עיקרי הד"ט יורה דעה ו

העצם ואין עליו שום עור נראה כנקב קטן וכיון שנתברר לו שברייתן כך הכשיר בהחלט אם הנקב קטן שאין לספק בו לפ"ע שיעור סלע בבהמה אבל אם הנקב גדול שיש לספק בשיעורו לא היה מתירו רק בהפסד מרובה ע"ש ועיג"כ להרב בעי חיי סי' כ"ח דמתיר בפשיטות באתרא דשכיחי תרנגולים שחסר מהקדרה למעלה מהעצם מתחלת ברייתה ושאף למור"ם דמטריף בניקב פחות מסלע הכא שאני דלא אתיליד בהן ריעותא:

ו הביא בשם הרב עפר יעקב כ"י תשובה אחת במעשה שהיה בעוף פאונוי שנפל מגובה איזה אמות תוך באר מים והעלוהו משם חי ולא עמד על רגליו ולא הלך ואף שהורה לו המורה שלא לשחטו עד אחר מעל"ע שחטו וראו שפרכס וכדין מסוכנת ומ"מ הטריפו והסכימו עמו הרב"ך מריגיו והרי"ם פאדבה ממודינא והר"י ניצה מויניציאה עצמו שפסק מתחלה להתיר הודה אח"כ בענותנותו על האמת ובפיו מלא לאמר שחזר בו והסכים לאסור והוכיח הרב המחבר שאין לזה דין מסוכנת ולכן הפרכוס אינו מעלה או מוריד (וע"ל סי' א' אות כ"ז ולקמן אות ז') (פחד יצחק כ"י אות ע' ערך עוף וכו'):

ז הרבה להשיב בדין טלה א' שהכוהו בכח בדקר גדול על כתפה עד שאינו יכול לילך רק בג' רגלים ועל שהוכה אינו יכול לישען עליה כלל וחשש השואל מרסוק אברים או שנשברה א' מצלעותיו מחמת המכה ונכנס השבר בפנים וניקב הריאה כמו שאנו חוששים בנשבר או נשמט הגף והרב המחבר הוכיח במישור שכיון שהלך אין לחוש עוד לרסוק אברים ובפרט על שלא היה רק בא' מידיו ולנשבר וניקב הריאה נמי אין לחוש דשאני עוף שריאה נחבאת בין הצלעות וקירום הבשר רך בין צלע לצלע (שו"ת כ"י מהרב עזריאל דיאינה סי' ע"ט):

