אמרי אש חלק ב קיד

יתקנו חז"ל תקנתם לתיקון הפרוצות זה אף לל"ק עדיף

ומה שכתב מעכ"ת ני' לחוש לגט מוטעה כי אחי האשה הטעוהו ואמרו לו שזינתה בזה לא מהני ביטול התנאים כי חשב בלבו שזה וודאי אמת יפה כתב מעכת"ר דלא היה לו לסמוך עליהם ולחפש ולחקור הדבר אם היה מגרש מפני כך ויש להביא ראיה לזה מדברי הרא"ש סוף נדרים שכתב דהלכה כר' המנונא דאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואף על גב דלמשנה אינה נאמנת לומר טמאה אני דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר וכתב הרא"ש דעוד נראה לו טעם טוב דאפילו למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל וודאי חזקה שלא תאמר לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר ולהיות באיסור אשת איש כל ימיה ואם נאמר דאם היא משקרת ולא נטמאה הוי גט מוטעה גם באמרה טמאה אני לך ראוי' להאמינה כי גם אז תהיה באיסור א"א כל ימיה וזה עדיף דהיא עצמה אמרה טמאה אכי לך אלא ע"כ דאפילו באומרת טמאה אני לך אינו כמגרש על תנאי אם היא טמאה. ולכאורה מגופא דמתניתין מוכרח כן דקתני חזרו לומר שלא תהיה אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה וקשה מאי איריא משום דמקלקלת על בעלה תיפוק ליה אם נותנת עיניה באחר ומשקרת עי שישאנה על ידי גרושין יכשול באשת איש ונמצאת מקלקלת עצמה וגם אחרים עמה אלא משמע דאינו מגרש דוקא על דעת זו שהיא טמאה רק דיש לדחות דאם לא חששו חז"ל שתהיה מקלקלת על בעלה זה החשש שאמרנו אם היה ראוי להאמינה באומרת טמאת אני לך היו חז"ל מתקנים שיאמרו להבעל בשעת גירושין שיגמר לגרש בכל ענין אף שהיא טהורה ולכך הוצרך לומר הטעם שלא תהיה מקלקת את עצמה אבל מדברי הרא"ש יש ראיה דלדבריו אם היא באיסור א"א יש חזקה שהוא נאמנת אם כן אמאי לא האמינו אותה גם למשנה אחרונה ויגרשנה סתם ומ"מ יש לדחות דסתם נשי לאו דינא גמירי ותחשבנה כיון שיש לה גט מבעלה היא מגרשת גמורה ואף אם יאמר לה הב"ד אח"כ שאם היא משקרת לא תהא מגורשת לא תחזור אח"כ מדבריה ותפקיע עצמה מבעלה ותטול גט וכתובה ואולי באמת לא תנשא לאחר ולכך לא האמינה אותה ומוכרח בלא"ה לומר כן להרא"ש דאם לא כן יתקנו חכמים לאומרת טמאה אני לך שיגרשנה בעלה בפירוש ע"ת אם היא טמאה כיון דיש סברה להאמינה כמשנה ראשונה אע"כ צריך לומר דהוא תחשוב שיגרשנה בעלה לחלוטין ואף שיגד לה כי אינה מגורשת רק על תנאי לא תחזור מדבריה ותפקיע עצמה מבעלה

