אמרי אש חלק ב קלב

למעלתו לעיין תחלה טרם יעלה על הספר הדברים וישלח למרחוק אבל אין תפיסה עליו כי אין אדם נתפש על צערו אבל מהיום אל יצער עצמו בתחילת העיון ויגל וישמח לבבו כל הימים כחפצו וחפץ ידידו הקטן מאיר א"ש

סימן צג

שלום וכל טוב להרב הגאון הגדול. מעוז ומגדול. סיני ועוקר הרים. החריף ובקי. כקש"ת מוהר' צבי אופנהיים אב"ד דק"ק טעמעשוואר יע"א

אודות איש אחד בשמו יאקב ווייס אשר נחשד כי קנה סחורה גנובה ונמסר ביד אדונים קשה לענותו להודות ויוליכו אותו ממקום מושבו למקום האכזר ויענו אותו בענויים קשים ומרים יותר מחדש ימים. ויהי היום ויביאו ערלים מת אחד לישוב טאשקווא. כי העריץ שלחם לקברו בקבר ישראל ובפי האדון דבר לאמר ראו נא שזה האיש יאקב ווייס השליך עצמו לבאר ועבדיי הוציאוהו משם מת מן הבור וגם הערלים אשר הביאוהו אמרו כדבריו וב"י אשר התעסקו בקבורתו כולם מקטן ועד גדול הכירוהו שזהו יאקב ווייס מכפר שעבל אשר היה אסור ביד העריץ וכן העיד המ"ץ מטאשקאווא. כי היה ממש בצורתו כאשר היה בחיים בלי שום שינוי והקול הולך וחזק מפי ערלים כי לא הפיל יאקב ווייס עצמו כלל לבאר מים רק מפני עינויים קשים של האכזר יען כן דרכו של העריץ ההוא לענות נפש ויאקב ווייס חלוש הטבע ורך המזג לא יוכל עמוד בענוייו וימת תחת ידו וכן יאמרו יהודים באומדנות מוכיחות כי כן הוא. ומעכ"ת פלפל בחכמה דאם אמת היה שהשליך עצמו למים והרי עד שהביאוהו לטאשקווא וודאי אישתהי ואין לסמוך עליו על מה שהכירוהו שם בצורתו רק שיש ספק אם היה מיתתו במים כלל ואף כי עדיין יש להסתפק אולי נשתהה ג' ימים בזה צידד להקל כיון שהיה שלם ולא נשתנה כלל. הנה לפי הנראה מהוצעת המעשה הערלים אשר הביאו לטאשקווא את גוויית המת המה אמרו לישראלים הדריה שם כי הביאו את יאקב ווייס והשליך עצמו למים והוציאו אותו משם ומביאים אותו לקברו בקבר ישראל ואם כן נראה שאמרו כן מבלי שאלה והסיחו לפ"ת שזה גוייית המת יאקב ווייס אשר היה בבית העריץ וא"כ כראה וודאי דנאמנים אף להסוברים דבעינן קישור דברים ולא שיאמר נכרי המסלפ"ת דבר זה בלבד שמת פלוני מ"מ בכה"ג שהביאו גוויית המת שניכר שהוא יאקב ווייס והמה ג"כ אומרים כן וודאי לא גרע מפונדקית נכרית שהאמינוה מפני דברים מוכיחות שהוציאה להם ס"ת ומקלו כו' אע"ג דאיכא למימר שהפקיד דברים ההמה אצלה והלך לו ואף עפ"כ האמינוה ואם כן אם היה אמת הדבר שהפיל עצמו למים לא היה חשש מפני שהייתו ואם נאמר שאינם מסיחים לפ"ת א"כ לא נאמין ג"כ להם שהפיל עצמו למים וממ"נ אם כדבריהם כן הוא שהפיל עצמו למים הרי מת הוא יאקב ווייס ואם אין אמת בהם לא נאמין כלל שהיה במים והרי ניכר לפנינו שהוא יאקב ווייס מבלי שום שינוי ויש להקל כדברי מעכ"ת ני'. ועוד כיון דידענו כי יאקב ווייס היה אסור בבית העריץ ההוא ולא נשמע כלל שהיה שם עוד אחר תחת ידו כי בלתי ספק היה נודע אם בא עוד ישראל ח"ו תחת יד האכזר ועתה כי הביאו הנעדר ההוא אשר ניכר לנו שהוא יאקב ווייס יש לנו לומר וודאי כי הוא הנאסר ביד העריץ ואפילו למ"ד חיישינן לתרי יצחק היינו בעכ"פ בשיירות מצוייות אע"ג דלא הוחזקו אבל בזה הענין וודאי י"ל לכ"ע כאן נמצא וכאן היה ואע"ג שלא נודע שמו מ"מ הרי ניכר לכו בגופו ובפרצוף פניו שהוא יאקב ווייס ואין לחוש ולומר שנשתהה ג' ימים ונשתנה פניו לצורת יאקב ווייס אחרי כי ידענו שהוא היה שם ואין זולתו כ"ש בהצטרפות אמירת הערלים שהביאוהו בודאי אין לחוש עוד וכדברי מעכ"ת כי' דמצד זה אין על אשת יאקב ווייס כבלי העיגון