הד"ט וע"ל אות ב' ואם נכוה ורבצה ואינה יכולה לעמוד ושחטוה בלי שהייה ובלי עמידה כלל אין ספק דטרפה וכ"פ בהדיא הרב תורת חסד סי' ו' ושאין הבדיקה מועלת לכלום ועיג"כ להרב נודע ביהודה סי' כ"ב דפסק בדין שור שנפל מעצמו ולא ממקום גבוה ולא עמד ושהה מעל"ע שהביא מ"ש רט"ז סי' נ"ח סק"א דפחות מעשרה לא מטרפינן אפי' לא עמדה ושכ"כ הרש"ך סי' ל"ב סקי"ב שגם בדיקת חוט השדרה א"צ בפחות מעשרה וכמ"ש ג"כ הרב פ"ח ומעתה לפי דעת כל האחרונים א"צ בדיקה רק אם פרכס מחשש מסוכנת והוא ז"ל לא כן חשב וטעמא טעים ע"ש וששוב ראה דברי הגאון תבואת שור סי' ל"ב שהקשה על רש"ך ודעתו דאף בפחות מעשרה כדאית ריעותא שאינו יכול להלך חיישינן לפסיקת החוט אך דקדק קצת ממ"ש בב"ק דף נ"א ע"א דמשמע דבפחות מעשרה ליכא שום סכנה אף לענין החוט ועש"ד שהניח בעיון על הרמב"ם שלא הביא בדיני רוצח דבית שאינו גבוה יותר מעשרה א"צ מעקה ע"ש ח ביטל עדותו של הרב עולת יצחק בשם הרט"ז דדוקא בבר אווזא זכר אין לחוש אם בקנה שלו סמוך לסופו נמצא בו כפתור ותחת ב' קנים ממנו יוצאים כאורך חצי אצבע סמוך לריאה ואותן ב' קנים נכנסים לב' צדדי הריאה ואין לחוש ליתר ודוקא בזכרים היינו רביתייהו ולא בנקבות דליתא דגם בנקבות שאין להן כפתור אין משגיחין אם נתפצל לב' סמוך לריאה ואפשר דכשהורה להחמיר בנקבות היינו משום שהיה סובר שלא נמצא כן רק בזכרים ושוב בא לידו נקבה אחת וראה קנה שלה שנתפצל וחזר בו מסברתו הראשונה וה"ט דלא דבר בזה בחבורו ובר מן דין לא גרע מירקות כבד של עוף בייתי שיש ממנו מדבריית שכבדן ירוק ככרתי (ועיין לקמן סי' ד' אות ז') ה"נ כיון שכל הזכרים דרכן כן אם ימצא בנקבה נמי אין לאסור והביא ג"כ ראיה מרב"ח סי' ס' סק"י בדין נמצא עצם תוך הלב של שור א' שהכשירו משום שכן נמצא בלב צבי (וע"ל סי' ד' אות ט') ואי ילפינן בהמה מחיה כ"ש דילפינן נקבות מזכרים בניד"ד ע"ש שכן בדק ומצא אווזא נקבה שנתפצל הקנה סמוך לריאה ולא היה לה כפתור (שב יעקב סימן כ"ד):

הד"ט ועיין להרב פחד יצחק אות ג' ערך גרגרת שכתב דבבר אווזא זכר נמצא כן בסופו ב' פיצולים כגרגרת קטן ושכן מצא להרב כה"ג הגהת ב"י סל"ד אות כ"ח שכן ראה באווז המים ע"ש ושאולי ראה זכר בר אווזא אך לא נמצא כן מנקבות מאותו המין עכ"ל וישישו בני מעיו ישישו בשמחה שאף שבדרך אולי ואפשר אמרו מ"מ הרואה בספרו בעי חיי מבואר שם בסי' קי"ח שכן דעתו ז"ל דדוקא בזכרים היינו רביתייהו וכדעת החכם השואל שבאו לידו ב' או ג' גרגרים מאווז זכר שבסוף הקנה כשמתחיל להתפצל מצא כמין בועה בלא מוגלא ומים זכים רק יבשה ומלאה אויר (והיינו נדון של הרב עולת יצחק הנזכר) והשיב שכן ראה גם הוא פעמים שלש והיינו רביתייהו ושגם העיד לפניו חכם א' בשם הרבנית אמו שכן דרך האווזים הזכרים להיות להם כן משום הפעיית שפועים וראויה היא לסמוך עליה שהנשים נאמנות על המליחה ועיקור דהויין מלתא דשכיחי בגווייהו וכ"נ שע"י הפעיה מתרחב הקנה והולך ונעשה בו כמין בועה וה"ז דומה לזכוכית רך שבהיותו עיסה נופחין בו ומחתיכה קטנה נעשית כלי גדול וכן עושין דבש מבושל שלוקחים חתיכה קטנה ונופחין אותה ועושין ממנה כל מה שירצה וכן הדבר הזה ע"י הפעיה דהויא כנפיחה מתרחב העור ועושה ממנו הבועה ההיא והיינו רביתייהו וכשרין ועי"ע לו שם דלא אמרי' דשמא ניקב שם ועלה עליו קרום כבועה דכיון דהיינו רביתייהו לא חיישינן להא ועיין להרב שער המים סי' ל"ג אות י"ג דדעתו כהרב תבואות שור בדין ב' ושאין להטריף שלא כדעת הרב פר"ח שמיקל אמנם בקנה היוצאים מהזכרים כמין לול יש להכשיר וכסברת הרב תב"ש הנזכר ע"ש. ט השג השיג על השגת הרט"ז סי' נ"ז על מה שמצא כתוב שאם נמצאו בעדר א' נדרסין שכל העדר אסור וכתב עליו הרט"ז דטעות גמור הוא דליתא דאין כאן טעות כלל ודינא קאמר דכולהו קיימי בספק דרוסות (שאלת יעב"ץ ח"א סי' ח'):