והפ"י בפתיחתו כתב לתרץ קושית הירושלמי דמאי צריך קרא למחזיר גרושתו תיפוק ליה דאסורה משום מינה וכתב הוא ז"ל דאיצטריך היכא שטען פ"פ מצאתי וגרשה דנאמן לאוסרה עליו ואח"כ נמצאו לה בתולים אצל השני דמגלי מלתא למפרע דלא הוי בקי ואיצטריך קרא לאוסרה משום מחזיר גרושתו משניסת ואם נאמר דאם מגרש מחמת שחשב שאסורה עליו ונמצאת מותרת הוי גט מוטעה אם כן אף זו היתה מותרת לחזור לו מדאורייתא וצריך היה השני לגרשה אם ימצא בתולים ומותרת לחזור לראשון אלא דלפ"ז היה מוכרח מן הירושלמי שהקשה כן להיפוך וע"כ צריך לומר כיון שהיא מוכחשת או שותקת ע"כ צריך הוא לגרשה לחלוטין אף אם היא בתולה שלימה דאם לא כן א"א לה להנשא לאחר ואם תנשא תהיה אסורה לראשון ולשני ובלא"ה דברי הפ"י ז"ל שם לחדודי כי הרי לדבריו א"א לאוקמי קרא רק בנתקדשה במודה קטנה ולא בעי הירושלמי לאוקמי בכה"ג דהרי כי יקח איש אשה כתיב סתם אשה גדולה כדמוכח ריש פרק בנות כותים. ובגיטין דף נ"ח סוף ע"א פי' רש"י על הרעה השנית א"א משמע דעובדא קמא לאו איסור א"א הוי ואיך שהיה בנידון זה שעמד לפני מעכ"ת ני' וב"ד וטען שמרדה עליו ומונעת ממגו תשמיש ועיני' נתנה באחרים והיא גם היא אמרה שמאיס ושנוא הוא לה והרי היא ראויה לכל איש ישר הולך לגרש אשה כזו וכמבואר בסימן קי"ט סעיף ד' ובח"מ וב"ש שם דאפילו בזיווג ראשון אם היא בעלת מריבה דמקשטא לו ומהדרא ליה גבה מצוה לגרשה א"ם לאו כל כמיניה דבעל שגירשה סתם בב"ד ולא אמר בשעת גירושין כלום לא הייתי מגרשה אם לא הגידו לו אחיה כי זינתה מה שלא הזכיר כלל לפני הגירושין ומה שטען כי הערימו בכוונה שתסתר למען יחשדנה אף אם ראה בעיניו שנתייחדה ממ"נ אם היה היחוד באופן שהיה לא היה איסור יחוד אם כן מדוע א שאל את פי המורה אם יש חשש ביחוד כזה ואם באמת היה היחוד על הענין שאסור להתייחד אם כן אע"ג דאין אוסרין על היחוד מ"מ המגרשה מצוה קעביד והיא בכלל שאינה צנועה שמצוה לגרשה ואין לומר כי לא עשתה רק להפקיע עצמה מבעלה ולא לשום זנות כי מלבד מי הגיד לו כי באמת לא פעלה און דלבד זה די שעברה על איסור כזה להתייחד כדין להפקיע עצמה. ועיקר הדברים כיון שלא הותנה כלום אדרבא גירש בלא תנאי רק באנו לומר שיש כאן אומדנא שמפני כך גירש וכאן כיון שהיא רעה בדעתה וגם אינה צנועה כבנות ישראל הכשרות שמצוה לגרשה אין לחוש למה שיאמר ויערער עתה כי מפני כך וכך גירש ואין דברים שבלב גדול מזה לפע"ד ואף אם היה ענינו שייך לפלוגתא דרא"ש ור"י הא קיי"ל כר"י דמשמע אם בפני עצמה אבל נראה שאין צריך כלל לכאן דהכל תלוי רק אם יש כאן אומדנא ברורה מה שאינו בזה והנה נראה מדברי רבינו הגאון זצוק"ל הכ"מ כי לא חשש רק אם יביא עדים שנשתנה שמו ואף בזה כתב אם בסאבעטקי הכל יודעים שלא עלה רק בשם שרגא יכול מעכת"ר לסמוך עליו ובוודאי לא גרע מחניבתו דכשר נראה מכל דבריו זצוק"ל שרצה לייסר הנמהר על מעשהו הבלתי נכון ואם כן יש לסמוך על הוראתו זצוק"ל ומה שמוסיף לערער כי עשה מרמות בפועל כבר אמרתי לפע"ד אין תוספתו ערעור. והכה יש לעיין אם אינו חשש להצריך גט שני מפני הלעז שנראה שיוצא על הגט כמה ימים והרי ר"ת הצריך גט שני מפני הלע"ז כמ"ש התוס' סוף גיטין ושאר הראשונים ופלפלו אם צריכה להמתין ג' חדשים מזמן גט שני ובהגהות מרדכי סוף גיטין כתב שאחד גירש את אשתו ואח"כ הוציא לעז כי כדת משה וישראל תחת ד' דכדת כתוב ר' בגט וכפה ר"ת לגרש שנית ואמר להוציאה משני משום דהוי קלא מקמי נשואין. ואמנם בתשובת הרמ"א הביאו הגט פשוט סוף סימן קכ"ו הרבה לתמה על זה והוכיח דאין לפסול גט מפני ערעור לעז וכתב לפרש דהתם באמת היה נכתב בגט כדת בר' ואע"ג דמדינא היה הגט כשר מ"מ כיון דנראה בעיני הבריות דהגט פסול לכן הוצרך ר"ת גט שני אבל אם יצא קול ערעור כמו גילוי דעתא בגיטא סיים המרדכי שם דלאו קול דזה כונו קול ושיקרא עמו ומידע ידעו דזה תלוי בהוראת חכמים וראיתי בתשובות משאת בנימין בסימן כ"ב כתב בשם תשובת הרא"ש על אחד שהיה מוציא לעז על הגט אע"פ שלא היה ממש בדבריו אפ"ה היה כופה הרא"ש ליתן גט שני משום לעז (כעת לא מצאתי) אולי כי היה גם כן כעין נידון שכתב הרמ"א בהנ"ל. והנה לכאורה אין לעז גדול מגט שהיה בווינא שמהר"ם לובלין והלבוש וכמה גדולים עמם כמבואר בשו"ת מהרמ"ל פסלוהו ועל כל זה כתב הנ"ב עצמו בסימן ע"ו שהיה מותרת לנשא ושכן הסכימו הגדולים וכמ"ש הב"ש גם הג"פ כתב בסימן קכ"ו בסופו לענין כדת משה שאם כתבו בר' יש מקום עיון ואם א"א להשיג גט שני מותרת לכתחלה להנשא כ"ש כאן דאין להחמיר מעתה אם יראה בעיני מעכת"ר ני' ג"כ להקל מה טוב אם יצטרף עמנו אחד מבעלי הוראה באמת אזי יש להתירה להנשא לכל. דברי ידידו שוחר טובתו וד"ש

סימן פג

שפעת שלום חיים וברכה עד עולם. לכבוד ידיד עליון מחו' הרב המופלא ומופלג חריץ ושנון. יפרח כתמר וישגה כארז בלבנון שמו ינון. כקש"ת מוה' דוד דייטש כי' לנצח

ידיד ה' עתה אשוב לכתוב למעכ"ת ני' ולהגיד לו טעם אשר הורשתי לנפשי להיות כמחריש בדבר