אמרי אש חלק ב קכא

ומתניתין ומיירי בהוחזקו ואין שיירות מצוייות אבל לל"ב דר"ז דבשיירות מצוייות בלבד אין מחזירין ואם כן אם מתניתין מיירי לזמן מרובה ע"כ דאיירי בשאין שיירות מצוייות ולא הוחזקו וקשה מאי קמ"ל בשלמא ברייתא דלא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן כו' אבל במתני' א"א לומר (כמבואר בתוס' ד"ה הא אמר תנו השני) דקמ"ל הא וע"כ את"ל דבחדא לריעותא ג"כ א"ן מחזירין דמתניתין קמ"ל כל ששהא אדם שם דווקא מיקרי ז"מ ולכך פסקו שרי"ף וסיעתיה דבחדא לריעותא בעיין דווקא ששהא אדם דא"א לומר בחדא לריעותא שעבר אדם שם דא"כ הוה תרתי חומרי דסתרי אהדדי ודו"ק

רק דלפ"ז קמה קושית הרשב"א שכתב לעיל דאמאי קאמר ל"ב דר"ז פליג על רבה ואי משום דסברת רבה קשיתיה כדברי הרשב"א אם כן אמאי לל"ק קאמר דהיינו דרבה ובמאי פליגי ורציתי לומר על פי דברי מרה"מ שכתב דר"ז לל"ב דווקא בשיירות מצויות פליג משום דתלינן ברובא אבל בהוחזקו מודה והרא"ש וסיעתו סוברים דהוחזקו גרע משיירות מצוייות וא"כ איכא למימר דבהא פליגי הני תרי לישנא דהרי הקשו תוספות לדבריהם שכתבו דר"ז דייק דברייתא איירי לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא והקשו דלמא קמ"ל דלא חיישינן לשמא כתב ליתן בניסן וכו' ותי' בב"מ דסובר ר"ז אין לבעל פירות משעת חתימה מעתה איכא למימר דל"ק סובר שהוחזקו גרע משיירות מצוייות וא"כ ר"ז כרבה ס"ל דהרי כל דקדוקו דהברייתא איירי לזמן מרובה דאל"כ פשיטא ומאי משני דמיירי באין שיירות מצוייות וע"כ ג"כ לא הוחוקו אם ל"ל דרבה דהרי הוחזקו חמיר משיירות מצוייות ואכתי מאי קמ"ל (וכמ"ש הרמב"ן דה"ט דר"י ור"א) אע"כ כרבה ס"ל ובעינן הוחזקו ושיירות מצוייות ומיירי הברייתא בהוחזקו ואפ"ה יחזיר ול"ב סובר דשיירות מצוייות חמיר מהוחזקו וא"כ איכא למימר דר"ז בשיירות מצוייות ל"ל דרבה וברייתא מיירי שאין שיירות מצוייות וקמ"ל דאף על גב דהוחזקו אפ"ה מחזירין ובזה יש ליישב מאי די"ל בהני תרי לישני דפליגי בהא דעבד רבה בעובדא כשמעתיה לל"ק היכא דתרו כיתנא ולל"ב היכא דמזבני כיתנא דמלבד דקשה במאי פליגי ומאי נ"מ. עוד צ"ע להרב המגיד דס"ל דשיירות מצוייות חמיר ול"ב דר"ז רק על שיירות מצוייות פליג לא על הוחזקו א"כ איך קאמר דעבד רבה עובדא כשמעתיה לחד לישנא משום דפסק דיחזיר בגיטא דאשתכח היכא דתרו כיתנא דהוחזקו והרי אף מאן דפליג מודה בהוחזקו. ולהנ"ל ניחא דהך לישנא גם הוא ס"ל דהוחזקו גרע משיירות מצוייות ואם כן כיון דפסק רבה בהוחזקו דיחזיר כ"ש בש"מ דקיל. אמנם לפ"ז נסתר תירוצינו על הרי"ף דהרי להרב המגיד איכא למימר דמתני' קמ"ל גם כן דיחזיר בהוחזקו ולעולם כל שעבר אדם שם אינו לאלתר