י נסתפק באיסור מכירת טרפות לעובד כוכבים שמא יחזור וכו' הכתוב בס"ס כ"ז אם יש לחלק בין עיר שרובה עובדי כוכבים שיש מקום להקל לעיר שרובה ישראלים להחמיר או דלמא ל"ש ואסור אם אין האיסור ניכר וידוע לכל כגון דרוסה ונפולה ושיש להחמיר למעשה בכל מקום (שם סימן ע"ב):

הד"ט וע"ל סי' ג' אות י"ח בדין אווז הבר דיש מקומות שאין אוכלין אותו ושם יכול למכרו לעובד כוכבים אם נדרס כמ"ש הרב שבות יעקב ודברים המתיישבין הם דהכל תלוי באם יש לחוש שיחזור וימכור לישראל ובמקום שאוכלין אותו ג"כ יש להתיר בספק דרוסה עד שתטיל ב' ביצים דלא אמרו בסי' נ"ז ופ"ו שהיית כ"א יום רק בעופות דשכיחי כתרנגולת דזמן טעינה שלהם כ"א יום לא כן אווז הבר עיין בב"ק דף נ"ה דלא טעין רק חדא ביעתא ע"ש:

יא בהמה שהיתה לה מכה בצוארה במקום שחיטה ונודע שבאה לה ע"י א"י אומן שהיה לה חולי והניח ברזל מלובן על מכתה לשרוף החולי שזו היתה רפואתה ויש לחוש לנקיבת הוושט ואין לה תקנה ולא מצא בפוסקים טעם מספיק להכשיר (חקרי לב סי' כ"ג). הד"ט ואני אומר לענ"ד דאי למיחש בעינן מי לא יחוש אך בעיקר הדין ולהלכה דוקא צדדי ההיתר נראין הרבה דבסתמא האומן בקי במלאכתו ואין לחוש דייתי לנחומי וצעורי מצער לה בברזל מלובן ולא יזהר שלא לשרוף סימניה ואומדנא הוא דהעור בלבד תפס בידו והניח סימניה למטה לבל יכוו וישרפו ואי יתרמי דיטה הברזל קצת הלא לאמונה עור הבהמה אינו כ"כ רך שלא יעמוד ויגין סימניה ועי"ל סי' ה' אות י"ד:

יב תרנגולת שנשברה מפרקתה וחזרה ונקשרה אי הויא נבילה מחיים שהביא רט"ז סי' כ"ח סברתו וסברת הרב אחיו שקיל וטרי הרב המחבר בדבריהם ובדברי הטור (בעי חיי"ד סימן כ'):

הד"ט ועיין להרב זרע אמת ח"ב סי' ג' שכתב דעוף הבא לפנינו בצואר עקום אם יש לתלות שנולד כך כשר אך אם נראה שנשבר העצם וחזר ונקשר יש להטריף שמא נפסק החוט ופלפל בחכמה בחולין דף כ' ע"ב בדין נשבר המפרקת ורוב בשר ולא נפסק החוט והעלה דאפי' טרפה אינה וכדעת הרט"ז סי' כ"ז והפר"ח שם ודלא ממהר"י אחיו של הרט"ז דס"ל דהויא נבלה והקשה ג"כ על הרב צבי סי' כ"ח וסתר מ"ש הרב שבות יעקב ח"א סי' כ' דרצה גם הוא לקיים סברת מהרי"ל הנזכר ע"ש:

יג ושט שניקב סמוך לראש הדבוק בבשר גם שאין לזוז מדברי הרמב"ם פ"ו מהל' שחיטה דס"ל דהבשר סותם ואין מ"ש הרב תבואות שור שם סק"ב כדאים לדחות מ"מ ה"ד בעלמא אמרינן הכי אבל ושט שניקב סמוך לראש והבשר סותמו הדבר קשה להקל כיון שאע"פ שעינינו רואות שעורות הושט קשה להפרידם מ"מ קי"ל דניקבו שניהם זה כנגד זה טרפה דהואיל ואכלה ביה וכו' זימנין דמתרמי הדדי א"כ גם בבשר אי אפשר לסמוך ולומר שדבוק שם ולכן אין לסמוך על סתימת הבשר (נודע ביהודה סי' ט'):

הד"ט ועיין למרן וד"מ שם והרש"ך ס"ק ד' ורט"ז ס"ק א' וסי' מ"ח ס"ק מ"ב והפרי חדש סימן מ"ו ס"ק:

יד הביאו לפניו לשון אחד שהיו בה ג' פיצולין בשורש אחד והכשיר אע"ג דיתר כנטול דמי עיין בפר"ח סי' מ"ה סקי"ב לדעת רש"י שאם ניטל הלשון טרפה כמנהג עיר הקודש ירושלים (ועיין לפר"ח הנזכר סי' ל"ג סק"ב) מ"מ שאני הכא שיש להם שורש אחד אינה אלא א' (פרי הארץ סי' ו'):

טו בהמה שיש בה י"ב צלעות שיש בהן מוח שדרכן להיות י"א אין לחוש ליתר כנטול וכשרה ועיין במור"ם סי' ד"ן ס"ג (מהר"י מבורנא סי' קל"ג):

טז כשהצואר מלוכלך בדם דכתב רש"ך דלדעת מור"ם סי' ל"ג ס"ו ולא חשיב מקום ידוע ע"ש סק"ז מ"מ הגידו לו זקני ההוראה שמנהג עירו להפריד עור הוושט זה מזה ולבדוק הפנימי ושמצא בכתבי הרב מהטוב שנוכל לסמוך על רבותינו הראשונים שהיו בודקים מבפנים ע"י קיסם או קש דק לראות אם הנקב מפולש ובפרט כשיש בועא מבחוץ ונקב קטן מבפנים כמלא מחט סדקית הבועה מגנא ומצלא והביא ג"כ מה שכתב הרב שבות יעקב ח"ב סי' כ"ו דסתר פסק הרב פנים מאירות סי' א' דכייל בקבא רבא להחמיר ואין לשמוע לו בדבר הזה להפסיד ממונם של ישראל ושם פי' מ"ש הרט"ז ס"ק ז' ומסיק לענין דינא דאין לזוז מסברת הרב פר"ח דס"ל כרט"ז להכשיר (ועיין להר"ם מפאדובה סי' פ"ג והרב דב"ש סימן רל"ח) (פחד יצחק אות ו' ערך ושט אין לו וכו'):

יז בר אווזא שאין לו זפק יש לכל הושט דין ושט באם נרקב וטעות בא מאליו להרב מהטוב שכתב בשם מהר"י לוי ואולי משום דאין אנו בקיאים עד מקום שמושך העוף צוארו יש לשער אם ניקב ממקום שהתחיל לשפע ולהתקצר למעלה בושט טרפה ולמטה יש להקל דליתא דבדק ובדקו אחרים בכתבי הרי"ו הנזכר ולא נמצא כאלה בדבריו ושאחר כך נדפס הש"ע בהגהות הרגא"ל ופסק בס"ס צ"ו בשם רבו ששמע דהזפק באווזות הוא הבשר שמתחיל להתלבן אחר כלות הושט שהושט כעין אדום עיין בסי' ו' ס"א אבל מפי החסיד הרב הלל מויאדאנא שמע שיש לתת לכל דין ושט עד הבשר לבן שבין ושט לקורקבן (שם ערך זפק שניקב):

