה שבועות (במכתבו כתוב ששה חדשים קודם מיתתו ונראה דטעות פלטתו המהירות כנראה מדברי מעכ"ת ני' בדבריו לקמן) וכתב מעלתו שיש רגלים לדבר מחמת הקול שיצא אז בשעת מיתתו שהיא מעוברת מיד בשעת מות הבעל וגם העידו שבחייו שמח הבעל אל רעהו באמרו שבין פורים קטן לפורים גדול יכבד אותו להיות סנדק וגם להמוהל אמר כן וגם חקרו בב"ד את האשה מאימתי הרגישה תנועת הוולד אמרה בתומתה ששה שבועים אחרי מיתת בעלה התנועע הוולד בקרבה וכתב מעלתו ני' דכיון שאין אשה מרגשת תנועת הוולד עד עבור ג' או ארבע חדשים וא"כ נתעברה בחיי בעלה כמו ששה שבועים ונתעברה בחדש אב ויהיו תשעה חדשים למקוטעין וחקר מעלתו אם אפשר להתירה בלא חליצה כי יש בו צד עיגון כמבואר בדבריו. ואולי יש לצרף הקול שידעו הנשים השכנות מקדם שהיא מעוברת לאמירתה

ומעלתו פתח בהצלה תחלה כמבואר במכתבו. והנה הרבה מעלתו להתפלא על הרמב"ם שפסק דע"א נאמן לומר ניתן לי בן במ"ה והיא אינה נאמנת לומר מת יבמי דממ"נ אם דייקא גם היא תאומן ואם לאו משום דאיסור לאו קל בעיניה עד אחד אמאי נאמן וכבר התעורר הלח"מ בזה כאשר ראה עיניו ומעלתו רוצה לומר דטעם דעד אחד נאמן לומר ניתן לי בן משום דרוב נשים מתעברות ויולדות. ולדבריו גם היא נאמנת לומר ניתן לי בן ולא משמע כן ועוד א"א לומר כן דהרי סתמא קאמר דנאמן לומר ניתן לי בן ומבואר דאפילו לא ידענו כלל שהיתה לו אשה נאמן עד לומר שנשה שם אשה והוליד בן ובזה ליכא רוב כלל. ואולם לפע"ד עיקר כדברי הלח"מ ומ"ש דא"א לומר כדברי הלח"מ דהרי בניתן לי בן לא הוי מלתא דעבידי לגלויי. הנה אף כי דעת הראב"ד כן נראה דשאר הפוסקים חולקין שהרי הרשב"א בתשובה סימן אלף רנ"ב כתב להכריח כדעת הרמב"ם מדקאמר סתמא כי תבעי לך למשרי לעלמא ועלה פשטא דנאמן וכו' משמע כל מה שמתירה ואילו לא היה נאמן בניתן לי בן וכו' לא הוי בעי סתמא ולא פשטו סתם עכ"ל יע"ש עכ"פ מבואר מדברי הרשב"א דתלמודן בעי אף בניתן לי בן במ"ה והרי קאמר טעמא דליהמן משום מלתא דעבידי לגלויי ויותר מזה מבואר ברמב"ן בחידושיו לב"ב דף קל"ד ד"ה מפני מה אמרו כתב וז"ל ותמיהני זה בני למה לא יפטור והלא עד אחד נאמן וכו' ניתן לי בן במ"ה אלא משמע דבעל לא הוי כעד דעלמא דעד המעיד לאחר מיתת הבעל והוא חי (פירוש העד הוא חי) לא משקר במלתא דעבידי לגלויי אבל בעל מחיים דידיה לא איכפת לי וכו' יע"ש הרי דעת הרמב"ן בפירוש דניתן לו בן טעמא דמהימן משום מלתא דעבידי לגלויי ומעתה היכא דוודאי לא עביד לגלויי לכ"ע אין עד אחד נאמן וזה ברור ולענין אם יבמה לשוק מקרי דבר שבערוה הנה כבר ראה מעלתו ני' כי דעת המרדכי דהוי דבר שבערוה וכ"מ בספר התרומה בהלכות חליצה שכתב להדיא דהוי דבר שבערוה ולדעת הפוסקים דעד אחד נאמן להתיר באתחזק איסורא מוכרח לכאורה דהוי דבר שבערוה דאל"כ מאי מספקא לתלמודן אם עד אחד יהא נאמן ביבמה לשוק דאמאי לא יהא נאמן ואף אם נדחק לומר דכל השקלא וטריא בסוגיין קאי לפ"מ דמסיק בריש האשה רבה דלא איפשט לן אם עד אחד נאמן או לא באתחזק איסורא אבל לפי מאי דמסיק בכריתות וקידושין איפשט דע"א נאמן באתחזק אם כן באמת עד אחד ביבמה נאמן מ"מ הרי הרשב"א בתשובה הנ"ל שהוכרח לומר דטעמא דנאמן לומר ניתן לי בן הוא משום דדייקא תיפוק ליה דלשיטתו בלא"ה נאמן ע"א באתחזק איסורא וגם קושיתו אינו מתורצת שם לשיטתו כמובן. יעויין שם אלא ע"כ דיבמה לשוק מקרי דבר שבערוה ובקידושין בפלוגתא דאביי ורבא באשתך זינתה בע"א אייתי אביי משבוי' ורבא מייתי מגרושה לכהן משמע דשבוי' וגרושה לכהן הוי דבר שבערוה וכ"כ התוס' רי"ד שם וכ"כ בש"ג שם בשם ריא"ז ובאמת מהך דגרושה איכא למדחי ולומר דהך תכא אליבא דר"ע היא דס"ל דגם בחייבי לאוין דכהונה לא תפסי קידושין ולכך הוי דבר שבערוה אבל משבוי' קשיא לכאורה ובמקום אחר אמרתי כי לדעת הראב"ד שהביא הרא"ש פרק קמא דיבמות דף י"א בסוגיא דצרת סוטה דסבירא ליה דסוגיות חלוקות הן לענין אם סוטה נידון כערוה לפטור צרתה בלא חליצה דביבמות שם סובר רב דטומאה כתיב בה כעריות ובריש סוטה לא אמרינן הכי דתיפוק כערוה להפטר בלא חליצה ולא ס"ל לחלק בין סוטה וודאית לספק סוטה ולפמ"ש הנו"בי קמא חא"ה סימן נ"ד ונ"ה