והנה יש ליישב קושית הרשב"א הנ"ל באופן שני. דהנה התוס' כתבו בד"ה מעולם לא חתמנו. דאף על גב שאינם מעידים רק שמעולם לא חתמו כי אם על גט אהד של יב"ש בלבד. אע"ג דאינם מעידים שהוא יב"ש הזה שחתמו לו. אפ"ה מחזירין הגט. מטעם דהבעל אינו חשוד לקלקלה. דהרי בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ולא אמרינן דזייר אפשיטי דספרא. נראה כוונתם דאע"ג דקיי"ל דבעל שאומר גרשתי אינו נאמן. וכדאמר רבא חוש לה. היינו משום דגרע כח המגו משום דאם איתא דגירשה קלא אית ליה מילתא. אבל לענין שיהיה זה הגט אין לנו ראיה להכחישו מדאין לו קול. ואם כן אפשר דאף למ"ד לא פלגינן דיבורא הכא מודה דפלגינן ומהמנינן ליה במה אומר שזה גיטו ולא מהימנין במה שאמר שגירשה מכבר דהוי כתרי גופא. אבל רש"י פירש מעולם לא וכו' ואותו גט חתמנו ליוסף ב"ש זה. כראה מדבריו דס"ל דהבעל אינו נאמן. כיון דקי"ל בעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן. וכ"ה לדעת הר"ם שכתב בפרק י' מהלכות גירושין דהטעם דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן דאולי גרשה בגט פסול ונתכוון לקלקלה. הרי להדיא דלא כדעת התוס'. ולכך יש לתמוה על הב"י סימן קל"ב שכתב דמשמע מדברי הר"ם כדעת התוס' והרי א"א לומר כן. ואם מפני שהר"ם כתב דאם אמרו העדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יב"ש מחזירין ולא הצריך שיאמרו ליב"ש זה. אפשר משום דמיירי בידענו שנפל ממנו גט שהיה חתומים עליו שמות עדים הללו. או בשהשליח עצמו מצאו. תדע דהרי הר"ם בשליח מיירי (וצ"ל להב"י דגם השליח ג"כ אינו חשוד) עכ"פ נראה דאף לרש"י שהוצרך לומר ליב"ש זה. היינו דווקא למאי דקיי"ל דבעל שאמר גרשתי כו' אינו נאמן. אבל למ"ד דנאמן לומר גרשתי מודה רש"י דאין צריך שיאמרו זה. והתוס' בד"ה כאן הקשו היכי דהוחזקו כו' איך מחזירין מנא ידענו דשל זה הוא. ותירץ כיון דידענו דמזה יב"ש נפל גט לא חיישינן דשמא גם מאחר נפל: וכתב המהרש"א דהא דהצריכו התוס' שנדע היינו מקמי' דאסקי דהבעל נאמן. אבל באמת הבעל נאמן. תדע דאם כן ברייתא דמוקמינן לל"ק בהוחזקו איך ידענו דמזה יב"ש נפל. ולא מאחר. ולא שייך לומר דידענו. דא"א לומר כן דביד הבעל א"א שראינו דהא מודה דממנו נפל. וביד האשה ג"כ א"א דא"כ כחזיר לראיה וכמ"ש התוס'. אע"כ דהבעל נאמן. מעתה לפ"ז למאי דכתבנו לדעת רש"י ור"ם ע"כ ל"ק סובר דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. ומצינן לומר דר"ז סובר כרבי ומוקים אידי ואידי בהוחזקו. וברייתא באין שיירות מצוייות. אבל ל"ב סובר דבעל שאמר שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן אם כן א"א למוקים הברייתא בהוחזקו. וא"כ ע"כ ר"ז דמוקי ברייתא באין שיירות מצוייות ל"ל דרבה דבעינן תרתי. דאם כן הוה ליה לאוקמי' הברייתא בשיירות מצוייות כיון דע"כ מיירי בלא הוחזקו וק"ל

