אמרי אש חלק ב קלד

שוטה באחד וחכם בשאר דברים ומ"ש הרמב"ם אע"פ שבשאר דברים הוא שואל ומשיב כענין. כוונתו דאע"ג דמשיב כהוגן אמרינן מקרה הוא כי כן דרך השוטים להשיב לפעמים כהוגן ומ"מ דעתו מטורפת וכתב שכן משמע בתשובת מהרי"ו בסימן נ"ב. והנה ראיתי בתשובת מהרי"ו שם ולא כתב רק אף על פי שמשיב כהוגן לא מיקרי חלים כי כן דרך שוטים לפעמים משיבים נכונה. ומכל מקום שוטים הם והוכיח מהרי"ו כן דוודאי רב הונא ור"י דפליגי בחגיגה איזה כקרא שוטה היינו אף על פי שלא ראינו בו שטות אלא דמקרע כסותו וכו' דאטו אם אינו קורע כסותו ואינו לן בבה"ק ואינו יוצא יחידי בלילה ובשאר כל דרכיו הוא עושה שטות אינו מקרי שוטה אתמהה. אלא וודאי הא דפליגי היינו דווקא שלא ראינו בו שום שטות אלא זה אפ"ה הוי שוטה אע"פ שמשיב כהוגן את"ד מהרי"ו ובעיני איניני רואה שום סתירה בדבריו לדברי הסמ"ע ויותר נוטים לפע"ד דברי מהרי"ו. וראיתי לדברי הסמ"ע דכל שיש בו סימן אחד של שטות אע"פ שבשאר דברים הוא כשאר בני אדם והוא חכם דים כשוטה וכן בדברי התוס' לא מצאתי שום סתירה לדברי הסמ"ע דהא וודאי אע"פ שכתב הסמ"ע דשוטה בשאר דבריו הוא חכם כשאר בני אדם. אין כוונתו דבאמת הוא חכם כשאר בני אדם דא"כ אמאי יהיה פטור מכל מצות שבתורה וקניני קידושיו וגיטו בטלים לגמרי אחרי שהוא חכם ככל אדם בכל דברים רק שלן בבה"ק או קורע כסותו ואינך (רחוק הוא לחדש ולומר שהוא הלמ"מ כמו שראיתי בתשובת זכרון יוסף חאה"ע סימן יו"ד) אלא כוונתו של סמ"ע שכל שהוחזק שוטה באחד מן הדברים אע"פ שבשאר דברים היינו שאין אנו רואים בו שום שינוי אפילו הכי אמרינן שכלם מקרה הוא לו או שהוא חלים באותו רגע ובאמת דעתו מטורפת כיון שהוא מוחזק בדבר אחד לשוטה

וארווח לן בזה במחלוקת הראשונים שהזכרנו לעיל דהרמב"ם שלא מצאנו שהזכיר כלל הסימנים שהוזכרו בחגיגה כתב הכ"מ בהלכות עדות ובב"י באה"ע סימן קכ"א דס"ל דל"ד אלו אלא ה"ה כל כיוצא בהן אבל ר"ש ור"א דס"ל דוקא אלו מה יענו לדברי מהרי"ו שזכרנו לעיל דאיך יעלה על הדעת דאם אינו עושה משלש אלה ובשאר כל דבריו עושה שטות ובאמת לדידן דקי"ל כר"י היה אפשר לומר דבשאר דברים צריך שיעשה שלשה דברים שיהיה מוחזק לשוטה בכל ורק בשלש אלה קים להו לחז"ל שאם הוחזק בהן הוחזק לכל דברים. אבל לרב הונא דס"ל דגם בהנך צריך שלשה א"כ למה מנו חז"ל את אלו ואפשר דבאמת בהא פליגי ר"י ורב הונא דלרב הונא דס"ל כל אלו א"כ הנך לאו דוקא. אבל ר"מ דקיי"ל כוותיה דס"ל באחד מאלו ס"ל כרבינו שמחה וסיעתו דדוקא באלו שמנו באחד סגי אבל בשאר דברים צריך שיתחזק בשלשה עניני שטות לכשיהיה כשוטה לכל עניני תורה וקנין וקידושין. ויעיין בתשובת זכרון יוסף בחלק א"ח סימן י"ח וי"ט מ"ש הגאון מהר"ש שם לקרב לדעת האגודה וע"ש. ולפענ"ד מ"ש לקרב קרוב מאד. ואולם לפי דברי הסמ"ע יתכן דרבינו שמחה לא פליג על הרמב"ם רק בראינו שהוא בשאר דבריו עושה בהשכל כשאר בני אדם בזה ס"ל לר"ש וסיעתו דבעינן דווקא אותן שמנו חכז"ל ריש חגיגה אבל אם ראינו שהוא עושה שאר דברים דרך שטות אזי אם לא בחנו אותו איך מתנהג בשאר דבריו הרי הוא בחזקת שוטה גם לרבינו שמחה אבל אם שאר דבריו בהשכל אין דבר אחר ונוציא אותו מחזקתו לדידהו. ובזה סרה תמיהת מהרי"ו ומ"מ לדינא מי יכריע נגד דעת הרמב"ם ומהרי"ו שהוא אחרון וכן הרמ"א בד"מ סימן קי"ח קי"ט נוטה לדברי הרמב"ם ומהרי"ו והזכרון יוסף באה"ע סימן י' מכין מרובה נקט וצירף להחולקים על הרמב"ם אשר לא מצאתי הכרח בדבריהם דפליגי על הרמב"ם כלל ולא העתיקו רק לשון הגמ' ולא יחלוק הריב"ש על הרמב"ם ולא יזכירו ואף הזכרון יוסף לא סמך על זה בלבד רק מכמה טעמים ובאיסור דרבנן בלבד

