אמרי אש חלק ב קיא

שלכך חזר בו מפני בצע כסף ולדבריו ה"ה בנידון דידן שאף שחזר בו כיון שמפני כך חזר בו לפי ששמע שאסור לישאנה אין חזרתו כלום אף אם תהיה האמתלא טובה. ואולם ראיתי בזכרון יוסף חא"ה סימן ב' שתמה על דבריו דא"כ אף באומרת טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה וכן באמתלא דבני אדם שאינם מהוגנים כאמר דיצרא אלבשה. ולפענ"ד נראה דהצ"צ לא אמר רק היכא דאיכא למתלי שהאמתלא לסיבה ידועה אין כח בהאמתלא לאמת היפוך דבריו הראשונים כגון התם שאנו יודעים שהיא מעוברת ואסורה לכל העולם בתוך כ"ד חודש רק לבעלה ואנו באים להתירה לו מפני שהודה והרי מתחילה כיחש ומכח אמתלא נתירנו ולזה כיון שיש לומר שדבריו האחרונים הם לסיבה ידועה סליק את דבריו בין הראשונים ובין האחרונים כמי שאינו והרי היא מעוברת ואינו יודע ממי וממילא אסורה עליו אבל באשה שמן הסתם היא בחזקת טהרה ובחזקת פנויה ורק מכח דבריה שאמרה טמאה אני באים לאוסרה והרי נתנה אמתלא לדבריה ואף שיש לומר שהאמתלא לסיבא זה מ"מ סליק דבריה הראשונים והאחרונים והרי היא מותרת לפי זה לא היה דברי צ"צ לענין נידון זה ואולם לכאורה בלא"ה לפענ"ד אין זה האמתלא כלל להתירה עליו

ואולם העיקר היתר האשה אני נבוך דכיון דקיי"ל כדברי הריב"ש דבעי קיום אף כשהרשאה בידו ומכ"ש אם אין ההרשאה מקויימת וכיון שצ"ל בפ"נ אם כן איך נאמין כזה שיצא עליו קול שחשוד על העריות דהרי לאפוקי לכ"ע אינו נאמן בין לר"נ ובין לר"ש דסנהדרין ופירש ר"ת דהיינו שיצא עליו קול וחשש בעלמא ואף לרש"י וסיעתו שכתב דבא על הערוה ממש מ"מ כתב הב"י בח"מ סימן ל"ד דמודה דפסול לעדות אשה לאפוקי למאן דפסק כר"מ דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. והחלקת מחוקק בסימן מ"ב רצה לומר בתחילה דהלשון משמע רק על הקידושין להיות עד על הקידושין ועל הגירושין ושוב הביא לשון הרש"י שכתב על לאפוקי היינו להעיד שמת בעלה ולדבריו עדיין לא שמענו אם נאמן להעיד בפ"נ בהכתב מוכיח. ואולם הרב המגיד בפ"ו מהלכות גירושין דקדק שאר פסולים מה"ת דאינם נאמנים להביא את הגט מן סוגיא דסנהדרין דחשוד על העריות פסול לאפוקי ולעיולי מכלל דפשיטא ליה דלשון לאפוקי בוודאי כולל הבאת הגט ולפי דברי הלח"מ שם יש מקום לפסלו יותר להבאת הגט משאר פסולי תורה ואף שיש לדחות זה שהרה"מ מפרש חשוד על עריות בא על הערוה ממש מ"מ שמענו דפשיטא ליה דלשון לאפוקי כולל הבאת הגט ומקל וחומר נמי יליף לה דאם אינו נאמן להעיד שמת בעלה כ"ש שאינו נאמן להבאת הגט ומה שתמה הלח"מ שם דבגמ' אמרינן ק"ו להיפוך דאשה נאמנת להביא גיטה ויש פירכא על ק"ו של הרה"מ דחמש נשים יוכיחו שאין נאמנות לומר מת בעלה ואפ"ה נאמנת להביא גיטה, נראה לפע"ד דהרב המגיד ה"ק אם בעדות אשה נאמן לומר מת בעלה שהכשירו בו כל הפסולים מגזירת הכתוב כגון אשה וקרוב אפילו הכי פסלו הפסולים מחמת רשעים דחשדינן להו דמשקרי אף על גב דהיא מלתא דעבידי לגלויי ואשה דייקא ומנסבא מפני חומר שהחמירו עליה בסופו מכל שכן הבאת הגט בח"ל דלא הוי מלתא דעבידי לגלויי וגם לא דייקא דליכא חומר דהרי אי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה אינו דין שלא נסמוך על דיבורם מטעם דלמא משקרי ושוב לא שייך לומר חמש נשים יוכיחו דהתם כיון דליכא למימר לקלקולא מכוונא דהרי אי איתא בעל ומערער לא משגיחינן ביה אין טעם לפוסלן להבאת הגט מפני שנאמן יותר משאר נשים דעלמא ובתלמודן לענין אשה עצמה שפיר עבדינן ק"ו דהיכא דאין לחשוד שמשקרת נאמנת דאשה עצמה גם כן אין לחוש שמשקרת והרי להרמב"ם מותרת בלא קיום הגט כלל היכא שלא הותנה הוי שליח להולכה עד דמטית להתם. ועוד מבלי הקול אשר יצא עליו הרי האיש הזה לפי דבריו כחש וענה על עצמו שעשה נבלה כזו לבוא על א"א והיה כוונתו לישאנה אם כן איך נאמינהו לאמר בפ"נ הרי הוא נוגע בדבר ובאה"ע סימן ז' כתבו הח"מ וב"ש דאף על גב דכהן המעיד על השבוי' לא ישאנה מ"מ מותרת לכהן אחר ואין חוששין שמא העיד עליה מפני שהיה בדעתו לישאנה. אמנם שם מיירי שלא ראינו שהיה בדעתו לישא אותה ואף אם בתחילה היה בדעתו אם כאשר הגידו לו שאסור לישאנה הוא עומד בדבריו הרי הוא כמעיד עליה שטהורה היא. אבל כאן שראינו שמתחיל' ועד סוף הוא בדעתו לישאנה לכאורה הוא נוגע גמור מן התורה וא"א להאמינו מצד שאם ישמע עתה שאסור לישאנה ואינו חוזר מדבריו הראשונים שהרי צריך שיאמר דווקא בסמוך לנתינת הגט. ובדין נוגע בעדות ראיתי בנודע ביהודה תנינא שנחלקו בחא"ה סי' קכ"ח המהר"ם ברבי והרב המחבר דמהר"ם ברבי ס"ל דנוגע פסול לומר בפ"נ לדעת מהר"י בן לב והמשאת בנימין דפסלו נוגע בעדות להעיד שמת בעלה והרב המחבר שם דעתו דנוגע כשר לדעתו דהרי אשה עצמה והעבד עצמו מביא כו' ואין נוגע גדול מזה. וכן חמש נשים ששונאות זו את זו נאמנת להביא את גיטה ואחת מהן צרתה והרי היא נוגעת בדבר שהרי בגירושי צרתה נתרבה עונתה אע"כ דנוגע כשר

