אמרי אש חלק ב קלא

עיגונא מיהו אף לפי פשוטו דטעם משום שיהוי מצוה בלבד (וכמו דאיתא גבי גר בקידושין דף מ"ג ע"ב ויעויין בתה"ד סימן ל"ה דיליף מינה לענין קידוש לבנה) מ"מ יתכן משום דהתם אפשר כשיגדל הקטן או יבוא הגדול ממ"ה ירצה לייבם אבל היכא דאסורה לייבם לא מעגין לה כל השנים האלה עד שיגדל הקטן

וכ"ש בנידון זה שלדברי המילדת שפיהק ומת ואפשר דמה שאמר הרופא אינו מוציא מידי וודאי של המילדת לא מבעיא אם היא ישראלית אלא אפילו נכרית כיון שאחרות מן הסתם עומדות עליה מן הסתם עשתה כמשפט דלא מרעא אומנתה ויעויין בי"ד סימן קכ"ד ובש"ך שם בשם הירושלמי ולדעת התוס' והרא"ש ביבמות ר"פ החולץ ודעת ר' יונה שהביא הר"ן בשבת כל שחלה ומת הרי זה בפיהק ומת ותימא על הטור שסתם וכתב דאם אשת כהן היא אינה חולצות ולא ביאר דהיינו דווקא בנפל מן הגג או אכלו ארי ועכ"פ דבר שאין זכר בראשונים להתיר אין בידינו כח להתיר וראיתי דדעת הפוסקים להחמיר גם בדרבנן בענין זה שהרי מהרי"ן לב ומהרשד"ם הצריכה לחזור על כל האחים והרח"ש בתשובת אה"ע סימן נ"ח והח"צ דפליגי עלה היינו משום דאין זה חליצה פסולה כיון דממ"נ מותרת ולא שיאמר דסמכינן על הרוב אע"ג דחיזור הוא רק מדרבנן ורק מהרח"ש צידד מתחלה כן משום דיש פוסקים שאין מצריכים חיזור כלל אבל מסקנתו מטעם ממ"נ והח"צ לא ראה תשובת מהרח"ש

וידידי הרבני מוהר"ר דוב כ"ץ ני' כתב דיש סעד להתיר מהא דכתב הגהות מרדכי בכתובות דאם אחד מן הבנים שידך מותר לכנוס ואין בו משום חדר"ג מה"ג משום דחרם מפקע זיקה אבל הרב השואל שם בהגה"מ כתב להדיא רק לעומת חדר"ג מה"ג מפקע האי מהאי לא לעומת איסורא דאיכ"ל דבכה"ג לא גזור והרי אם שניהם החתן וכלה יכולים לנתק קישור השידוכין והרי כשם שהוא אסור באחות זקוקתו כן אחות זקוקתו אסורה בו ואיך שייך לומר דמפקע זיקה משום אחרים שקבלו והם צריכים ויכולים למחול זה לזה ואין כאן חרם דוגמא לזה אמרינן בכתובות גבי אונס דאי אמרינן כא בעינא מי איתא לעשה כלל ולא אמר הרב שם אלא גבי חרם דרג מה דלא מצינו רק על האיש ולא נמצא כלל דיש איסור על האשה ויש לדון בדברי התשובה ההיא הרבה אלא שאין להאריך

ומ"מ לענין לכפות את הגדול לחלוץ אע"פ שכתב מהרא"ש בפשיטות דכופין הרי כתבו התוס' ביבמות דף קי"א ע"ב ד"ה לאחר שלשים יום כופין כל היכא דלדבריו א"צ מפני זילותא שתריק בפניו ואם כן היה א"ל דכאן דכיון לרבנן א"צ חליצה מצי למימר קים ליה כרבנן וכ"ש שיש פוסקים הסוברים דכל שנגמרו צפרניו ושערו והוא בן ט' דא"צ חליצה א"כ אמאי לא יכול לומר קים לי כוותיה ואינו דומה להך דנמוקי יוסף שהביא מהרא"ש דוודאי צריכה חליצה וצ"ל דס"ל דכיון דמשום עיגון דידה אמרינן דכופין כל שהיא מתעגנת מבלי פשיעתה אין חוסמין אותה לעולם. ואולם הנימוקי יוסף הביא בשם הריטב"א הטעם דאין כופין אותה משום דמצי למימר אע"ג שנתתי לה גנו לא ניחא לי לחלוץ שתהיה אסורה לחזור ולשאנה יע"ש ובקדושין דף ס"ה ע"א דאין כופין לגט לכ"ע באומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך ויעויין בכתובות דף ע"ג ע"א והתוס' שכתבו טעם אחר ביבמות היינו דווקא משום דלא ס"ל סברת הריטב"א והנימוקי יוסף הנ"ל כיון דכל קרובותיה בלא"ה אסורים לו ורק משום עצמה שאמר שאין חפץ לאסור אותה על עצמו משום זה אין ראוי לעגנה שהרי היא צועקת כי לעולם לא תחפוץ בו ויכולה ג"כ לידור הנאה ממנו אבל וודאי סברא אלימתא היא דלא ניחא ליה למיתסר בקרובותיה כדאיתא בקידושין מעתה מהרא"ש שכתב דכופין אותו לחלוץ ולא מצי למימר לא ניחא ליה כו' משום דאף עתה קרובותיה אסורות עליו משום אחות זקוקתו ולא מבעיא אם אין שם אח אלא הוא כיון דמתעגנא לעולם מבלי פשיעתה לא אמר כן ואפילו יש שם אחים אחרים כיון דעכ"פ אחד צריך לאסור עצמו בקרובותיה אין הגדול יכול לדחות אצל הקטנים מטעם לא ניחא לי אבל זה שאחותה משודכת לו נראה דאין כופין לחלוץ דכיון דיש אח אחר אין אוסרין משודכתו עליו בע"כ בכה"ג דרבנן ס"ל דאזלינן בתר רובא וגם בפוסקים נמצאו מתירין והרי כתבו התוס' ביבמות דף מ"ג בשם ר"ת בד"ה שאני וברא"ש שם שהתיר לכנוס משודכתו בתוך שלשים לאבילות שלה. יע"ש

