עיקרי הד"ט יורה דעה ט

ע"ל אות ט') ואטו גרע הכבד מהריאה דאם נמצאו בה טינרי דהיינו קשה כאבן דכשרה כבסי' ל"ז אם לא שהטינרי במקום מרה או חיותא שנסתפק בו הרמ"ז בתשובה כמ"ש לעיל אות ד'. ז כבד ירוק ככרתי (וירד"י בלע"ז) שנשלק וחזר למראה הכבד מבחוץ ולא מבפנים כשר בשלא ידענו דנפלה לאור ואי ידעינן דנפלה לאור יש להטריף (שו"ת יעב"ץ סי' ק"פ):

הד"ט ועיין להרב זרע אמת ח"ב סי' י"ג דכתב דירוקים שהאדימו או אדומים שהוריקו כשר אם לא נודע שנפל לאור אף לסברת רש"ך ופר"ח סי' נ"ב ס"ו האוסרים בהפסד מועט משום דבניד"ד נמכר יותר הרבה בזול משוייו ושגם מפני טעמים אחרים יש להקל ע"ש ודע קורא נעים שתשובה הלזו לי היה הדבור למעשה שבא לידי (בהיותי משמש קק"י פיסארו) מכבד שהוריקה והוריתי לענ"ד לאסור (כמ"ש בשותא דינוקא סי' צ"ט) משום ששם נתפשטה הוראה בדיני איסור והיתר כמר"ן ושם כתבתי דיש לפקפק ג"כ להתיר אף באתרא דעבדו כמור"ם ושם הבאתי עדות גדול א' מרבני מודינא עצמה ז"ל שכן עשה מעשה להטריף והיתה תשובתו של מהרי"ך נר"ו לעשות סמוכות לנוהגים היתר במקום שפוסקים כמור"ם הנזכר אך בעיר שנוהגים כמרן גם לו לבב כמוני לאסור ולא קבל עדות אותו גדול שאסר במודינא עצמה ע"ש וע"ל סי' ה' אות ג' ועיין להרב פאר הדור סי' קי"ג בדין מי ששחט עוף ומצא אחד מאיבריו פנימיים שנשתנה מראיתו והיה בריא קודם שחיטה ולא ידע אם נפל על האור או האור נפל עליו ופסק דאם ירחץ האבר שנשתנה מראיתו ויחזור למראה הטבעי אפי' אחר בישול כשר ואם לאו חזקתו שנפל לאור ואסור ע"ש:

ח כאשר שמעה אזנו כן ראתה עינו שיש בלב חלל גדול והוא קנה הלב ובצד שמאל בהמה יש חלל אחר קטן ממנו ולימינה חלל אחר קטן משל שמאל אלא שחלל זה אינו יורד עד למטה רק מתפצל ונכנס לחלל הגדול האמצעי ובכן מובנים דברי הטור סי' מ' שכתב הלב יש בו ג' חללים וכו' וכ"כ הרב צידה לדרך מאמר ב' כלל א' פ"ז ויאיר נתיב ומרן בספר הקצר ולבוש ורש"ל פ' אלו טרפות סי' י"ב ורשד"ם סי' ט"ל מהל' טרפיות ורב"ח בשם הרשב"א שיש לחקור מהיכן יצא מקורן דבש"ס לא משמע אלא שיש בו ב' חללים וכ"כ כל בעלי הלכות וע"פ הדבר ניחא וניחא דהיכא דאמרינן ג' אזלינן בתר התחלה וכדאמרינן ב' אינו במנין החלל המתפצל ונכנס חלל האמצעי (בעי חיי סי' ס'):

ט מעשה בא לפניו שנמצא עצם בלב בופאנ"ו כחצי אצבע אורך ורחבו אצבע ותחוב לרחבו בלב באזניו במקום השומן ולא ניכר לחוץ ורבני העיר הכשירו ע"פ מ"ש הפר"ח סי' מ' סק"ז בשם הרב שער השמים ומה גם שמצאו תוך העצם כמוח שבעצם הצלעות דאי לא הוה רביתיה רק נכנס דרך סמפון היה ראוי להיות המוח נרקב ונפסד גם הגידו לו שבימי הרב זקנו הכשיר במעשה כזה ושגם בבהמה דקה נמצא לפעמים עצם בלב (פרי הארץ סי' ט'):

