אמרי אש חלק ב י

חייב במזונות אף להרמב"ם כמו שהוכיח הח"מ וב"ש מדבר הה"מ אלא שראיתי בתשובת מהר"א ששון סי' נ"ה דף ע"ט ע"ב שכתב דאף הראב"ד לא פליג על הרמב"ם רק לענין רפואתה אבל לענין מזונות מודה וכתב עוד שם דהיינו טעמא דהרמב"ם דתיכף שתקנו חז"ל שלא יגרשנה תקנו ג"כ שלא יזון אותה כו' לפי שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים כו' ועוד שהיא אינה יכולה לשמשו ולהיות עושה וא"כ מן הדין הגמור היה שיגרשנה אלא שיחמירו עליו כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכיון שכן איך יעלה על הדעת שיתחייב במזונות מי שאינה משמשתו והיא שוטה עכ"ל. לפי משמעות לשונו נראה דכל שאינה משמשתו והיא שוטה לכ"ע פטור הבעל ממזונות אף שיש לומר שגם הוא דווקא באונס מפני תק"ח קאמר. הלשון לא משמע כן והוא ז"ל בתוך דבריו כתב בפירוש במ"ש אליבא דהראב"ד שהיא כנגד דברי הרה"מ שהשוה רפואה למזונות ובאמת שהדבר תמוה איך יפטור ממזונות אם א"א לגרשה והלא נסתחפה שדהו ומדברי מהר"ש משמע דסברת כיון דאינה ראויה לאישות אינו חייב לזונה וזה צ"ע כיון דנסתחפה שדהו כאמור. וכבר חשבתי על פי דברי מהר"ם דמה שכתב דיבמה שנפלה לפני מומר פטורה מהא דאיתא ס"פ הגוזל אלא מעתה שנפלה בלפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ומשני התם אנן סהדי דמינח ניחא לה משום דר"ל וכתב מהר"ם דבמומר דאנן סהדי דלא ניחא ליה פטורה מן החליצה ויעיין במל"מ בפ"ו מה' זכיה ומתנה מ"ש ליישב דברי מהר"ם והרא"ש דבקפידא גדולה אף שיש דעה אחרת אפי' הכי אמרינן דלא עביד רק על דעת עצמו יע"ש ולפ"ז בבעל שנשטית אשתו ניהו דלענין קידושין לא נאמר דלא להוי קידושין משום דאדעתא דהכי לא קידש כי אין הפסד לו בקידושין כלל אבל לענין שאר כסות ושאר חיובי הבעל שפיר י"ל דאדעתא דהכי לא התחייב ולהוי כמתנה על מנת שלא יהיה לך שאר וכסות אם אינך ראויה לאישות ולפטרך בגט אי אפשר. ויהיה בזה מדוייק לשון הרמב"ם בפרק י' מהלכות גירושין שכתב דלכך אין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים טעם זה כולל בכל שוטה אף אם אין יכולה לשמור את גיטה כן י"ל קצת על דרך מו"מ של הלכה ואולם לדינא בוודאי לא נטה ימין ושמאל מדברי אבותינו האחרונים הח"מ והב"ש דכל שהיא אינה יכולה לשמור את גיטה דאין יכולה להתגרש מן התורה בעלה חייב בשאר כסות וכדמוכח מדברי הרב המגיד שם ומ"מ לדין שוטה שחידש הצ"צ דהב"ד וקרובי האשה יכולים למכור להבעל כתובתה בטובת הכאה ולפוטרו מן המזונות אם יהיה בכסף מקנתו די מחייתה גם אם נחליט בזה שלא כדבריו או כאמר דגם הוא ז"ל לא אמר דהבעל יכול לומר קים לי כהרמב"ם רק בשוטה שיכולה לשמור גיטה מ"מ אפשר להקל מפני טעמים אחרים שכתב שם בתשובה

ומעכ"ת ני' העיד שכל הנך חששות ישנן ג"כ בבעל הזה ואשתו וכ"ש שלפ"ד מעכ"ת נ"י כבר מרן הגאון בעל חת"ס הסכים להתיר להבעל לישא אשה אם יתן מאה זהובים שיין והקרובים יתחייבו עצמם לזונה כל ימי חייה. ומיהו נראה דכיון דבנידון זה אין במאה זהובים שיין להחיות נפשה בפירותיהן ורק כי הקרובים מדעת עצמם רוצים לזון אותה תמורת מאה זהובים פירותיהן בזה וודאי אין הבעל נפטר מחיוב שאר וכסות ויש להבעל לחייב עצמו וליתן כתוב וחתום ביד ב"ד שאם יקרה שקרוביה יסוגו אחור ולא יקיימו מה שהתחייבו עצמם אזי הוא יתן לה מזונות ומדור כדי צרכה ואז יש לסמוך על צ"צ ובפרט כי י"א דהאידנא לאחר אלף החמישי נשלם חרם דרגמ"ה ופשוט שלא יהיה דבר נגד חוקי המלכות ושרי המדינה יר"ה

סימן ג'