ועכ"ז עליכם החכמים היקרים האהובים להתאמץ ולדבר על לבו שיחלוץ לה ולא יעגן את האלמנה כל שנים הרבות ההמה כי מי יודע מתי יביא שערות שסומכים עליהם לחלוץ והנה הצער מן הפירוד הוא צער שעה וצער עיגון האלמנה ארוך כמעט אין לו שיעור כי אולי ח"ו יקרה מקרה שלא יוכל הקטן לחלוץ ותתעגן כל ימיה לעולם או יוצא זה הגדול את אשתו בגט גם יש לחוש פן יבואו לידי מכשול ח"ו ובפרט דגייס אהדדי כ"כ לזאת טוב וישר לפענ"ד לדבר על לבו שלא יעגן עצמו וגיסתו האלמנה. וד' יבנה לו בית נאמן. א"ד ידידכם שוחר טובתכם וחפץ ביקרכם

דברי ידידו ודש"ת. הקטן מאיר א"ש

סימן צב

אודות היבם אשר נקטעה רגלו מד הארכובה מה לחלוצה הנה דעת רבים מרבותינו הראשונים הרי"ף והרמב"ן וסה"ת (וכן הכי בתוס' והריטב"א כולם פה אחד דקטע רק פרסות הרגל פסול לחליצה דהוי כמאן דמסגי אלוחתא דכרעיה ולא ס"ל חילוקו של רש"י ביבמות שכתב דקטע ודייק דזה רגלו ומתניתין דמארכובה ולמטה כו' לענין קשירה הוא כדפירוש בירושלמי וא"כ אין כאן ספק כלל דא"א לחלוץ בקוטע וכמ"ש המהרש"ל ביש"ש יע"ש שהביא להקת הפוסקים כולם פה אחד דקטע פסול לחליצה כפשטיה דירושלמי ואפילו לרש"י והרא"ש דמכשרי בקטע וס"ל דעדיף ממאן דמסגי על לוחתא דכרעה הרי כתב הרא"ש דעכ"פ צריך שישאר מן השוק סמוך לארכובה כדי לקשור הרי בהדיא דאם נקטע כל רגלו דפסול לחליצה שהערקום קשים (ובאמת בארכובה יש חמשה אברים כדאיתא בפ"ק דאוהלות בסופו) אבל ארכובה עצמה וודאי היא מעל דמעל באין ספק)

וי"ל לדעת רש"י וסיעתי דמכשרו קטע לחליצה דאף הירושלמי דמפרש מתניתין לענין קשירה לא פליג לענין דינא כי גם הירושלמי ס"ל דקטע כשר והא דמפרש בענין הקשירה משום דהיה קשה דיוקא אהדדי איך הדין באם נקטע עד הארכובה דמדקתני מן הארכובה ולמטה כשרה משמע הא בארכובה עצמה פסולה ותו קתני מן הארכובה ולמעלה פסולה דמשמע הא בארכובה עצמה כשרה וכמו שעמדו הפוסקים בחולין לענין טריפות ולכך מפרש הירושלמי דמיירי לענין קשירה וא"כ עדיפא להשמיענו דלמעלה מן הארכובה פסול אף על גב שיכול לקשור שם כדרכו מאשר שנה בארכובה עצמה דשם פשיטא דא"א לקשור ויכול להלך בו נידוע לכל ועכ"פ לכ"ע אם נחתך כל השוק פסול לחלוץ וזה פשוט וע"כ מתני' דקתני מן הארכובה ולמעלה היינו מתחלת הארכובה

ומש"כ מעלתו שנצטער מאוד דאמאי קתני מן הארכובה ולמעלה פסולה משום מעל דמעל תיפוק ליה דאינו חי ואינו ראוי להוליד ולא ראוי להקים שם כסריס ואיילונית כו' והאריך בזה קצת עד שרצה לחדש דארכובה דהכי לאו היינו ארכובה שמנו חכמים בחולין זה טעות דהא קיי"ל סריס אדם אע"פ שאין לו רפואה חולץ ורק אינו מיבם משום דאסור בקהל ואם היתה היבמה גיורת דמותרת בכרות שפכה וסריס אדם מותר לייבם וכן אם בעלו אפילו בישראלית קנו משום דקי"ל כר"ע דהיתה לו שעת הכושר וזה מבואר ביבמות ובפוסקים והיה