אמרי אש חלק ב קיב

לו שכר מבחוץ כדי שיעיד לא הוי אלא כפועל שמשלמין לו שכר טרחו בשביל זה לא חיישינן דמשקר עכ"ל. ונמצא דנוטל שבר להעיד אינו נוגע ומ"מ מדרבנן פסול. ולכך נסתפק השואל אם כשר להביא את הגט. ולזה השיב לו הרשב"א דכיון שאינו נוגע בדבר וליכא למחשדי' דמשקר שאינו נוטל רק שכר טרחו אין לפסלו. והביא ראיה דאם נאמר דפסול מדרבנן כדין שאר נוטל שכר להעיד. א"כ אמאי לא תני במתניתין הכל כשרין להביא את הגט חוץ משכיר כמו דקתני חוץ מסומא ושכיר הוה רבותא טפי מסומא שזה אינו אומר כלל וזה אומר. דבשלמא שאר פסולי תורה לא קשיא אמאי לא תני להו דפשיטי דפסולים כיון דחשידי דמשקרי וסומא איצטרך ליה דסד"א כיון דשמע קן קולמסא וקן מגילתא ופתוח כה"ג מהני סד"א דאף בסומא מהני קמ"ל. אבל פסולי עדות מן התורה מטעם דמשקרי לא צריכא לאשמעינן אבל שכיר שאינו חשוד דמשקר אמאי לא תני אע"כ דבאמת מנהני. וק"ק דלמא משום הכי לא תני דלא שייך סיפא דקיבל הקטן כו' בנוטל שכר. וכן הראיה שהביא מדקתני חמש נשים נאמנות שהכתב מוכיח נמי אתי שפיר. דהרי חזינן דאף דפסולים בעדות כל שאין לחשוד לשקר נאמנים וה"ה שכיר. ולפ"ז יש ללמוד מדברי הרשב"א דכתב דשכיר כשר ואינו נוגע בדבר מכלל דאם היה נוגע היה פסול לומר בפ"נ. וראיתי בספר גט פשוט סימן ק"כ סעיף קטן ט' בכתב שמהרי"ן לב נשאל אם שליח הגט שנוטל שכר נאמן לומר בפ"נ והשיב דאין לחוש כיון שמתחלת שליחות התנה תנאי השכירות. מדבריו יש ללמוד דאם היה נוגע בעדות היה פסול לומר בפ"נ ובעל גט פשוט שם הקשה דאמאי לא חילק ואמר שאם נוטל שכר הרבה שאינו נאמן. ותירץ דכיון שיש בידו כתב הגט המוכיח ולדבריו צ"ע. אם כן אמאי פסול אם לא התנה מתחילה. וצריך לומר דאף בנוטל שכר הרבה ליכא למחשדיה. ואולם ספר רביעי הזה של מהרי"ן לב לבדו ישנו בידי וראיתי שכתב עוד טעם אחר דנאמן כיון דנוטל שכר להעיד אינו רק דרבנן ורות להשואל שיעיין בפסקיו וא"כ ע"כ לא מיירי בנוטל שכר הרבה דכה"ג הרי כתבו בשמו דפסול מד"ת ועכ"פ משמע מדברי כולם דנוגע ממש דיש לחוש שמשקר פסול

והנה הנודע ביהודה שם בעצמו לא החליט להכשיר נוגע כשאין ההרשאה מקויימת. אבל אם ההרשאה מקויימת שכתב הריב"ש בסימן שי"ח דאפ"ה צריך לומר בפ"נ מטעם דחיישינן לנפילה בזה סמך על סברתו. דזה חשש רחוק דאם כן אף בכלים דלא מושלי אינשי ניחוש לנפילה. ובזה היה אפשר כומר דדעת הריב"ש דדווקא בגט מכשירין בכיס וארנקי דהוי נפילה דיחיד וכעין שכתב הח"צ בסימן קל"ד ובזה אפשר ליישב שלא הביא הש"ע דין כלים דלא מושלי אינשי בסימן י"ז דהתם הוי נפילה דרבים. ומ"מ הריב"ש בעצמו כבר כתב שם דאינו אלא חומרא וכ"כ הב"ח בתשובה סימן ק"ב מטעם דהרי קימ"ל דאפילו לנפילה דרבים לא חיישינן. וקשה היכא מדמה הגאון איסורא לממונא כדאיתא בפרק קמא דב"מ וכי"ב כתבו התוס' ביבמות במות בסוגיא דיצחק ריש גלותא. וכתב הב"ח שם דאף עפ"כ כיון שאין הגט מקויים לא בקיום הגט ולא בתקנת חכמים אם יבא הבעל ויערער היתה צריכה להביא עידי שליחות ועידי מסירה לפנינו והו"ל דבר ולא חצי דבר אם לא מסרו בפני עידי השליחות עצמם. וזה הוא דעת הרמ"ה שהביא הריב"ש שם ולא ידעתי מפני מה עזב הגאון בעל נב"י טעם זה וסיים הב"ח שם דאע"ג דמשמע דהמרדכי והרשב"א לא חשו לזה מ"מ יש להחמיר למעשה כדעת הרמ"ה כיון שהטור הביא דעתו ולא חלק עליו עכ"ל. ונראה דדעת המרדכי והרשב"א כדעת התוס' בב"ק דס"ל דאין צריך שיועיל עדותן לשום דבר רק אם ראו כל מה שיוכלו לראות לא הוי חצי דבר אבל לדעת הרי"ף וסיעתו דצריך שיועיל העדות לדבר זה דאל"כ הוי חצי דבר. דברי הרמ"ה אמת וכ"כ הב"ש דמחלוקותם תלויה בזה בסימן קמ"ב סעיף קטן ק"א. וצ"ע שלא העיר למעלה כלום ואדרבה כתב בסימן קמ"א סעיף קטן מ"ד דדין הריב"ש הוא חומרא בעלמא ואיך יהיה חומרא מה שלהרי"ף ותוס' והרמ"ה והטור הדין כן. ואולי מפני שהרמב"ם סובר גם הוא כהרי"ף דפסק פכ"א מהלכות עדות הלכה חי"ת שאע"פ שהוא תם משלם ח"נ שנדחק הכ"מ ליישבו ואפשר שכיון לומר דלכך לא הוי לענין יעודי תורא חצי דבר שהרי הועיל עדותם לענין חצי נזק דמשלם אף כשהוא תם. ואולי דעת ב"ש דלענין קיום הגט שיועיל אף חצי דבר ולכך כתב דאינו רק חומרא בעלמא. רק דלזה אין לו ראיה מדברי המרדכי והרשב"א כיון דאיכא למימר דסברי כתוס' בב"ק וכ"נ במרדכי סוף גיטין וברשב"א בסוגיא דשליש הביא סברת התוס' מעתה בנידון זה השליח אשר פי שנים ברעתו חשוד על העריות וגם נוגע בדבר וכמו שהעיד לעצמו צ"ע אם יועיל אף אם ההרשאה מקויימת והב"ח בתשובה שם החמיר עוד לחוש גם לדעת הרמב"ם דאפילו קיום הגט לא מהני כיון שהש"ע הוא כתב דעתו