הד"ט וע"ע לו שם בערך ושט בר אווזא שכתב בדין בשר שבין זפק לקורקבן דמתפשט תכלא מבפנים בבועא ובחוץ זך העור ונקי שהיו רבותיו מטריפין והוא דן לפניהם כמה פעמים להכשיר והשיבו לו שגם הם היו תוהים על זה אך מתורת רבותם למדו לטרוף טרף ע"ש ועיין להרב זרע אמת סי' ה' דמכשיר בנמצא במעי שבין זפק לקורקבן בהרות כבועות מצרירות הדם כשבשר שתחת הדם בריא כאולם וע"ע לו שם סי' י"ח אות ה' בשם מהרי"ב להכשיר אם נמצאו בסוף הושט רשומים שחורים ובדחיקת אצבע יוצא דם מבפנים ולא עברה הלקותא בחוץ ע"ש גם הרב פחד יצחק אות ו' ערך ושט בר אווזא כתב כן בשם מהרי"ב הנזכר ע"ש:

יח הביא מנימוקי מהר"י בריאל בדין חפושית הנקרא סקאראפאגי"ו הנמצאת לפעמים בין קנה לושט ועושה סביבה כיס קטן מקירום דק ובתוכו יושבת שלימה בכנפיה קשים וגסים ולא נודע מאין באת אם מעור הצואר או מהושט וקרום הושט במקום חבורה לחפושית ומצא עדיין רגל א' שלא עבר והוברר שבאה מהושט והטריף ואף אם לא היה נמצא הרגל יש להטריף מספק ומ"מ אחר שא"ל מהרי"ב קאזיס רופא ג"כ מובהק שרחוק מן הדעת לומר שניקב הושט ויצאת החפושית משם וחזר הושט והבריא רק באה מתחת הלשון או מצדדיה דרך קירום דק בין העור והושט וחזר בו מסברתו ושמא שראה מעשה הנזכר אולי עודנה חיה נקבה ברגליה הושט ולעולם א"א שתבא מהושט או מעור הצואר שיהיה הקרע גדול ולא יתכן שישוב כבתחלה בלי רושם אך פעמים רבות מצאנו שניקב הושט ברגליה ולכן היה חותך הושט ובודקו ושוב א"ל חקלאה א' שהעופות אוכלים אותם והגדולים בולעים אותם בפיהם ומורידים אותם בזפקם אך העופות הקטנים אין להם כח לבלעם והחפושים בכחה ושיניה קורעת הושט לצאת ועור הושט דק יבריא ועדיין הצריכו עיון וסיים הרב המחבר דמנהגו להחמיר דלא יהיה אלא ספק (זרע אמת ח"ב סי' י"ח אות ט'):

הד"ט ועיין להרב בעי חיי סי' ק"פ דהטריף מכמה טעמים עוף א' שנמצאת בזפקו חולדה קטנה שמא ניקב גגו או נדרס מהחולדה קודם מותה וספק דרוסה טרפה:

יט טעמא טעים לנוהגין שלא לבדוק חתיכת הושטין שלמעלה ממקום השחיטה ושאין להחמיר כ"כ בענין בדיקת הושטין של אווזות שמלעיטין (שבות יעקב סי' מ"ט) הד"ט ובמקום שהמנהג לבדקן שבא חתול ונטל את הושט קודם הבדיקה והחזירו ומצאו נקוב עיין להר"ם זיסקינד סי' י"ד שכתב דיראה לו דתלוי במחלוקת הר"ם מלובלין ומהר"י אשכנז שבתשובות מהרי"ו סי' כ"א ומהר"י אסר ומסיק דאסור אפי' בדיעבד כשנאבד הושט בלא בדיקה יפה והוחזר נקוב ושאין להתיר רק בהפסד מרובה:

כ ביטל דעתו מפני דעת זקן רבו בדין זפק שניקב וגם עור החיצון של החזה שאין לאסור שאין יציאת המאכל מטריף רק ביציאתו לחלל הגוף ולא לאויר העולם שאם יצא מעט הרי רובו הולך לדרכו ויוכל להתקיים (בית יהודה במנהגי ארגיל דף קי"א ע"ג):

