אמרי אש חלק ב קיט

ונסתפק מעכ"ת ני' כיון שלא אמר בפירוש שלא יהיה גט יחשב גילוי דעתא בלבד דקי"ל דלאו מלתא היא או נאמר כיון דמעכשיו לא בעינן משפטי תנאים הרי זה שאמר מעכשיו לתנאי יחשב ולא כגילוי מלתא בלבד ופלפל בחכמה בדברי הב"ש שכתב בסימן ל"ח סעיף קטן ד' דגם במעכשיו צריך שלא יסיים בהן שוודאי אין כוונתו שצריך לכפול תנאו רק כוונתו צריך שיאמר התנאי בסוף ולא יסיים בהרי זה גט ולפ"ז זה שסיים בהרי זה גט לא הוי תנאי רק גילוי דעתא. ושוב דחה מעכ"ת דגם להב"ש אם אמר תחלה את התנאי וסיים בהרי זה גיטך מעכשיו מהני וכמ"ש במכתבו הנה כן נראה באמת דעת הב"ש כי רחוק לאמר דצריך לומר דווקא המעשה קודם לתנאי היכי דאמר מעכשיו. אלא דגם לדידיה אם אמר אם תתנו לי מאתים יהיה גט כיון דדיבור אחד הוא מהני ולא בא לשלול רק אם אמר הרי זה גיטך מעכשיו אם תתנו לי מאתים ואם לא תתן לא יהא גט ואם תתנו יהיה גט דכיון דדיבור בפני עצמו יתכן לומר בגמר דבריו אדם נתפס והוי כמ"ש הב"ש לפני זה בסעיף קטן ג'. ואולם גם אם נאמר כמ"ש מעכ"ת ני' תחלה דדעת הב"ש דכל היכא דאמר יהיה גט בסוף לדעת הר"ן בטל התנאי מ"מ וודאי א"א לתתיר ע"ז אשת איש ח"ו שהרי דעת רבים מן רבותינו ז"ל דפסקו שרק לחומרא בעינן תנאי כפול דלא ס"ל כר"מ ורק לחומרא תיקן שמואל ת"כ וכאשר האריך הרמב"ן במלחמות ובספר הזכות הביאם המחבר בסימן ל"ח סעיף ד' ולדבריהם לחומרא נראה דא"צ גם כן הן קודם ללאו לחומרא והב"ש כתב הטעם משום דבממון אזלינן ש בתר אומדנא

ולפע"ד לא משמע כן בדברי הה"מ בפרק ו' מהלכות אשות הלכה י"ד כשהביא שם דעת הסוברים כן דמשמע דבכל התנאים כיון דלא בעינן כפילא לא צריך ג"כ הן קודם ללאו ורק מה דמפורש דילפינן מתנאי בני גד וב"ר ילפינן לרחב"ג ומה דאינו מפורש לא ילפינן ובאמת דלפ"ז מגומגם ג"כ אמאי במעכשיו בעינן הן קודם ללאו ואיך שיהיה אין כאן קולא מפני מה שסיים בהן אם דעת הסוברים דבכל תנאי לא צריך הן קודם ללאו ואם מפני שאמר מעכשיו לא כפל התנאי כלל דבכה"ג מודה הב"ש דלא צריך לסיים בלאו ויעויין בחידושי פוסקים להגאון ההפלאה בקידושין בסימן זה

ומה שמביא מעכ"ת מסימן קמ"א שהביא הרמ"א שם תשובת הרא"ש דאם אמר לשליח אם תרצה לבא אלי אקיימנה ואם לא פטור אותה בגט והבעל הלך מעיר ואח"כ הלכה האשה עם השליח לעיר וכתב שם דאפי' הבעל בעיר אם לא יכול להתפייס עונה יכול השליח ליתן הגט דמה שאמר תחלה אם תבא אלי אקיימנה אינו אלא דברים בעלמא ולא הוי אלא גילוי דעת שאינו. וכתבו הטו"ז והב"ש דאם בשעה שעשאו שליח אמר אם תבוא אלי אקיימנה גם להרא"ש לא הוי גט אם באתה ולא התיר רק היכא דעשאו השליח סתם ואח"כ אמר לכך הוי רק ג"ד ואם כן גם כאן כיון שעשאו שליח סתם נה שאמר אח"כ התנאי ההוא לא מהני. הנה לפ"ד מעכ"ת ני' נראה לכאורה דגם אם אמר בפירוש לפני עדים שאם לא יתנו לו החפצים אשר שאל לא יהיה גט ג"כ לא מהני וזה וודאי אינו ולא אמר הרא"ש רק דעשאו שליח ואומר אח"כ אם תבא אלי אקיימנה כי אין הלשון מורה כלל ביטול השליחות או הגט וכן הוא לשון הרא"ש כי לא הטיל במומי השליחות שיתבטל אם תבא האשה אלא דברים בעלמא קאמר כו' אבל זה שאמר אם יתנו לו החפצים תהיה מגורשת כיון שאנו חוששין לומר מכלל הן נשמע לאו אם נחשביהו לגילוי דעת בעלמא. והנה יש בלשון הבעל גמגום שאמר אם יתנו לו החפיצים תהיה הגט כשר למפרע מעכשיו דכיון דאז בשעת אמירתו אינו שעת כתיבה ולא שעת נתינה איך יהיה כשר למפרע ומעכשיו אם שיהיה ראוי לגרש בו הלא משעת כתיבה כשר היה וראוי לגרש בו ומגורשת אינה עד שיגיע הגט ליד האשה ולא מעכשיו ומ"מ אין בזה די הכשר הגט לפענ"ד והנבל ההוא שתי רעות עשה ביטל גט וכ"ש לפי מה שמשביעין אותו שלא לבטל הרי נשבע לשקר (עד שעלה על דעתי כי מפני כך היה ראוי לומר שלא נשמע מכלל הן לאו אלא שאין מתירין איסור אשת איש בדברים שלא נמצאנו בפירוש) ועוד כי נשא אחרת. ולפ"ז הרי עבר על איסור אשת איש לישא שתי נשים ועכ"פ ראוי לגזור עליו לפרוש מנן השניה עד שיגרש שנית כמשפט ולקנסו עוד. ולאשר מעכ"ת אץ עלי להשיב בב"ד ראשון לזאת לא העתקתי אשר אתי בכתובים בענין הזה ובפרט במה שבא בדבריו לענין אם אמר הלאו ונשמע מכלל ההן שבעל מכתב מאלי' תמה על מהרי"ט בחידושיו ואין הזמן מסכים כעת דברי ידידו שוחר טובתו הקטן מאיר א"ש