והנה מדברי הרה"מ דלעיל משמע דכל היכא דאיכא למיחש דמשקר ולכך פוסלים אותו לומר מת בעלה כ"ש שאין נאמנות להביא גיטה לפ"ז ראויה לפסול נוגע. ומה שהביא ראיה מאשה ועבד נלפענ"ד דלדעת הרמב"ם בפרק ז' מהלכות גירושין ובפ"ו מהלכות עבדים דאשה ועבד בלא התנה עליהם הוי שליח להולכה אף שאין הגט מקויים מ"מ נאמנים. ולדבריו פירש הריב"ש בסימן שפ"ה דקושית הגמ' בגיטין סוף פ"ב אשה מכי מטא גיטא לידה איגרשה ובלא בפ"נ נאמנת ומשני דאמר הוי שליח להולכה כו'. וכתב הר"ן אע"ג דיש לה מיגו מ"מ שלא תחלוק בשליחות וכמ"ש הלח"מ בהלכות גירושין ואם כן כיון דיש לה מגו ואין לחשוד אותה כלל רק מפני שלא תחלוק שוב אין לפוסלה מפני נגיעה

וכן מי שהביא ראיה מחמש נשים דחדא מינה צרתה דנוגעת דע"י גירושי' נתרבה עונתה נלפענ"ד דגם כן אין ראיה דהרי הרשב"א בחידושיו שם הקשה אמאי חמש נשים נאמנות בח"ל משום דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן ביה דמ"מ לא תהיינה נאמנות דאהני לה דאפקה מבעלה ודיה בכך ותי' דאיהו לא קפדה לאפוקי דמידע ידעה כשתצא זו תכנס אחרת תחתיה ולא נתכוונה זו אלא לקלקלה של חברתה. ולדברי הרשב"א אין כאן נגיעה משום ריבוי עונה. ומדברי הרשב"א משמע דנוגע פסול דעיקר קושותו רק מכח נגיעה לכאורה

ובתשובת הרשב"א סימן תקס"א ראיתי שנשאל אם שכיר שהביא גט נאמן לומר בפ"נ וכתב וז"ל ואפילו רבה מודה אחר שלמדו ואין זה נאמן. אף על פי שהוא שכיר ואינו נוגע בדבר דתנן הכל כשרים לכתוב ב"ל להביא את הגט חוץ מחש"ו ולא הוציא שכיר ועוד דתנן אף כו' חמותה וצרתה כו' ומה בין גט למיתה שהכתב מוכיח הגאון ני' כתב על הגליון בשם ספר קול בן לוי שהגיה ואף זה נאמן והיא טעות דמוכח. ולכאורה דמית שגם מה שכתב ואינ"ו נוג"ע בדבר הוא טעות סופר. שהרי לכאורה הוא נוגע. ועוד דאם אינו נוגע מאי צריך ראיה דכשר. רק דא"כ לא היה הראיות מובנים דאם נוכיח מדלא תני שכיר בכל הפסולים מכלל דנוגע כשר אף דהוא חשוד מדאורייתא לשקר א"כ יקשה אמאי לא תני שאר פסולים דאורייתא דהרשב"א מודה בהו דפסולים להבאת הגט. וכמבואר בחידושיו ריש גיטין. וכן יקשה על הראיה השניה דהרי גם בפסולי דאורייתא הכתב מוכיח ואפ"ה פסולים. וחמש נשים לא נוגעות הן וכמ"ש למעלה בשמו אע"כ דדוקא שכיר הכשיר הרשב"א וכוונתו לפע"ד על פי מה שראית בתשובת רח"ש בקונטריס עגונות דף ד' ס"ב וז"ל דנוטל שכר להעיד לא הוי כשאר נוגעין בדבר דנוגע בדבר הוי כשיש לו הכאה בגוף העדות וכו' אבל בנוטל שכר להעיד דאין לו זכות בגוף של העדות אלא זכות הוא לבעל דין ונותן