והנה יתכנו דברינו לעיל לפי דברי מהרש"א ז"ל. שלמד מדברי תוס' שתירצו לעיל דר"ז דייק מברייתא לזמן מרובה. משום דע"כ מיירי בלא ראינו בידה כו' מזה למד מהרש"א ז"ל לומר דע"כ הבעל נאמן אם הברייתא מיירי בהוחזקו. אלא דלפ"ז תמוה אם כן מעיקרא מאי ס"ל להתוס' בד"ה כאן דכתבו שידענו שממנו כפל. והרי ע"כ הבעל נאמן כדברי מהרש"א מכח הברייתא. אבל באמת י"ל לפי מה שהקשה הש"מ בשם גליון בב"מ דמאי הוכיחו התוס' דברייתא מיירי לזמן מרובה כיון שלא ראינו בידה ובידו א"א דהרי מודה שממנה כפל ודלמא לעולם מיירי שראינו בידו. רק שמודה שזה זמן מועט שעוד לא עבר אדם שם. נתן לה וממנה כפל. וכ"ה המהרמ"ש ותירץ דזה דוחק אי מיירי לאלתר. והגליון תירץ אם ראינו בידו א"כ בזמן שאין הבעל ויודה אמאי לא יחזיר לבעל. ואי ומשום כתובה הרי זמן מועט קודם הנפילה ראינו הגט בידו. ומסתם ממנו נפל עכ"ל. כל זה לפי מה שבאנו לומר דהברייתא ע"כ לא מיירי לאלתר ע"ז דחינו שפיר דע"כ לא מיירי בראינו ביד אחד מהם. אבל לפי מה שתי' ר"ז כאן בשאין השיירות מצוייות ולזמן מרובה. איכא למימר דהברייתא לעולם מיירי בהוחזקו והבעל אינו נאמן. וא"ל א"כ מנין ידענו שהגט נפל מיב"ש זה ולא מאחר דאיכא למימר דראינו ביד הבעל זמן מרובה קודם ויש לעיין ולקיים דברי מהרש"א

ואולם לתרץ קושית הרשב"א הנ"ל אף מבלי דברי מהרש"א יש ליישב ע"ד הנ"ל באופן שלישי והוא על פי דברי התוס' שכתב דרבה הוכיח מדומיא דשטרי חליצה ומיאונין. וכן ר"ז מברייתא דע"כ מיירי בלא ראינו בידה ע"י מה שנמצא לאלתר לא ידעינן כלל שהוא שלה. וכתב הפ"י והמהר"ם שי"ף דא"ל דמיירי שזמן הגט בו ביום שנמצא. דמשום זה אכתי לא ידעינן כלל שהוא שלה ולכן כתבו התוס' ע"י מה שנמצא לאלתר לא ידענו כו ולא כתבו כיון דלא ראינו בידה לא ידענו אם הוא לאלתר או בזמן מרובה (כמ"ש בב"מ) רק משום דאפשר לידע שהוא לאלתר ע"י הזמן. רק דלא ידענו שהוא שלה ולכאורה לא יתכן זה רק לפי מה דלא אסיקנא דהבעל נאמן. אבל אם הבעל נאמן אין ראיה מברייתא דמצא גט אשה כו' דמיירי לזמן מרובה דדלמא לעולם לאלתר וידענו זה ע"י הזמן. ושהוא שלה ולא של אחר ידענו. דהבעל נאמן. ואפשר דאם גט מאוחר כשר אין מהזמן ראיה אבל אם גט מאוחר פסול כדעת הר"מ. לכאורה אם הזמן בו ביום ולא עבר