הד"ט ועיין להרב פרי האדמה ח"ד ד"ב ע"ג במעשה שהיה שנת התקי"ז שנמצא בין שומן בתי הטבחיי"א (היינו הכרכשתא) עצם דק כצורת אדם ראש ארוך וב' זרועות ארוכות בפשיטות וב' רגלים ארוכות כרוך בטיל"ה ולא נודע מהיכן נתהוה יש שאמרו שנכנס לה מלמטה שישבה על איזה מקום שהיה שם ובעלות למעלה נתפשט ברוב הימים וחום טבעי ונעשה שם בצורה הזאת ויש שאמרו כיון שהיתה נקבה נעשה תוך אם הולד בריה משונה וכיון שהיה לה חיות יצאה לחוץ ונכנסה בתוך הטיל"ה הנזכר וברוב הימים נתקשה ונעשה כעצם ובין הכי בין הכי הכשיר והביא ג"כ ההיא דהרב שער השמים הנזכר ע"ש ואמת יהגה חכי שאין לי ידיעה בתחלה ולא בסוף במ"ש בין שומן בתי וכו' דהשומן הוא בחוץ ואיזה רוח עבר לילך לכרכשתא כי קצוי הכרכשתא דבוקות לעור סביב סביב ולא יהיה אלא עצם שנמצא בחלל וכן מ"ש כרוך בטיל"ה ותוך הטיל"ה איני יודע לע"ד מה טיבה אם לא שכוונתו שנכנס מלמטה לא מהכרכשתא רק שניקב העור הסובב הכרכשתא ונכנס שם בין עור הגוף לשומן כרכשתא ואם לזה נתכוין יש לעיין מ"ש משנמצא בחלל הגוף וכנזכר אבל אם נמצא תוך הכרכשתא שפיר קאמר מני"ר דיש להכשיר בין לדעת הראשון בין לדעת האחרון:

י הכשיר בפשיטות לב שנמצאת בו בועה שנקרשה הליחה והיתה גדולה כביצה וקיימא גלדי אך לא היתה שום ריעותא בצד חללו של לב ובשום סמפון רק באזן הלב (שם סי' י'):

יא ב' מרות בב' כיסין אי שפכי הדדי נמי טרפה (מהר"י מברונא סי' קל"ג):

