אמרי אש חלק ב קכב

אדם היום ממילא הוא לאלתר. מעתה אם בעל שאמר גרשתי כו' נאמן אין דיוקו של ר"ז דהברייתא מיירי לזמן מרובה. משום דלא ראינו בידה כמ"ש התוס' בתירוץ השני. דהרי איכא למימר דהזמן מוכיח. והבעל נאמן שהוא שלה. וע"כ דיוקו של ר"ז דאם לאלתר פשיטא. וקשה קושית התוס' דלמא קמ"ל דלא חיישינן לכתב ליתן בניסן כו' וצ"ל כתי' בב"מ דאין לבעל פירות משעת חתימה. ואם כן אם ר"ז ל"ל דרבה קשה מאי משני דהברייתא איירי באין השיירות מצוייות. ואכתי מאי קמ"ל אע"כ דמיירי בהוחזקו. וס"ל כרבה אבל ל"ב ס"ל דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן. ואם כן איכא למימר דלעולם ר"ז לא ס"ל כרבה משום דלא מסתבר טעמיה כמ"ש הרשב"א. והא דאוקמי' להברייתא בשאין השיירות מצוייות היינו גם ולא הוחזקו. וא"ל דא"כ פשיטא. דקמ"ל דלא אמרינן שמא כתב ליתן בניסן. וא"ל א"כ מנ"ל דהברייתא איירי לזמן מרובה. דלמא לאלתר וקמ"ל דלא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן כו' ז"א דכיון דבעל שאמר גרשתי כו' אינו נאמן. מוכח דאפילו לזמן מרובה דהרי ע"כ לא ראינו הגט ביד אחד מהם. וא"כ ממאי שנמצא לאלתר לא ידעינן כלל שהוא שלה

אך כל זה לשיטת התוס' בב"מ שכתבו לתרץ קושייתם שהקשו על תירוץ הראשון דרבה ור"ז דייקו מכח דאי לאלתר פשיטא דלמא קמ"ל דלא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן כו' דר"ז סובר אין לבעל פירות משעת חתימה ניחא. אבל לפי מאי שתירצו התוס' בגיטין דכיון דמיירי לאלתר לא שייך כלל לומר דקמ"ל דלא חיישינן לשמא כתב דדלמא מיירי שנמצא בו ביום שנכתב ודווקא אי לזמן מרובה פריך דניחוש. נסתר תירוצינו דלעיל כמובן. ויש לתרץ קושית הרשב"א הנ"ל באופן רביעי. ויתיישבו ג"כ דברי הראב"ד בספר הזכות בגיטין שכתב להעמיד דברי הרי"ף שפסק כל"ב דר"ז דמ"ד שלא עבר אדם שם או שלא שהא אדם שם. ע"כ ס"ל דבהוחזקו בלבד גם כן אין מחזירין לזמן מרובה. דהרי משום שעבר או שהא אדם לא מיקרי שיירות מצוייות. ואפ"ה אין מחזירין עכ"ל ויש לעיין דאם כן מאי טעמא דרבה הכי כתנאי אמר לשמעתיה ותלמודן לא אמר לימא כתנאי. ובפרט לפי מה שכתבו התוספות והרא"ש דאביי ורבא ביצחק ר"ג פליגי בפלוגתא דרבה ור"ז. א"כ אמאי לא אייתי אביי ראיה מר"י אמר שמואל דפסק שלא שהה אדם שם גם כבר הערנו לעיל דצריך ישוב במאי פליגי הנך תרי לישנא אם ההוא גיטא דעבד ביה רבה כשמעתי' אשתכח היכא דתרו או היכא דמזבני כיתנא ומאי נ"מ. גם צריך להתיישב בדברי הראב"ד בהשגות שאחרי שהתלונן על הרמב"ם שכתב בתחלה בשמ"צ שלא שהה. ובהוחזקו