ומהרי"ט חאה"ע סימן ט"ז כתב באחד שבא לחלוץ והיה נוטה אל הטפשות אבל מבחין הוא בעניני עולם כגון לקנות דברים מן השוק ולעשות (אולי צ"ל לענות) על מה שאומרים לו על הן הן ועל לאו לאו ולא היו בו סימן אחד מסימני שטות המפורשים בחגיגה והביא מהרי"ט שם דעת רבינו אביגדור דהני סימנים דוקא נינהו ופלא הוא שלא הביא כלל דעת הרמב"ם דס"ל דלאו דווקא אלו וגם במה שכתב דחרש אם היה אמירתו לא מעכב היה חולץ לא הביא כלל דעת הרמב"ם דלעיל דאינו חולץ מפני שאין לו כוונה וכתב מהרי"ט שם דהחולץ ההוא אינו בכלל הפתאים אחר שהוא מבין דברים הסותרים זה את זה אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ וכתב עוד דנראה שלא פסל הרמב"ם את הפתאים רק לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר אבל אם באנו לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקידושין ומסברו ליה וסבר ואנו מכירים בו שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שעושה אלא שחשש מהרי"ט אולי לא יכוון בשעת חליצה ורצה לחדש דלא בעינן כוונה בחליצה ורק אמרו חז"ל שצריך כוונה לאפוקי חליצה מוטעת וסמך על מה שחשב שלא הביא הרמב"ם דצריך שיכוונו שניהם וכבר תפסו החכם צבי בסימן ב' דהרמב"ם הביאו מפורש וכתב דאין לסמוך בזה על מהרי"ט וצריך כוונה בשעת חליצה אלא דאין צריך לשם מצוה ומה שתמה מעכ"ת דהיא גופא קשיא כיון דלא שייך מצות חליצה קודמת אמאי לא בעי כוונה נראה דליכא למ"ד דמעיקר הדין מצות יבום קודמת כפשטא דקרא והמצוה היא שייבם להקים לאחיו לשם ולא כשם נוי ורק כיון דחוששין שייבם לשם נוי לפיכך מצות חליצה קודמת ובהדיא אמרו ביבמות דף כ"א דלכך דחי עשה דיבום לאו דאלמנה אם לא משום גזירה ולא מקרי אפשר לקיים שניהם וכו' ומשמע שם דאין בזה פלוגתא דתנאי ומ"מ אף דמסיק החכם צבי דצריך כוונה מ"מ אפשר בכה"ג דמהרי"ט אפשר דיש לסמוך על מה שמזהירין אותו הב"ד לכ"ע ואע"ג דהרמב"ם פליג בחרש על התוספות וס"ל דלא אהני וכן אף על גב דבגט מהני מכל מקום בחליצה לא מהני היינו שוטה גמור אבל זה דלדעת מהרי"ט אינו בכלל שוטה ורק דחשש דלמא לא יכולין יש לסמוך על הב"ד ומהרי"ט לפי שהיה סובר דאין צריך כוונה לא הוצרך לזה אבל מ"מ יתכן להיות כן וקצת ראיה דהרי הרמב"ם סובר מדבר ואינו שומע אין ממכרו ממכר בקרקע ואף במטלטין צריך לדקדק מאד ואפ"ה לענין חליצה לא מצינו שפסלו וא"א שיהיה בכלל חרש וחרשת שכתב הרמב"ם עליהם דאין חליצתן כלום מפני שצריך כוונה דאם כן אין מזור לקושית הה"מ שהזכרנו לעיל ואם לא כאמר כתירוצו א"כ חרש סתם היינו חרש גמור ולא היה הרמב"ם כותב סתם חרש וכולל מדבר ואינו שומע עד כה כתבתי למלאות רצונו ולמעשה הלא עמו עצה ותושי' וכבר כתבו שא"א לכוון הדעה בכתב ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ה' יאיר עינינו במאור תורתו ויצילנו משגיאות. ובתורתו יראנו נפלאות. וישים עמנו במהרה לטובה אות. דברי ידידו דש"ת הקטן מאיר א"ש

סימן צד

בעזרת הש"י יום ה' תרי"א לפ"ק אונגוואר יע"א

שלום וכל טוב לכבוד הרב המאור הגדול חכם וסופר. אשכול הכופר. כקש"ת מוהר"ר משה רובינשטיין ב"ד דק"ק טשאנגראד והגליל

מכתבו הגיעני. הנה לפי מכתבו עתה הכתב שנעשה בין הצדדים הוא באופן אחר לגמרי ואחרי שכתב מעכ"ת ני' שהיבם איטר רגל וגם נשוי אשה ויש לו אחים פנוים ועל זה בנה יסודו במקצת. הנה עתה נודע לו שהקנס איננו על היבם שיבוא הוא הגדול לחלוץ דווקא. רק התחייב עצמו שאם יקראו לו או לאחיו לחלוץ ולא יבוא יתן אלף זהובים נמצא הקנס אינו תלוי בחליצה של הגדול כלל. ונראה מדברי הרמ"א בסימן קל"ד דדווקא באב על בנו יש אומרים דהוי אונס ולא בשאר הקרובים והמעיין בב"י דאפילו באונס גמור אונס מיתה