אילימה קנא

דיקנא דא"א הם י"ג ויש ביניהם כמה שינוי' לזה לא יתדמו ואי אפשר לעמוד על העליוני' מתוך התחתוני' ולזה לא השיגו הנביאי' המעלה הזאת כלל אלא מדרך הקבל' למרע"ה מסוד י"ג מדות של רחמי' ועם היות שנאמר בדניאל עד די כרסוון רמיו וכו' אין הכוונה שהשיג בכתר בשער הראש ולא בלבוש תלג חיוור שהוא הזקן ח"ו אלא מה שראה הוא ביטול הדיני' באומר חזה הוית עד די כרסוון רמיו דהיינו שנטל כח כסא הדין ובמל' ניטל כח הדין במה דעי"ו יתיב לבושיה כתלג חיוור וכו' ואקבלה דידיה סמיך והבן ברחמיו מכח ביטול הדיני' כדפי'. ואפי' מרע"ה רצה לעמוד על החכמה כ"ש שיעמוד על הכתר אלא שאנו יודעי' הסודות מתוך מה שהשפיעה תורה סודות האלהות אל ישראל:

פרק ה בשער ה' מחש"ק שסוד הזקן דהיא תליא בשערוי עד טיבורא דליבא והענין כי הזקן בצורה העליונה מורה על הרחמי' והטעם שהזקנה והשיבה במשל מורה על אפיסת החומר והסתלק מן האכזריות ושאר המדות ומורה על הישוב והחכמה כאומר בישישי' חכמה ובהם העצה האמיתית והנהגה הישרה עד שהם המדריכי' ומנהיגי' שאר האדם אל הדרך הישרה ומחכימי' ב"א ומלמדי' אותם דעה והשכל כדכתיב גם שב גם ישיש בנו ובהגיע האדם אל ימי השיבה כל מה שיתן בעיניו הוא בראשו ובשכלו ובדברי' הנסתרי' ומענייני העולם ישכחם ויסתלק ויתיאש מהם ועיקר תשמישו הוא בכלי' השכליי' דהיינו החושי' הרוחניי' שהם חושי הראש שהם לדברי חכמה ולשמוע ולראות כל הצורך לענין זה אמנם שאר האיברי' שהם לצרכי הגוף והגשמיות ישכחם והיינו החכם עיניו בראשו ולכך מבחר חלקי העבודה הוא השכלת הרוחניות ומן הטעם הזה מדות ז"א הם מכוונות כאיברי עולם השפל דהיינו ידי' רגלי' שוקיי' גוף אמה להיות שפעולות מדותיו אינם רוחניות כפעולות מדת הכתר ועוד שיש בהם דין והוא כמו שהבחור שאוחז מזה וגם מזה אל יניח ידיו עד שגם אל מציאות זיווג עליון יתייחס כינוי יצה"ר כדפי' בזוהר פ' יצה"ר לעילא מאן הוי ומסיק דאיהו גבורה והרי שהפעולות שהם בדין ברוחניות מתייחסות בפעולות הגשמיות שבאדם ולכך יתייחס לו ענין הכעס והאף והחימה וכיוצא. אמנם בא"א הוא סוד הלובן סוד הרחמי' הפשוטי' לכך אנו מכני' אותו בשם עי"ו ואין להמשילו בצורה הזאת אלא עד הזקן שהם הפעולות הנכבדות הרוחניות שבאדם דהיינו איברי השכליות ואין לו פעולת הדין כלל שהיא פעולה גשמי' כעין פעולת הידי' או השוקיי' והרגלי' והגוף וכל איבריו ולכך כל מדותיו וכל תיקוניו נמשלי' כי אם אל הראש עם הזקן כמו האיש המתבודד הרוחני שאין לו השגחה אל עניני הגוף ואין עין השגחתו כי אם בראשו עד שהוא נפטר מכל ענייני גופו ונמשך אחר שכלו שהוא הראש עם הזקן לרדוף אחר הנכבדות והיינו ענין הכתר אמנם בז"א מדותיו נמשלי' בשוקיי' ובזרועות ובגוף וכיוצא מפני פעולות הדין שהדין נמשל אל הגוף שהרי הכעס והחמה צומחת מן המרה והלב והכבוד ועוד כי אל פעולות השינויי' צריך איברי' רבים דין ממועט דין מרובה דין ממוצע וכיוצא מהשינויים שבמדות ולכך יצטרך נוסף אל תיקו' רישא עד תיקו' דיקנא ולכך הזקן אינו מטפל אלא בישוב המדות ותיקו' והמשכם לרחמי' ולא יתייחסו לו איברי' אלה כלל אמנם תליא בשערוי התפשטות ווי"ן עד טיבורא דליבא עד המל' נקודה דקה שהיא למעלה בסוד הדעת שבבינה כי הלב בינה ודאי כאשר יתבאר וטיבורא דליבא היא המל' והיינו סוד ו"וין, מתפשטי' עד הנקודה התחתונה משך סוף הזקן להראות השרשת ו"ק בסוד דיקנא כדפי' בפ' הקודמי':

פרק ו עוד ייחסו לובן הזקן חיוורא כתלגא והדין כך שתפסו לשון הכתוב לבושיה כתלג חיוור אמנם יש לדקדק הכתוב למה המשילו ללובן השלג אמנם הענין הוא כי השלג מורה הקושי והצנה הדין ומסטרא דצפון גלידין מיא כדפי' בזו' פ' בראשית שער ובכמה מקומות והענין כי הזקן הוא בחי' הספי' שבהם הדין למטה בספי' שהם ו"ק. והנה בכתר להלבין אודם הגבור' ולבטל כח הדין והנה אין הדין התחתון מתבטל אלא מצד התחזק השרשי' העליונ' למעלה לבטל כח הדיני' למטה ולזה להראות שהרחמים האלו והלובן בחסדים הנז' הוא מחמת שיש קושי בשרשי' אלו שהרי בהתפשטם אל מקומם יתקשו בדינם וכאן יתקשו בחסדי' לנגד נגד הדיני' הקשי' למטה להתגבר עליהם לבטלם ולזה הלובן שלהם לובן השלג שמורה במציאותו קושי וחוזק והיינו קושי וחוזק לנוכח הגבור' ודיניה לבטל דיניה וכיוצא בענין שיורה ב' ענינים הא' לובן המתחזק לנוכח הדין הב' שהלובן הזה בעצמו הוא שרשי' לספי' שהם ספי' הדין הקשה למטה. משא"כ בשער הראש שנאמר בו שער רישיה כעמר נקי אין צורך בחסדיו לנגד הדיני' שהם למעל' נמשכי' עד החכמ' והבינה ואינם שרשי' אל הדיני' כלל לכך יתייחסו בשם הלובן הרך והנה מטעם זה יתייחסו עוד ב' בחי' לזקן. הא' קוצר השער ועם היות שיש שערות ארוכות כאשר יתבאר הנה רוב תיקו'