שלא עבר וכתב שלא מצא חילוק בלאלתר וכתב עוד דהוחזקו היינו במקום שנכתב בו הגט וסיים וכמדומה שלא כיון לזה הפי'. והה"מ כתב ואני אומר כו' שאותו המקום שהזכיר רבינו היינו המקום שנכתב בו הגט. ומ"מ אפשר שאם אין כתוב בגט שם עירו ועירה הגט כשר עכ"ל ופי' ובזה מצינו לומר דהוחזקו שני יב"ש בעיר שנמצא הגט. ומ"מ צריך חקירה מה ראה הראב"ד לומר בדעת הרמב"ם שלא נתכוון לזה הפירוש וליישב כל זה באורח מישור וראה. דהנה לפום רהיטא אין דעת הפוסקים שווה. מה חמור יותר דלדעת הה"מ והר"ן וכ"ה ברמב"ן בחידושיו. שמ"צ דאיכא למיחש לרובא דעלמא חמיר יותר מהוחזקו. והרא"ש סובר דהוחזקו חמיר יותר. וכן כתב הפ"י בכולה סוגין ומכח זה פי' בדברי התוס' ד"ה כאן במקום. פירוש. שכמדומני אין הלשון בתוס' הולמתו. ולפענ"ד נראה דאפשר לכוון סברת הפוסקים. דזה לשון הרא"ש וא"ד אע"ג דהוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה. ויראה דכ"ש אם הוחזקו אע"ג דאין שמ"צ. דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם אפילו במקום שאין השמ"צ ממה שנחוש שבא אחר מעיר אחרת ועבר דרך שם ואפילו במקום שהשיירות מצוייות עכ"ל הרא"ש. הכה ומבואר מדבריו אלה דדווקא כשהוחזקו שני יב"ש באותו העיר שנאבד שם הגט וכגון שאין שם העיר בגט או שנכתב במקום שנאבד הוא דגרע וחמיר הוחזקו משמ"צ משום שיב"ש האחר מצוי בעיר הזאת אבל אם הוחזקו שני יב"ש בעיר שנכתב תגט מודה הרא"ש דחמיר שמ"ב מהוחזקו והוחזר דמדכרינן דבעינן לרבה כשהשיירות מצוייות היינו הוחזקו בעי שנכתב הגט וזה קיל יותר משיירות מצוייות דכיון דבין כך וב כך כשבאת לומר שנפל מאחר אתה צריך לומר שבא מעי אחרת לכאן שוב יש חומרא יותר בשיירות מצוייות דהוי רוב דעלמא מהוחזקו לחוד ומשום דפשטא דברייתא דמצא גנו אש בשוק בזמן שהבעל מודה לא משעע דהוה גט ע"י שליח וכמ"ש הש"מ בשם הראב"ד בב"מ (וכן נראה דאם כן בעל מנא ידע רק דהטענה בין בעל לאשתו ומן הסתם הוא בעיר שנכתב הגט לכך קאמר הרא"ש דאם בשיירות מצוייות מחמיר ר"ז מכל שכן בהוחזקו שני יב"ש בעיר שנמצא שם הגט וזה גם כן דעת הראב"ד דאיהו סובר דשיירות מצוייות חמיר נהוחזקו בעיר שנכתב הגט כסברת הה"מ ואם הוחזקו בעיר שנמצא הגט חמיר משיירות מצוייות כס' הרא"ש והוא סובר דדעת הר"ם שכתב בשמ"צ שלא שהה ואח"כ בהוחזקו שלא עבר דבהוחזקו בלחוד קאמר וכמו שהבין גם הרשב"א בדברי הר"ם ולכך מתחלה השיב על דינו ואח"כ כתב דהוחזקו דגמרתינו היינו בהוחזקו במקום שנכתב הגט לא במקום שנמצא וכתב דכמדומה שלא כיון הר"ם לזה דמדהחמיר בהוחזקו יותר משיירות מצוייות ואם הוחזק דהר"ם היינו במקום שנכתב הגט אין טעם להחמיר בהוחזק יותר מבשיירות מצוייות אע"כ בהוחזקו במקום שנמצא הגם קאמר הר"ם ואז יש לומר סברת הרא"ש ז"ל