סימן פז

הרב הגאון הגדול החריף ובקי כש"ת ומוהר"ר אברהם אולמאן

אשר שאל ידידי בדברי התוס' גיטין דף כ"א ע"א ד"ה ואבעית אימא שכתבו דחצרה דמקודם לכן לא הוי בע"כ כמו שליחות דהרי יכולה להפקירו ולא תתגרש ע"י וק"ל דכיון דהסוגיא אזלי דחצר משום יד איתרבאי וקטנה מגורשת ע"י חצרה (ובאמת לכ"ע חצר דגט משום יד איתרבאי) אם כן אכתי משכחת לה חצרה בע"כ בחצר של קטנה ולא שייך דתוכל להפקירה דקטן לאו בר מקנה הוא וה"ה להפקרו וא"ל הלא בגדולה לא משכחת לה דז"א דהלא בתלמודן משכי גבי שליחות שכן אב מקבל גט לבתו קטנה

יפה התעורר מכעת"ר ני' ורציתי לומר דכיון דבעי עכ"פ שיהיה החצר משתמר לדעתה והיכא דלאו בר אינטורי היא כלל אינה מגורשת כמו נתן בידה והיא ישנה. וכתבו הרשב"א והר"ן לקונן דאף אם נתן בחצרה כשהיא ישנה אינה מגורשת ואם כן נהי דקטנה אין הפקרה מהני מ"מ אם היא מפקרת את חצרה שוב אין מה שבתוך חצרה משתמר לדעתה ולא מתגרשה בחצר כזו

מ"מ יתכן כומר דנהי דהאמת כדברי מעכ"ת דאם חצר משום יד איתרבאי קטנה מיגרשא עב ידי חצרה וכדאיתא בב"מ מ"מ היינו לפי האמת דשליחות לאו מידה איתרבאי אבל באיבעית אימא הרי כתבו התוס' דבעי לשנויי אף את"ל דשליחות משום יד איתרבאי והרי משנה שלימה שכינו בגיטין דף ס"ה דקטנה אינה עושה שליח לקבלה וע"כ היינו מאתם גם אתם וכמ"ש הראב"ד בפרק ו' מהלכות גירושין וא"כ שוב אין לומר דקטנה וודאי יש חצר דהרי מידה איתרבי ויד אית כה ה"ה חצר דהרי שליחות ג"כ מידה איתרבי ואפילו הכי אין לה יד

ויותר נראה לומר דהכה ידוע מחלוקת הפוסקים אם קטן אית ליה זכייה מדאורייתא כשאחרים זוכין לו. ונראה מדברי הרשב"א ריש פרק האיש מקדש דאת"ל דקטן ליה ליה זכיה מה"ת אף כשדעת אחרת מקנה לו אין לו זכיה כי הוא ז"ל הקשה לדעת הסוברים דקטן מד"ת אין לו זכיה מהא דאיתא בפרק השולח דף מ' קם אקני לבנו קטן ואמרינן דמוקמינן אפוטרופא לינוקא ואמאי הוצרכו למיקם דהרי מד"ת אכתי של אב וא"כ לכפיה לאב דלשחרריה ושוב אתי שיחרור דאורייתא ומפיק דרבנן יע"ש הרי דס"ל להרשב"א ז"ל דאם אין זכין לקטן מד"ת אף זה דדעת אחרים מקנה לא מועיל מה"ת וראיתי בספר קצות החושן שמייחס דעה זו בסימן רל"ה גם לדעת הריב"ש יע"ש שהאריך בדברי טעם

ולענין קושית הרשב"א לפענ"ד תליא במחלוקת הרשב"ם והתוס' בב"ב דף קל"ח דלדעת התוס' שם הקשה הרשב"א שפיר. אבל לדעת הרשב"ם שם דס"ל דהנותן מתנה