אמרי אש חלק ב קכ

לחברו וצווח המקבל מעיקרו ולא רצה לקבלו הוי הפקר וכל הקודם זכה דהרי הוא סילק עצמו ממנו ואם כן ה"ה בנותן מתנה לקטן דעכ"פ שוב אין העבד שלו דהרי הוא סילק עצמו ממנו. ואם כן לאמימר דאמר המפקיר עבדו אותו העבד אין לו תקנה דאיסורא לא מצי מקני ליה לא מהני שיחרורו של האב וא"כ אפשר דרב פפא בעי למיעבד ככ"ע ולשיטה זו צריך לומר גם בזה כדעת הרשב"ם שכתבו התוס' בגיטין דף מ' ע"ב ד"ה וכתב לי' יע"ש. עכ"פ למדנו מדברי הרשב"א דאת"ל דאין זכין לקטן ע"י אחרים ה"ה כשדעת אחרת מקנה לקטן עצמו לא מהני מד"ת וא"כ יצא לנו מזה דקטנה לא שייך הא דרבא כתב גט ונתנו בחצרה וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתהו ומתגרשת בי' דהך דינא לא שייך בקטנה מדאו' דאין לקטן זכיה אפילו כשדעת אחרת מקנה אותו. ואפילו אם יש זכיה לקטן מד"ת אם נחליט דהך דדעת אחרת תקנה הוא מטעם זכיה גופא והרי כל שיש בו צד חוב דעת הט"ז דאין זכין לו ומכ"ש בכאן שהיא מתגרשת בכך דהוי חוב גמור ואף שהיא רוצה בכך מ"מ קטן כשלא בפניו דמי וא"כ א"א לקטנה להתגרש ע"י חצר דמתנה

מעתה אומר אני לפענ"ד הא דאמרינן דשליחות נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ אין הכוונה דמפני שיש שייכות בע"כ גבי קטנה (שאין יכולה לעשות שליח) לכך ומהני שליח לקבלה גבי גדולה אף שאז אין האב מקבל גט לפני' דזה לא יתכן דכיון דבזמן שיש מציאות לרליחות בע"כ אין מציאות למדעתה ובזמן שיש מציאות למדעתה אין מציאות לבע"כ לא הוי דומיא דידה אבל כלפי דאמר דמצינו שליחות בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ משמע דיד דידה עיקר ויד אביד יתירא דזכי לה רחמנא וכמ"ש הרמב"ן בגיטין דרבא הוי ס"ל הכי ולכך הוי ס"ל דנערה עושה שליח לקבל גיטה וא"כ שפיר אמרי' דאשכחן שליחות בע"כ ויש מציאות לשליחות בע"כ ומדעתה בזמן אחר דהיינו כשהיא נערה ועיין בחידושי הרמב"ן לגיטין ד' כ"א ושוב אף כשבגרה או נערה דאין לה אב עושה שליח. אבל בקטנה לענין חצר אף דמשכחת גבי חצר בע"כ בחצר דמעיקר' מ"מ לא משכחת אצלה חצר דמדעתה וכאשר שייך מדעתה לא משכחת חצר בע"כ גמור דאז יכולה להפקירו ואם כן לא הוי דומיא דידו. דברי ידידו דש"ת: הקטן מאיר א"ש

סימן פח

בעזרת הש"י סוגיא דשיירות מצוייות בגיטין וב"מ

תחילת החורף משנתקע"ח לפ"ק יארמוט יע"א

יש לעיין בשינויי סוגיא דגיטין דף כ"ו מסוגיא דב"מ דף י"ח. הא' דבגיטין לא דייק טעמא דנמלך רק פריך סתמא הא אמר תכו נותנין. ובב"מ דייק וזאת שנית דבגיטין לא דייק במאי פליגי רבה ור' זירא לל"ב. ובב"מ דייק. ומפרש דפליגי בהא כל מעשה ב"ד אפ פירושו דאשתכח בב"ד. ורש"י פה בגיטין בהאי גיטא דאשתכח בב"ד דרב הונא לא פירש דהוה ע"י שליח. ובב"מ פירש רש"י דהוה ע"י שליח (ומה שפי' רש"י שם בב"מ דהוה מקויים אפשר הטעם דאם אינו מקויים לא היה שליח נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ. דהוא נאמן יחידי משום דמדאורייתא א"צ קיום והאי כיון דכפל איתרע וצ"ע)

הרשב"א הקשה כיון דר"ז ורבה בחדא לישנא שני כאן בשיירות מצוייות וכו' א"כ על מה פירש ל"ב דרבה ור"ז פליגי כיון דאיכא למימר דשוין. ותירץ הרשב"א דטעמא דרבה לא מסתבר להו כמבואר בדבריו. ויש לעיין אם כן אמאי קאמר ל"ק דר"ז בעי ג"כ שיירות מצוייות והוחזקו ובמאי פליגי הכי לישנא וי"ל קושיא זו בכמה אופנים