והנה אחרי שבררנו דשלש מעלות יש תחלה הקל שבכוו הוחזקו בעיר שנכתב שם. למעלה ממנו שמ"צ ולמעלה ממנו הוחזקו בעיר שנכתב שם. מעתה יש להסתפק לרבה דמוכח אליביה דבשמ"צ בלבד מהדרינן מדמהדר האם גיטא דאשתכח בב"ד דר"ה משום דלא הוחזקו. וממילא דאם הוחזקו בעיר שנכתב שם שני יב"ש ג"כ מחזירין אם משום דקיל יותר. ואם מכח דמוקי מתניתין דלזמן מרובה פסול בשמ"צ וע"כ עם הוחזקו. מכלל דבהחזקו בלחוד מהדרינן. אבל עדיין לא ידענו אם הוחזקו בעיר שנמצא שם הגט אם מחזירין לרבה והא דלא אוקי מתני' דפסיל לזמן מרובה בהוחזקו בעיר שנמצא היינו משום דמתני' מיירי בגט שבא על ידי שליח ושם עיר מעכב בגט מעתה סרה הקושיא מעל הה"מ שהקשינו לעיל וגם ידענו מאי נ"מ בין האי לישנא דאמר דהאי גיטא אשתכח היכא דתרו או היכא דמזבני כיתנא. דכ"ע ס"ל והוי ידעי דהאי גיטין בפומבדיתא. נכתב. נאבד ונמצא. ול"ק ס"ל דרבה אפילו בהוחזקו בעיר שנמצא הגט נמי מכשיר ולכך קא מר דעובדא הוא היכא דתרו כיתנא ומיושב קושין על המגיד כמובן ול"ב ס" דבהוחזקו בעיר שנמצא שם הגט גם לרבה פסול והאי גיטין היכא דמזבני כיתנא אשתכח ומשום דשמ"צ לחוד הוי ולא הוחזקו החזירו רבה כשמעתי' אבל אם הוחזקו אע"ג דלא הוי שיירות לא הוי מהדר ליה רבה דבהוחזקו בעיר שנאבד לא מהדר מעתה מיושב קושית הרשב"א על נכון דבהא פליג הני תר לישנא אליבא דר"ז דלכ"ע לישנא דברייתא דקתני מצא גט אשו בזמן שהבעל מודה כו' דהטענה בין בעל לאשתו משמע שהגם כאן ככתב ונאבד ונמצא וכמו שמשמע ברא"ש כמ"ש לעיל ובהכי פליגי דל"ק אליבא דר"ז ס"ל כל"ק אליבא דרבה. דרבה מכשיר אפילו בהוחזקו בעיר שנאבד ונמצא ולכך קאמרי' והוא דהוחזק דלא נהדר והיינו דרבה אבל ל"ב סובר כל"ב אליבא דרבה דבהוחזקו בעיר שנכתב ונאבד ונמצא גם לרבה לא מהדרינן א"כ א"א לומר דהא דאמר ר"ז כאן בשיירות מצוייות כאן בשאין שיירות מצוייות מיירי בהוחזקו וס"ל כרבה דאם כן ברייתו דמיירי בשנאבד במקום שנכתב ממ"נ איך מיירי אם בשהוחזק הא בכה"ג גם לרבא לא יחזיר וע"כ בשלא הוחזקו וקאמר דווקא בשאין שיירות מצוייות אם כן מוכרח דלא ס"ל כרבה ודו"ק

ולפי"ז מיושב נמי מה שעמדנו בדברי הראב"ד בספר הזכור שכ' דלמ"ד שלא שהה או שלא עבר מוכח דבהוחזק בלבד נמי לא יחזיר דהרי משום ששהה או שעבר לא מיקרי שמ"צ והערנו דא"כ רבה כתנאי ואמאי לא קאמר תלמודן לימא כתנא