הד"ט וכ"פ מרן סי' מ"ב ס"ד דדוקא כשא' היא ונראית כב' אי שפכי הדדי כשרה אך כשב' הן אפי' שופכות הדדי טרפה כן היה נלענ"ד לכאורה אמנם שבתי וראיתי דא"א לומר כן דא"כ דברי מרן סתראי נינהו דבסעיף ז' פסק דאם היו ב' מרות א' הנה וא' הנה וסמפון א' שופך מרה לשתיהן יש להכשיר בבהמת ישראל הרי דאף דב' הם אי שפכי הדדי כשר ודוחק לענ"ד לפרש דבשפכי הדדי ע"י סמפון יש להקל טפי מהיכא דלא שפכי ע"י סמפון רק מדרך שביל צר שבעור המפסיק בין ב' מרות לכן נלע"ד דפשט דברי מרן לעיל במ"ש לחלק בין שפכי ללא שפכי דוקא בא' ונראית כב' ולמידק מינה דאם ב' הן אע"ג דשפכי הדדי טרפה והא דלא חילק אף בב' מרות לפי שחסר המציאות שתהיינה ב' מרות וא' הנה וא' הנה ודשפכי הדדי ע"י סמפון והיינו הא דסעיף ז' ועיין להרב שבות יעקב ח"א סי' נ"ב דסתר סברת הרב פר"ח סק"ח ושבודאי בשגגה כתב מ"ש בזה. גם הרב שתי הלחם דחה התירו של הרב הפר"ח גיסו דמל' ה"ג והר"א שהובא בהרא"ש ר"פ א"ט ששם עיקר דין הטעימה אין זכר לדבר לטעות כשנמצאו ב' מרות וראיתי מי שכתב שגם הרב משאת משה שדא נרגא בדברי הרפ"ח ולי לעד"נ דדינו של הפר"ח דין אמת דאין להטריף אלא בדליכא מרירותא בכבד אבל כדאיתא מרירותא יש להכשיר מכ"ש מדין חסרה לגמרי דאיהו ז"ל אזיל אשיטתיה דבסי' מ"א סקי"ח דס"ל דיש לתפוס בדין כל היתר כנטול דמי כחומרי דרש"י ורשב"א לחודייהו וכיון שכן בין לרש"י בין לרשב"א אי איכא מרירותא בכבד דליכא למימר דהוי כנטול עם המקום רק לסברת הרמב"ן דלא נקטינן (לסברת הפר"ח) כוותיה ואם אין המרות הללו סמוכות זל"ז דהו"ל ניטלו שתיהן א"כ לדידיה ניחא דאי איכא מרירותא בכבד היינו חסרה דכשרה בטעם מר בכבד. איברא דאפשר לחלק ולומר דשמא דרך גדילתו ותולדתו של כבד לקבל דוקא טפה א' ולא ב' טפות ולפיכך בחסר לגמרי סגי מרירות הכבד דאמרינן דהיתה בטבעו המרירות כדי צרכו לשכך חמתו משא"כ בדאיתא ב' מרות דתרווייהו שפכי לכבד מי לימא לן דקבולי ליקביל להו בלי סכנת מות ומש"ה יש מקום לומר דב' מרות גריעי טפי מחסרה המרה אע"ג דקי"ל יתר כנטול דמי ודו"ק (וע"ל אות י"א) ועיג"כ לרדב"ז סי' קכ"א במעשה שבא לידו שנשחטו ל' כבשים ונמכרו קצתם ושוב נמצאת כבד א' שהיו בו ב' מרות ע"ש:

יב בדין ב' כבדין לא נאמרה הל"מ דיתר גרע מחסר רק דכנטול דמי ומש"ה לא אמרינן בנטולין דאפי' נברא חסר ולומר ביתר כנטול עוד אחר דהוו תרי חומרי דסתרי הדדי. וכן לא אמרינן יתר כנטול דמי רק להטריף ולא לענין נבלה וע"פ הכלל הזה פסק הגאון המחבר דלהחמיר אף בהפ"מ בניד"ד וביתר חוליא להקל בהפ"מ (נודע ביהודה בחיו"ד סי' ה'):

יג הכשיר בפשיטות במעשה שבא לידו במי ששחט ס' אווזות והוכשרו כלם בשחיטה והפשיט העורות ונתערבו כלם וחתכם לחתיכות תוך יורה א' להתיכן ובא איש אחד והפציר בו למכור לו שומן אווז ולא רצה באמרו שכבר מכר כל שומן האווזות ההן ויען האיש שישלח לו אווז א' מופשט מהשומן ושלח לו א' מהמופשטות ההן ולאחר שעה מועטת באה משרתת הקונה אצל המוכר בלב האווז הנזכר מחותך ממעל לערלת הלב שהיה עדיין דבוק יחד חתוך שו"ע ומחט מונח תוך בשר הלב לא בשום חלל מחללים שלו וחוד המחט תחוב קצת למטה ואמרה שכן מצאה ובא המוכר אצל הרב ושאל מה דינו ושהוא חושד לקונה שעשה כן להכעיס על שלא רצה למכור לו את השומן ובדק הרב ומצא שהמחט היה מונח על בשר הלב לאורך הלב וניכר שבחתוך שחתכה היא או הקונה היה צריך בהכרח לפגוע במחט והיה חתוך בכל אורך המחט עד למטה היה הלב קצת דבוק וחודה קצת חתוכה ובדק ג"כ לדבק כל הד' החתיכות מכל הצדדים ולא מצא שום רושם בבשר ושאל הרב למשרתת דלפי שכיבת המחט היתה צריכה בע"כ לפגוע במחט בב' החתיכות שו"ע למה חתכה נגד כל אורך המחט עד שהגיעה למטה והיה לה למשוך ידה מלחתוך להראותו לחכם כשהיה שלם והאריך קצתן בדינו והכשיר (אור נעלם סי' ח'):