הרי"ף והרמב"ם לפי מה שפי' המגיד והר"ן ז"ל דבהוחזקו ושיירות מצוייות אין מחזירין כל שלא עבר אדם שם ובהוחזקו בלחוד או שיירות מצוייות לבד בעינן דוקא ששהא אדם שם ופירש בטעמו משום דלא רצו למפסק תרי חומרא כמבואר במגיד. ולכאורה יש לומר דטעמם דא"א כלל להחמיר תרי חומרות הללו והוא ע"פ מה שהקשה הפ"י על דברי תוס' שכתבו בתחלה דרבה דייק מדקתני ונמלך מוכרח דאם אמר תנו נותנין קאי לאלתר פשיטא ור"ז ס"ל דנמלך אורחא דמילתא קתני ושוב תירצו עוד דרבה דייק דמסתמא מיירי דומיא דסיפא דשטרי חליצה ומיאונין ור"ז לא דייק ומשמע דלתירוץ האחרון איכא למימר גם לרבה דנמלך לא אשמעונין שום רבותא והרי א"א לומר כן דא"כ מנ"ל לרבה דבהוחזקו ואין שיירות מצוייות דמחזירין דאף דדייק מכל מעשה ב"ד דאישתכח בב"ד דמחזירין בשיירות מצוייות מ"מ מנ"ל דמחזירין בהוחזקו דגרע משיירות מצוייות כמ"ש הרא"ש (ולקמן יבואר בעזה"י) ותי' דהתוס' לכך נאדו מתירוץ הראשון משום דאיכא למימר דנהי דנמלך ע"כ קמ"ל שום חידוש מ"מ איכא למימר דקמ"ל דאף אם עבר אדם שם מ"מ מיקרי לאלתר ומחזירין לכך הוצרכו לפרש דדייק מסיפא. והנה המהרש"א עמד בתוס' בתירץ הראשון שכתבו דלר"ז נמלך אורח ז דמלתא דא"כ מאי קאמר לקמן דר"ז סבר דלמא הא אמר תנו נותנין וכדקי"ל לאלתר הרי אם ר"ז ס"ל דנמלך אורחא דמלתא אין הכרח כלל ממתניתין דאם אמר תכו נותנין וכקושית התוס' הראשונה ופירש המהרש"א דבאמת לאו ממתניתין דייק דאמר תכו נותנין וכו' רק דהאמת נקט ולכאורה אין הלשון משכים. ורציתי לומר על פי מה שכתב מהר"ם שי"ף על קוש' ראשונה שהקשו דלמא לעולם אף אמר תנו אין נותנין והא דקתני נמלך היינו משום דנמלך ולא נתן עדיין לכך א"א להחזיר אף אם אמר תנו שמא גט אחר אבל אם לא היה חיישינן לנמלך היה מחזירין הגט על כ"פ לראיה בעלמא. ונתעוררן המפורשים דאיך אפשר להחזירו לראיה דלמא זמן של זה הגטו הנמצא קדים לזמן הגט שהיה לה וכיון דאין מחזירין לה עתה בעדים אלא לראיה בעלמא מאין ידעו הלקוחות לומר אייתי ראיה וכתב המהרמ"ש דעכצ"ל דדעת התוס' דכיון דנפל לעולם אסקי הלקוחות אדעתיה לומר אייתי ראיה. והנה דברים אלו יתכנו דווקא למ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה שפיר שייך אייתי ראיה אימתי מטי גיטא לידך. אבל למ"ד דאין לבעל פירות משעת חתימה ואין הדבר תלוי כלל בנתינת הגט לידה לא שייך לומר אייתי ראיה רק דקושית התוס' דלמ"ד יש לבעל פירות עד שעת נתינה והכי קי"ל לדידיה לא יקשה קושית התלמוד ודחיקא להו דכולא סוגין דלא כהלכתא ומעתה אין מן התמה דקאמר תלמודן לקמן לר"ז דלא דייק נמלך לדברי התוס' כאן בגיטין דלמא הא אמר תכו נותנין ולעולם כו' דה"ק דאפילו את"ל אין לבעל פירות משעת חתימה וא"א לומר דהפי' במתני' דאם אמר תנו אין נותנין וכדלעיל מ"מ לזמן מרובה אין הכרח דדילמא כדקי"ל לאלתר

ואולם אם אמרינן דבממון לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון וכדברי פ"י נסתרו דברינו אלו כמובן מעתה י"ל דהרי"ף והר"ם ס"ל מדקאמר תלמודן דלמא הא אמר תנו וכו' גם לר"ז מכלל דפשיטא לן דלכ"ע דייקינן מדקתני ונמלך ולא קתני כתובין היו ולא נתנן דאתי לאשמועינן דאם אומר תנו נותנין ואם כן איך אפשר לומר דמיירי לאלתר קשה פשיטא וניחא להו משום דאיכא למימר דקמ"ל כל ששהא אדם שם דווקא וזה בין לרבה ובין לר"ז דבהא לא פליגי רק דרבה דייק מדומיא דסיפא דשטרי חליצה ומיאונין ור"ז לא דייק. ולפ"ז לכאורה מוכרח דכל ששהא אדם שם דווקא הוא לזמן מרובה אמנם באמת אין ראיה דאכן ה"ק דר"ז לא רצה להקשות ממתניתין משום דאיכא למימר לאלתר וקמ"ל כל ששהא וכו' אבל לבתר דדייק בברייתא דיש חילוק בין שיירות מצוייות שוב איכא למימר דכל שעבר אדם מקרי זמן מרובה ומתניתין איירי באין שיירות מצוייות רק דהא תינח לל"ק דר"ז דבעינן תרתי שפיר איכא למימר כל שלא עבר אדם שם מיקרי דווקא לאלתר