ע"ד אשר נועץ גיסי הרב המאה"ג ני' אודות איש אחד אשר היתה הקריה הומה עליו כי ינאף את אשת רעהו וכן נתרעמה עליו אשתו לפני מעכ"ת ני' ועתה גירש את אשתו והדומה ההוא גם היא נתגרשה ונבעלה והתרה בה מעכ"ת לבלתי ישאו זא"ז כמשפט הנטען על האשה וילך לו אל ארץ וימצא סורר ומורה רעה אשר סידר לו קידושין וכנסה שלא כדת וכבר היה ד' בעזרו להפרישם ועתה יחקור מעכ"ת ני' אם הדין לכופו בערכאות לגרש אם מפני קלא דלא פסיק אשר היה עליו ולדעת הפוסקים ה"ה הרא"ש וסיעתו כפי מה שכתב הרמ"א מן הנטען מוציאין בקלא דלא פסיק בלבד אף בלא עידי כיעור ואם שעבר על ההתראה שהתרה בו לבלתי ישאנה

והנה כבר כתב הב"ש כי בדינים אלו לומר לילך לחומרא שלא יהיה גט מעושה וצריך לילך אחר רוב הפוסקים ולפי הנראה רובם ז"ל ס"ל דאין מוציאין גם מן הנטען רק בדאיכא תרוויהו ע"כ וקלא דל"פ כאשר יראה הרואה בב"י וב"ש וכאשר גלוי לפניו ולדידהו צריך לומר אף בקלא דקמי נשואין מפקינן כדמוכח בסוף גיטין פ"ח עמוד א' וע"ב וכן ס"פ הזורק ביצא קול איש פלוני כתב גט לאשתו מבואר דמשני מפקינן מ"מ בקול זכות הרי אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין מ"ט פריצותא בעלמא חזי לה ולזה אף על גב דוודאי לכתחלה הוא בכלל נטען על האשה אבל אין מוציאין אם נשאת ולהאוסרים צריך לחלק ולומר דדוקא לכהן הוא דאין חוששין אבל בנטען כיון דאלומי אלמי לקלא חוששין לו ביותר עד שאפי' כנס מוציא ולמאן דחייש התם לכהן אם כן כ"ש בנטען והוי מצי הכא לאתויי הנך תנאי דאייתי בגיטין ולומר דהנך מתני' כוותיה ואפשר דאה"נ וכ"מ ברשב"א בחידושיו ועכ"פ רבים הפוסקים דאין מוציאין מנטען בקלא לבד

והנה דעת רי"ו הביאו הב"ש בסי' זה דבעידי קינוי וסתירה אע"ג דאסורה לבעלה מכל מקום אין כופין להוציא רק בעידי טומאה עיין בנתיב כ"ב ח"ב והב"ש תמה עליו מניין לרי"ו דבר זה דמה שאמרו אין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה וע"א היינו בדאיכא עד טומאה אז אין משקין אותה ואולם דעת רי"ו לכאורה הוא כנראה מלשונו קצת מכח דיוק זה דקאמר אין האשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה וע"א דלמאי צריך ע"א הרי ר"א אחר החרבן הוי דא"א להשקותה ותו דקאמר התם ופ"פ כשני עדים דמי והרי בפ"פ עכ"פ איכא ספק אחד ולא דמי לשני עדי טומא' וא"כ יותר הוי לתלמודן לומר דפ"פ כקינוי וסתירה דמי דנאסרת והשקאה אין כאן בפ"פ ומזה הכריח רי"ו דאף ע"ג דבקינוי וסתירה אסורה לבעלה מ"מ כל שאין שם עד טומאה אין כופין להוציא ואולי הטעם כמ"ש המהרש"א ריש האשה רבה דלא שייך לומר אוקמי אחזקה רק כשיש ספק אבל היכא דניסת לאחד מעדיה כיון שהוא אומר ברי והיא גם היא תאמר ברי לי אין מוציאין (וכ"כ הפ"י בסוגיא דתרי ותרי נינהו והביא שם דברי הרשב"א בקידושין אלא שהוא ז"ל לא כ"כ רק לדעת הר"ן בפירוש בריא לי אבל המהרש"א פשטית לשונו משמע דאף לרש"י שפיר' בריא לי אין לבי נוקפי כו' אפ"ה מהני אף לעומת חזקה דאל"כ לא היה משיג על התוספות שם דאזלי לשיטת רש"י וגם לא היה סתירה מדברי ר"י דלקמן) ואם מהני בריא לאורעי חזקה שאין כופין להוציא ראוי ג"כ בקינוי וסתירה דלא מחשב רק רגלים לדבר שכיון שהיא אומרת לא פעלתי און. א"נ הבעל אומר ברי לי אין לבי נוקפי ובטח בה לב בעלה כי לא שטתה טומאה תחתיו א"א לכוף להוציא והיינו דאמרינן ופ"פ כשני עדים דמי שכופין להוציא דהא מיירי במכחשת או בשותקת כמבואר שם בפוסקים ולא שייך כאן לומר ברי לי וכופין להוציא

ואולם הא וודאי דדעת שאר הפוסקים אינו כראה כן וכמ"ש הב"ש (ועיין חידושי הריטב"א בסוגיא זו כי משמע כרי"ו ואולי יש טעות הדפוסים שם וצ"ל כמ"ש הרשב"א בלא עדים רק עפ"י בעל) אמנם נראה הטעם דכיון דנסתרה אחר הקינוי אין ממש בברי שלו שאין לבו נוקפו ועוד גזרת הכ' הוא ונטמאה א"כ הרי התורה עשאה כוודאי איסור וראוי לכוף אותו כשאר נשים פסולות מה שאין כן היכא דאינה נאסרת על הבעל איך אוסרין אותה על הנטען את"ל דבאונס לא נאסרה לבועל ועיקר כמ"ש הב"ש דכיון דאילו ידעינין היתה אסורה