ואולם אשר ישים בסד רגלי העלובה ההיא הוא מ"ש הדר"ג כיי כי הניח זרע אחריו ואחיו שוטה. בזה גדול כים שברה הנה פשוט דשוטה זקוק ליבום מדקתני בתוספתא שהביאו התוס' דשוטה שנחלץ חליצתו פסולה וכמו שחרש זקוק ה"ה שוטה ורש"י והר"ב שפי' על חרש שנחלץ דחליצתה פסולה במקום שיש אחין כבר תמה עליהם התוס' יו"ט ואולי משום דכל מקום ששנינו חליצה פסולה ופוסלת מן האחין פירש"י כן להורות דאף כאן לכך כשנה חליצה פסולה ולא אינה חליצה משום דעכ"פ פוסלת מן האחין והרמב"ם בפרק ד' מהלכות יבום וחליצה חילק בין אלם ואלמת דחליצתן פסולה ובין חרש וחרשת דאין כאן חליצה כלל לפי שאינן בני דעת וכתב המ"מ שם שהקשו על הרמב"ם מדאמר שמואל זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ולא קאמר אין חליצתן כלום אלמא מודו רבנן בחרש וחרשת דחליצתן רק חליצה פסולה ועוד מדאמר השתא דאמרת קריאה מעכבת אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה לפי שאינן באמר ואמרה הרי דטעמא דמתני' רק משום קריאה דמעכב יעויין שם שכתב שיש לדחוק כו' ולפענ"ד כראה שיש ליישב דברי הרמב"ם ע"פ מ"ש הריטב"א שם ביבמות דף ק"ד ע"ב בהא דאמר רבא בל"ק דאלם ואלמת חולצין ופריך עלה מדקתני במתניתין דחליצת חרש וחרשת פסולה מאי לאו משום דלאו בני קריאה נינהו ומשני לא משום דלאו בני דעה נינהו וקשיא לריטב"א מאי ס"ד להקשות מחרש וחרשת ולפרש משום דלאו בני קריאה נינהו ולא עלה על דעת המקשין לומר דטעמא דלאו בני דעה נינהו וכן הקשה על דבי ר' ינאי שפירש טעמא דמתניתין משום דלאו בני קריאה נינהו ולא פירוש משום דלאו בני דעה נינהו וכמ"ש התוס' ג"כ וניחא ליה להריטב"א דסוגין דיבמות כדברי הירושלמי ריש תרומות על מתניתין דתרומות דקתני חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר אמרו בירושלמי שאינו כלל גמור בכל מקום מדקתני חרש שנחלץ וחרשת שחלצה חליצתן פסולה וכתב הריטב"א דהוכחת הירושלמי מדלא קתני שוטה בהדי מכלל דחרש דמתניתין היינו כחרש המוזכר בכתוב שאינו שומע ואבל מדבר והיינו דסובר המקשין בל"ק דע"כ משום דלאו בני קריאה נינהו והיינו דקריאתן לא מהני כיון שאינם שומעים דאל"כ כיון שמדבר הלא הוא פקח לכל דבריו ודחי לא משום דלאו בני דעה נינהו פירוש דלגבי חליצה דעתא צלותא בעינן דאפילו פקחין טעו בה ופריך א"ה אפילו אלם ואלמת נמי ומשני אלם ואלמת בני דעה נינהו ובזה מצאנו שורש לדברי הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות מכירה שחילק בין שומע ואין מדבר דמעשיו קיימים אפילו בקרקעות ובמדבר ואינו שומע כתב שאין מכירתן בקרקע כלום אף במטלטלין בודקין אותו ותמה המ"מ שהרי בשניהם שנינו דהן כפקחין ומה ראה הרמב"ם לחלק ביניהם ויעויין בבכור שור בחידושיו לגיטין פרק הניזקין ולפירוש הריטב"א מחלק תלמודן כאן בין חרש המדבר ואינו שומע דלית ליה דעתא צלותא ושומע ואינו מדבר יש לו דעה גמורה למדנו מדברי הריטב"א ופירושו בירושלמי דתרומות וסוגין דיבמות דחרש דמתניתין לאו היינו אינו מדבר ואינו שומע רק אינו שומע בלבד ויצא מזה לכאורה דמדבר ואינו שומע לאו בר חליצה לפי שאין קריאם כלום מאחר שאינו שומע ולא מצינו דין זה ברמב"ם וזולתו. ונראה לפענ"ד דאף לפירוש הריטב"א הא דמדבר ואינו שומע אינו חולץ היינו לר' יוסי דס"ל דכל מקום שצריך קריאה ודיבור צריך להשמיע לאזניו ואם לאו לא יצא ואינו מוציא אחרים ולכך אף בחליצה קריאתן לא מהני אבל לדידן דקי"ל כר' יודא דיצא בק"ש וכן במגילה מוציא אחרים לפי הגירסת א"ח שהביא הר"מ בריש הלכות מגילה דמוציא אחרים ה"ה כאן מהני קריאתן אלא דהמקשין בל"ק וכן ר' ינאי לפי האמת דקתני חרש ולא קתני שוטה בהדי ע"כ בחרש שאינו שומע ומדבר מיירי וא"כ ע"כ מתניתין כר' יוסי ומפסלא חליצה משום שאינו באמר ואמרה אבל לדידן דקי"ל כר"י דלא בעי שמיעה בהנך דמצותן בקריאה חרש שאינו שומע אבל מדבר כשר לחליצה ואע"ג דבפרק כ"ט מהלכות מסירה כתב דאין מעשיו קיימים בקרקעות מ"מ בחרש כזה וודאי אמרינן סברת התוס' דמהני מה שהב"ד מלמדין אותו לא בחרש גמור. ובזה מיושב ממילא קושית התוס' בחולין וגיטין וא"צ לחלק בין אחרים רואין לעומדין על גביו ועכ"פ כיון דמתניתין מיירי בחרש