הד"ט ועיין להרב זרע אמת ח"ב ובהשמטותיו אחר קיצור הלכות טרפות שנשא ונתן בדבריו ולא נשא פני זקן הנזכר ושלדעתו יש להטריף אף שאינו יוצא לחוץ רק מקצת המאכל ועיין להרב אהל יוסף ס"ס ט"ו שהביא דרך אגב מעשה שבא לידו תרנגולת שנקרע גג זפקה קרע גדול עד שהמאכל היה נראה מבחוץ ובמשך הזמן חיתה המכה והטילה ביצים ואסר אותה וביציה דדוקא ספק טרפה מועלת הטלת ביצים לא בודאי טרפה כניד"ד כמ"ש מרן ס"ס ל"ג ומור"ם שם ססי"ח ולרבינו ירוחם נתיב ט"ו אות כ"א ומעדני מלך פ' מ"ט ובית הלל ורש"ך סי' נ"ז סקמ"ח ופר"ח שם דכ"ע ס"ל דלא מהני לידה או שהייה לודאי טרפה וסיים שאח"כ ראה להרב רבו בבית דוד שלו סי' ד' דפסק בדין עוף שזרקו לה אבן במקום הזפק וירד משם דם הרבה דאם הטילה ביצים יש להכשיר מכח ס"ס דספק אם ניקב הזפק או העור ואת"ל ניקב הזפק דלמא לא ניקב גגו דהיינו מה שימתח מהושט כשמאריך העוף צוארו אלא למטה ממנו וכמפורש בס"ס ל"ג והוסיף הרב המחבר דאף דאין הס"ס מתהפך לית לן בה דרוב הפוסקים ס"ל דלא בעינן מתהפך ומ"מ מדבריו מוכח דאם נודע בודאי שניקב במקום המטריף אף אם תטיל ביצים אח"כ לא מהני וטרפה ע"ש ונראה דבס"ס הנזכר אין לנו עסק אלא באם לא הטילה ביצים דאלו הטילה אף אם לא יהיה רק ספק א' לכ"ע סגיא הטלת ביצים או שהייה וכדאמר מר ועיגכ"ל סי' ג' הגהת אות י"ד:

כא שאל השואל בדין פרה א' שדרסה זאב במקום שיש לחוש לנקיבת סימנים ולא עלה בידו למכרה מיד לעובד כוכבים שימיתנה בפניו להיותה כחושה ומסרה לעובד כוכבים בשמירה מעולה עד שתשמין ושאל אם העגל שינקה מחלבה משנדרסה מותר או לא והשיב הרב המחבר דמדשתק על הפרה ושאל על העגל מכלל דלדידיה הפרה טרפה מספק נקיבת הסימנין ושלא היה צריך להאריך אם יש לזאב דרוסה בגסה ושהוא פשוט בעיניו דאין לזאב דרוסה בגסה וכסברת מרן ומור"ם דלא כרב"ח ובדין העגל הנזכר הוכיח מההיא דס"פ כל האיסורין דאין לאסור כשרה שינקה מן הטרפה אא"כ כל ימיה ינקה ממנה והביא ההיא דפרק כל הצלמים בדין פרה שנתפטמה בכרשיני עבודת כוכבים ונשא ונתן במ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' איסורי מזבח דשיטתו ושל הרב ברטנורה אינן כשיטת רש"י ותוס' ע"ש דכל שאינו ודאי שינקה תמיד מן הטרפה אין מקום לאסור וה"ט שאין בפוסקים מ"ד דעגל שינק תמיד מטרפה אסור שמסתמא אוכל ג"כ דבר אחר וזה וזה גורם מותר (פני יהושע מקראקא סי' ד'):

כב נמצא נקב מפולש בעור שסביב הצואר אווזא א' והיה ניכר שניקב מחמת קוץ אך לא ניכר אם הנקב נגד הסימנים או מצד העורף ונתערבה באחרות ונמלחו יחד והתיכו השומן ושוב נמצא הספק ומע' השואל הביא תשובתו בידו להתיר מכח ס"ס דספק אם ניקב מצד הסימנים או מצד העורף ואת"ל נגד הסימנים ספק ניקב הושט או לא ואף שאינו מתהפך