סימן ה דיני טחול וכליות ושליא ושאר איברים פנימיים אות א אווזא שנמצאת במעיה כשלחופית מלאה נוצות קטנות וגדולות שפוסקים אחרונים מכשירים עי' לרט"ז ס"ס נ"א בשם הרב"ח וכ"פ הרב פר"ח אך הרב שארית יוסף סימן כ"ג פקפק בזה וגם הרב המחבר הסכים לאיסור דלדעתו אין שחר לדברי המתירים (פנים מאירות ח"ג סי' י"ד):

הד"ט וראיתי להרב פחד יצחק אות נ' (שלא נדפס עדיין) ערך נוצות מלא אגרוף שכתב בשם רבו מהרי"ב שמנהג מנטובה להתיר ושכן מנהג עירו פירארא מעשים בכל יום לעולם מכשירין ושהמעיין היטב בתשובת הרב חינוך ב"י אין בכל ב' הדרכים שהמציא ממשות כלל. עוד הביא תשובת הרב עפר יעקב כ"י סי' י"ג על דבר אווזא שמנה מאד שנמצאו בשומנה כעין ב' ביצים ארוכות ועגולות ולא היה נראה שום דבר מבחוץ ומצאום מלאות נוצות תחובות כסדרן תכופות זו לזו כהגדלות בעור העופות עוד מצאו עצם א' חד בראשו כג' אצבעות תחוב וטמון בשומן והיה נראה מעט לחלל הגוף ובדקו הושט והדקין ולא מצאו שום נקב ומ"מ הטריפה כדין קוץ שנמצא בחלל הגוף ולא הטה אזנו למ"ש רופא א' עובד כוכבים שע"פ הטבע יכול להיות שהעצם והנוצות נבראו שם ולו יונח כדבריו מ"מ יש לחוש שהעצם נקב א' מאיברים פנימים הואיל וחודו היה נוטה לחלל ושאח"כ מצא להרב פנים חדשות בשם הרב שארית יוסף להכשיר ועיין להרב שמש צדקה סי' ל' תשובה גמורה וארוכה מהרב בנו במעשה שפתחו אווזא ובהוצאת בני מעיה הוציאם ביד חזקה על שהיתה יוצאת מהדקין יותרת נפוח ועב סתום למטה ונסרכה מאד משם לדופן האווזא נגד עצם הקולית בקירוב וגם פי היותרת כמעט סתום עד שלא היה נראה בבירור שהיה לו מעבר לשאר הדקין ומצאו בתוכו עצם דק וחד כקוץ ומחט דחוק שם ולא בדקו אם היה נקב או קורט דם מבחוץ אלא כיון שהיתה היותרת נפוחה ונסרכת לדופן נשתנה לריעותא משאר דקין ואסרו לגמרי והסכים עמו מהר"ח וולטירא ע"ש עוד העיד בנו האיש הרב המחבר פ"י הנזכר שבשנת התק"ו ביום א' לפ' בשלח הובא לפניו אווזא פטומה מאד שאחר שהוציאו ממנה כל בני מעיה והדקין בכלל ולא נמצאת בה שום ריעותא מצא חתיכת שומן א' סמוכה מצד ימין למקום יציאת הריעי מהגוף וחתך השומן ומצא בתוכה נוצות קטנות שלא נשלמה עדיין יצירתן תכופות כסדרן זו אצל זו ומצא ג"כ שם עצם חד ודק בראשו כרוחב ב' אצבעות כולו טמון תוך השומן ולא היה יוצא מהשומן ולא היה נראה בחלל הגוף והכשיר ומסתמא גם הרב עפר יעקב הנזכר לא היה מחמיר אחרי ראותו סברת הפוסקים הנזכר אם לא היה רואה חדוד העצם יוצא חוץ מהשומן ונכנס לחלל הגוף ע"ש ולדידי לענ"ד לא מכרעא אחר הס"ד דכיון דחתיכת השומן לא היתה בעור האווז רק חתיכה בפני עצמה בעצם חד ודק בתוכה א"כ ממ"נ אם בא מבחוץ הו"ל קוץ בחלל דטרפה דאטו באה החתיכה כמות שהיא בעצם בתוכה דוקא ועוד דא"כ החתיכה עצמה יכולה לנקוב העור ותוכל ג"כ לנקוב אחד מהאיברים הפנימיים ומה לי לא נראה העצם חוץ לשומן לנראה והיה בדין לאסור אף באינה נראה מבחוץ לחתיכה ואם ע"פ הטבע יכול להברא שם העצם והחתיכה מ"מ מאן מפיס דנברא העצם דוקא אחר שנשלמה הויית החתיכה וכיון שכן הדר דינא לאסור אף אם אין העצם יוצא מבחוץ ויש ליישב קצת בדוחק ועיין להרב יעב"ץ ח"ב סי' ק"ו בדין בועא שנמצאת באווזא פטומה בין עור הצואר והלשון ונפתחה ונמצאת מלאה נוצות ואסר בפשיטות ושהמיקל בזה הרי הוא כמאכיל טרפות לישראל ועיין להרב זרע אמת סי' ט"ו אות י"ד בשם נמוקי מהרי"ב (רבו של הרב פחד יצחק שרמזתי לעיל) בענין הנוצות בשומן שמעשה ראה בשומן קורקבן של טווס שמן שנמצא בתוך כיס א' יותר מי"ב נוצות ארוכות יותר משש אצבעות אחוזות יחד דקות וחלושות והכשיר שהוא דבר טבעי כאשר ראינו פעמים רבות בשומן האווזות שהאדים היוצאים מהעור נעשים נוצות אמנם הרב המחבר כתב דמאי דפשיטא ליה להר"ב תליא באשלי רברבי דהרב"ח סי' נ"א ואמונת שמואל סי' נ"ג והפר"ח סי' ש"א מכשירין אך השארית יוסף סי' נ"ג וחינוך ב"י סי' מ"ד ושבות יעקב סי' ס"ה ופנים מאירות סי' ד' נוטים להטריף והכל תלוי בעיני המורה אם יש לחוש שבאו מבחוץ ע"ש ועיין להרב אור נעלם סי' ט"ז שהעלה להכשיר בחתיכת לינד"ק שמאלי"ץ (היינו) שנמצא כשיעור אגוז ובתוכו מוגלא כמין חוטין או שערות מנוצות ובתוכו עצם קטן שראשו א' חד וא' כד ורחב כפוף קצת ע"ש:

ב פלפל בחכמה בדין כוליא שהקטינה ואח"כ נטלה דנחלקו הפוסקים בי"ד סמ"ד ס"ו ונשא ונתן אמ"ש רש"ך סקט"ו ורש"ל והרב תבואות שור בשמלה חדשה שלו סי' ל"ו ס"ו בדין ריאה שניקבה ועלה קרום ומ"ש הרמב"ם פ"ח מהל' מעשה הקרבנות ומ"ש בהשגות ומסיק דבהמ"ר יש להקל בלי פקפוק (יריעות האהל סי' כ"ה):

הד"ט ועיין להרב שבות יעקב ח"ב סי' ס"ב מ"ש ליישב דברי רש"ך הנזכר ומסיק ג"כ דאף שהקטינה או הגדילה א' מהן הרבה מאד מראיתה יוכיח אם נעשה ע"י חולי וטרפה או בידי אדם וכשרה ועיין להרב יעב"ץ סי' ק"ג דפסק דאם לא נמצאת בה כוליא וניכר שניטלה ע"י חולי עד שכלה ובטלה לה כגון שראינו שקירומה כווץ אין לסמוך בזה על מ"ש הפר"ח סי' מ"ד להקל ודחה ראייתו ע"ש:

ג מחט הנמצא מונח בין הקירום שעל הדקין לבין שומן הכנתא דבר פשוט להטריף ל"מ להר"ן פ' א"ט דס"ל דמחט הנמצא בדקין טרפה (עיין למור"ם סי' מ"ו ס"ד) דכ"ש בניד"ד אלא אפי' לרוב הפוסקים דס"ל להתיר בנידון דהר"ן (עיין להפר"ח שם ורב"ח ורט"ז) יודו ויאמרו אמת דבניד"ד טרפה (אור ישראל סי' ס"ה):