עוד נסתפקתי לדעת אביאסף שהביא המרדכי בב"ב סוגיא דנסכא דר' אבא דאף דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע מ"מ כשיש עד אחד עמו המעיד עליו כן הוא משים עצמו רשע וכן ראיתי בראב"ן בסימן ק' ודייק כן מדלא נקט רבא בעלתי. אלמא דווקא בנרבע שאין העד שעמו יכול לדעת אם הוא לאנסו אם לרצונו אבל היכא שהעד שעמו מעיד עליו שהוא רשע והוא מודה ליה פשיטא שהוא משים עצמו רשע. ואם כן ביצא עליו קול איך הוא הדין אם הוא מודה שהקול אמת דהרי לכמה דברים קול עדיף מעד אחד כגון לענין מיגו דאמרינן במקום ע"א היכא שאינו מחייבו שבועה ומגו במקום קול לא אמרינן. וכן הרא"ש בתשובה כלל צ"ח סימן ח' כתב דאם הלוקח טוען שקנינו קודם לשיעבוד המלוה וקול מפורסם בעיר שקנינו היה אחרי ההלואה המלוה גובה ממנו אף שפשוט דע"י עד אחד לא היה גובה מ"מ ע"י הקול המפורסם גובה. הביאו הגאון הסמ"ע ריש הלכות חזקת קרקעות ואם כן כשהוא מודה שהקול אמת כמו בנידון הלזה לדעת הראב"ן ואביאסף הוא משים עצמנו רשע

[ויעויין חת"ס ח"ש אה"ע סימן נ"ב

] סימן פא

אשר שאל מעכ"ת ני' בהא דאבעי' בב"מ סימנין דאורי' או דרבנן נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים ומשמע מדברי רש"י שם ובחולין דאי סימנים דרבנן א"א להם לתקן כלל שיחזירו גט אשה בסימנים ותמה מעלתו דהרי יש לאל יד החכמים להפקיע קידושין כמבואר בכתובות וגיטין. הנה אמת דמשמע כן ברש"י וכ"מ מדבריו בפירוש בגיטין דף כ"ז ע"ב ויפה תמה מעלתו וליישב דברי רש"י אעתיק קצת לשון הרשב"א בתשובה סימן אלף קס"ב שנשאל אמאי לא הפקיעו חכמים קידושי מומר משום עיגון וכמו שחשו לעיגון והתירו א"א בעדות ע"א והשיב דבכדי לא הפקיעו רבנן קידושין ואף גבי אין אונס בגיטין לאו משום עיגונא בלבד אלא משום דמאן דיהיב גיטא כי היכי דלא לפקיעונהי רבנן קידושי מיניה ומשוו לבעילתו בעילת זנות אסוקי מסיק אדעתיה אפילו אונסי דשכיח ולא שכיח ומחיל להו אבל בכדי לא אפקעינהו ולכך באונס דלא שכיח כלל דלא מסיק אדעתיה יש טענת אונס בגיטין והאי דאותביה בבי כורסא היינו משום דעיקר קידושין שלא ברצון חכמים את"ד הרשב"א בתשובה ועיין שם ובסימן אל"ף קפ"ה מעתה בגט הנמצא דאם אין זה הגט ששלח הבעל אזי אף ברצון הבעל א"א לגרש בגט אחר שלא נעשה לשמה אם כן לא שייך לומר אפקעינהו רבנן לקידושין והנה בגט ש"מ דאמרינן בגיטין דף ע"ג גם דאם עמד אינו חוזר התם ג"כ איכא למימר כדברי הרשב"א דכדי שלא יפקיעו רבנן קידושי מיניה גומר ומגרש ואף אם יעמוד יהיה גט וכן בביטלו מבוטל נאמר דמשום שלא יפקיעו קידושין ממנו אמרינן דאינו מבטל בלבו וכן כתוב הרשב"א בגיטין בשם ר"ש וכתב שם דהקשה עליו ר"ת דתינח נשואה אבל ארוסה מאי איכא למימר וצ"ע איך כתב בתשובה