ד נשאל על מעשה שבא ליד הרב בנו בתרנגולת לקותא בשלל ביציה עד שכמעט נימוקה כולה כנפש הבן כנפש האב להכשיר במקום קצת צורך והמחמיר יחמיר לעצמו (מקום שמואל סימן כ"ח):

הד"ט ועיין להרב קרית חנה סי' י"א שפקפק להתיר כדעת הרב אמונת שמואל סי' ח"י ומ"מ מסיק להקל לפי שקבל מרבותיו להכשיר בלי פקפוק ע"ש הראיות שהביא להחמיר שלענ"ד יש להשיב עליהן ועיין להפר"ח סי' מ"ה סק"ב שכן עשה מעשה להתיר בעברו מעיר סיני גאליא קודם ראות תשובת הרא"ש הנזכר ע"ש וראיתי להרב פחד יצחק אות ע' (בלתי נדפס עדיין) ערך שליא ניטלה שכתב בשם הרב מהטוב להטריף תרנגולת שהאם ומטריצ"י שלה נימוקה ונימוחה וניקבה שאינה יכולה לחיות שמרקבת מעט כל הדקין וקורקבן ובני מעיים ושהרמ"א ולבוש סי' רמ"ג כתבו דיש להחמיר אם לא במקום הפ"מ והרב"ח אסר אף בהפ"מ ורש"ך חלק עליו בזה והרב פ"י הנזכר כתב דלעולם ראה זקני ההוראה דמכשירים בהפ"מ כל שבני מעיים ודקין בריאים ושכן היה נוהג כמוהם. ועיין להרב גור אריה בהגהותיו בשם הכנה"ג דה"ד למ"ד דנימוק האם טרפה ה"ה בנימוק הולד אבל מרן ורש"ל כתבו דאין להוסיף על הטרפיות עכ"ל הרב פחד יצחק הנזכר וראיתי להרב כנה"ג בבעי חיי סי' ס"ז שכתב דבהמה שנמצאת בה ב' אמהות אחר משאו ומתנו יפה במתני' דאלו טרפות ניטלה האם כשרה ומאי דאיתמר עלה בש"ס ופוסקים מסיק להכשיר בניד"ד לא מבעיא כשהם נפרדות ושאין לחוש לסברת ר"ח דמטריף בניטלה האם דיחיד הוא בסברתו אלא אפי' נמצאו דבוקות זו לזו ובענין שא"א לינטל עד שתנקב א' מהן אפ"ה כשרה ואף שרבים סוברים דניקבה האם טרפה וכמ"ד יתר כנטול דמי עם מקומו וראיתי להרב לחם הפנים כ"י ממהר"י ואלי סי' מ"ה עלה דמור"ם שם ר"ס שהגיה ויש מחמירים בניקב או נימוק האם הוסיף מדיליה וז"ל ומטעם זה הטרפתי ענין זה שבא לפני פה מודינא מתא שהולכת בהל' טרפות אחר הרמ"א (וכאשר רמזתי לעיל סי' ד' אות ז') והוא שהביאו לפני יונה שמצאה תוך האם שלה ביצה שממנה היה יוצא ראש אפרוח היינו בן יונה ובחרטומו ניקבה האם ואפשר שאף למרן יש לאסור דדמי לניקב ע"י קוץ דחיישינן שמא ניקב אחד מאיברים פנימיים עכ"ל וע"ע לו שם שכתב דנימוק הולד במעי הבהמה אף הבהמה עצמה טרפה וי"א הבהמה עצמה כשרה ושכן גרס הרב ל"ח ולדידיה יש ג"כ טעות אחר באותו לשון וצריך למחוק תיבת ולד הראשון וצ"ל נימוק האם טרפה ושגם הרכה"ג האריך וצמצם עצמו במ"ש אלא שכתב דלענין דינא נ"ל דלמ"ד דנימוק האם טרפה ה"ה בנימוק הולד ולמ"ד בנימוק האם כשרה ה"ה בנימוק הולד ע"ש:

ה שה שכיס השתן שלו דבוק ואדוק בכוליא ונחסר הכוליא על מקום החריץ