עיקרי הד"ט יורה דעה נח

משא"כ הכא דהזמן ממילא אתי ומייתי ההיא דפ' התכלת בדין טלית שאולה ומ"ש התוס' והרא"ש ולבוש סימן רכ"ז והרב ת"ח הנז' ועיין ג"כ להרב חיים שאל ח"ב סימן כ"ב שמצא מקום פיטור ליושבי לזראיט"ו אף שיודע שיתעכב שם מ' יום ולא משום דמוכרחים לישב שם והויא דירה בע"כ כדס"ד דשואל רק ממ"ש הר"ם ומרן בדין סוכת החג ובתים של ספינה שנעשו לדירת עראי ומה גם דרשאי הממונה להחליף מזה לזה ומ"מ לענין שבת צריכים לשכור רשות מהממונה אם יש שם ישראלים אחרים הדרים בחדרים כל אחד בפ"ע ע"ש ועיין להרב מטה יוסף ח"ב סימן ל' דפסק דהשוכר בית ח"ל וכתבו שטר והניח בו מטלטליו חייב במזוזה מיד:

ב שנה ופירש הא דהקומץ תלאה במקל פסולה ופירש רש"י תלה למזוזה על הפתח במקל היינו שהמקל תחוב בחור כמסמר או כמשקוף מצד לצד ועל הפתח ממש דבוקה המזוזה ותלויה וכיון דאינה אלא תליה בעלמא לא מקרי בשעריך ודלאו דוקא במקל דה"ה נמי תלויה במסמר קטן כל שמתנדנד פסולה ואין תקנה להכשיר רק לקובעה במסמרים או לחפור בחלל הפתח כמ"ש רמב"ם ודלא מהרב דרכי נועם דדברי רמב"ם דוקא לכתחלה ותליה בעלמא לא מיפסלה בדיעבד (שם סימן כ'):

הד"ט ועיין להרב כתונת יוסף שעשה סמוכות לפסק הרב תורת אמת סימן רל"ב במזוזה קבועה בדלת ששוב סתרו הכותל והסירו הפתח עם המזוזה וחזרו לבנותו דאסר להחזיר הפתח עם המזוזה הקבועה משום תעשה ולא מן העשוי ועיין להרב שדה הארץ ח"ג בח"א סימן כ' באם צריך להניח המזוזה בעומד ושכן צריך גובתא דקניא ומ"ש רש"י ותוס' בב"מ דקי"ב ע"א. ג חדר קטן שאין בו ד' אמות ומשם נכנס לחדרים גדולים חייב במזוזה יוסף אומץ סימן ט"ו):

הד"ט יתוש כמוני קדמו למעשה שבא לידי זה שנים שנכנסתי בבית אחד חכם ומן הכניסה מחדר קטן שאין בו ד' אמות היו נכנסים לחדר גדול ולא ראיתי בפתח שנכנסים מהמדרגות לחדר קטן הנז' קביעות מזוזה ונומיתי לו דלע"ד היה חייב והרגשתי שהיה מפקפק בהוראתי ואמרתי להתיעץ במפיבושת הרח"ש הנז' וכן עשה ויענהו האיש שר וגדול הנז' תשובתו הנז' ע"ש:

ד שביל ארוך וצר שהיה מתחלה חלוק לב' חלקים חציו לבית א' וחציו לאחר ולכל א' מהבתים היה פתח לשביל להשתמש בו בחלקו ובאמצעיתו היה סתום ואחר זמן דרו בב' הבתים ב' אוהבים ופתחו באמצע הסתימה לכניסה ויציאה לשניהן מבית לבית דרך השביל שנפתח ולא' מהן אחר צאתו מפתח ביתו לשביל בריחוק אמה בקירוב היו שם מעלות לעלות לעלייתו ונקבי צירי הדלתות הם בשביל ואחד חכם פסק שכל אחד מהן יקבע מזוזת פתחו בשביל בימין כניסתו מהשביל לביתו ואין נקבי הצירים מעלים ומורידים שאין לילך אחר הנקבים רק בחולק בית א' לב' והרב המחבר פסק לקבעה בימין יציאתו מהבית לשביל כיון שמתחלה נעשה פתח בזה לעלות לעליה ופלפל במ"ש המרדכי שהביא הרב"י סימן רפ"ט ובענין פתח בעה"ב הב' אחר שצידד להוראת החכם הנז' ונסתייע ממהרי"ל סימן צ"ח מ"מ מסיק שכיון שהציר תוך השביל יש לבעה"ב הב' לילך אחר הציר והביא דין המרדכי בבית שער הפתוח לחצר ובית פתוח לבית שער ומ"ש הנ"י בדין הארובה והרמב"ם בדין פתח שבין ב' בתים הולכין אחר הציר של דלת וכו' דמשמע דאף שאין ב' הפתחים עיקרים רק אחד מהן מ"מ כיון שאין ידוע איזה חשוב ביאה יש לילך אחר היכר ציר (מטה יוסף ח"ב סימן ט'):

הד"ט ועיין להרב יוסף אומץ סימן ל' דדעתו דזימנין לא אזלינן בתר הציר ופלפל בתשו' הרב זרע אמת ח"ב סימן קל"ד דהעלה דאזלינן בתר הציר עיין שם ולהרב יעב"ץ בסימן ע' בבירור איזה ספקות בהיכר ציר וכן בבית העומד בין ב' רחובות ושיש לנהוג בכל זה ב' מזוזות אם אין היכר ציר לצד העיקרי ע"ש:

ה תמה על הרב ריקאנטי מעירו שלא היה נוהג לתייג המזוזה דנהי דאינו מעכב מ"מ לכתחלה לא אריך שלא לתייגה (פחד יצחק אות מ' ע' מזוזה). ו אחר שצידד מפה ומפה אם יברך בכל פעם ופעם שמחליף המזוזה כשימצאנה פסולה דכללא בידיה דכל דחיובא רמיא עליה אמרינן לכך נתכוון מתחלה ואין צריך לחזור ולברך ופלפל בדברי הרב"ח סימן קמ"ז וזולתו בענין ברכה שאין צריך ופירש מאמר סתום של הרב הלק"ט ח"ב סימן רי"ח והביא גם כן מ"ש הרפ"ח סימן תקפ"ה וגו"ר ופרח שושן ויד אהרן ומ"ש עליו מהר"י הכהן ולבסוף מסיק שלבו מהסס בזה דאף אם כוון מתחלה לכך מ"מ איך תחול הברכה בדבר שאינו בעולם כי לא כל אדם בודק מזוזותיו מחדש לחדש או משנה לשנה רק כל שלש שנים ולזר יחשב שתחול ברכתו על קביעות מזוזה שלא היתה מסתמא בעולם ול"ד לבירך על פירות שלפניו דבא"ח סימן ר"ו ועיין במרן ובמג"א שם:

הד"ט וע"ל סימן ל' תוך הגהת אות ד' בדין מגיה ספר תורה וכו' ובמאי דקמן לעד"נ דאף אם ידוע שהיתה המזוזה שניה בעולם כשבירך בקביעות הא' מ"מ מידי ספיקא דדינא נראה דלא נפקינן דה"ז דומה למי שעלה לקרוא ובירך וקודם שהתחיל לקרוא נמצא בו טעות הפוסל דנחלקו ז"ל אם יחזור לברך בספר ב' ועיין לאמת ליעקב בדיני ברכות לעולים דמייתי תשו' חוט השני סימן ס"ב ושבות יעקב ח"א סימן ס"א ודבר משה סימן ו' והא מסתמא מברך תחלה לקרוא באותו ספר תורה אם הוא כשר או באחר אם ימצא פסול וה"נ כשבירך על קביעות הראשונה אי נימא נמי דכוונתו גם על החליפיה מ"מ נראה דלשבות יעקב אין צריך לברך שנית ואיך שיהיה נלע"ד דמידי ספק לא יצאנו ואילו מטעמא דהראה"פ הנז' דתלי בדבר שלא ב"ל יתחייב לברך כשהיתה כבר כתובה השניה בברכו על הא' ודוקא בניד"ד דחיישינן לברכה שא"צ מקילינן אך במגיה ס"ת וחוזר וכותב דכתבתי בסימן ל' אות ד' שלא נלע"ד להקל:

ז מעשה שהאריך הסופר במזוזה אות ד' של א' ועי"כ נכנס ראש הלמ"ד שבשורה שתחתיה תוך חלל הדלת יגרור ויקצר רגל הדלת ודמיא למ"ש המג"א סימן ל"ב סקכ"ז וסימן ל"ו סק"ג וע"ע שם עמ"ש המג"א בסימן ל"ב סקמ"ח באם נכנס באופן שהפסיד צורת האות ע"ש (תורת נתנאל סימן ל"ד):

ח בדידיה הוה עובדא שקבע מזוזה ואחר ימים נזכר שלא בירך ובאותו הפרק היה עמו הרב מרר"י נבון וא"ל שהלכה זו מפורשת ברמב"ם הל' ברכות פי"א דכל זמן שעשייתה קיימת מברך אחר עשיה וכו' וה"ה הכא דיכול לברך וכמו שנתעטף בציצית והרב המחבר נשא ונתן בעיקר דברי הרמב"ם ממ"ש בספ"ב דהל' אישות בענין ברכת הקידושין דסתראי נינהו ושקיל נמי וטרי במ"ש הרב באר שבע סימן מ"ט (ועיין להרב שדה הארץ ח"ג סימן כ' בח"מ שעמד בזה בדין מעקה ומסיק דכל שגמר לגמרי עשייתה אינו יכול לברך אבל אם עדיין צריך איזה חיזוק יכול יברך ע"ש הד"ט) (שם סימן ט'):

ט הנח להם לישראל הנוהגים שלא להניח במזוזה נייר חלק כדי לגול דאף דפשוט במרן סימן רפ"ח דישייר כדי לגול מ"מ מחלוקת ישנה היא בין הפוסקים בההיא דפ' הקומץ דף ל"ב ע"ב וא"ת נחמי' לכתחלה ליתא דהא יש לחוש שיכסו שם של שדי ע"י גלילת החלק ואם ינקוב בגויל כנגד שם של שדי אין זה דרך כבוד לעשות נקב בגליון ולכן שב וא"ת עדיף (שבות יעקב ח"ב סימן קס"ח):

י הכשיר במעשה שבא לידו (בתפלין וה"ה במזוזה) שהיתה בשיטה עליונה אות למ"ד שראשה מגיע לקצה הגליון ואות פ' כפופה בשיטה תחתונה בסוף הקלף בלי היקף על ידי שנטל מעט מראש הלמ"ד והקליש מעט ממושב הפ"א שהיה עב (שאלת יעב"ץ ח"א סימן קי"ט):

יא היוצא מבית המושכר לו מישראל אף שאין המשכיר יכנס בו ולא ישכירנו לאחר אלא לאחר זמן מ"מ חייב היוצא ממנו להניח שם מזוזה ואית ביה משום סכנתא ואם הוא ביתו של עובד כוכבים ומשכירו לישראל אך אם יש איזה דין ודברים עמו לחזור בו אין ספק דאין למסרו לעובד כוכבים במזוזה כיון דספק הוא אם יכנס לרשות ישראל (שם ח"ב סימן קט"ז וכ"א):

יב שיעור הפתח להתחייב במזוזה מהו שיעורו לאורך ורוחב הביא ההוא דעירובין די"א ויומא די"א תניא כיפה וכו' ופירש רש"י והרמב"ם פ"ו מהל' ספר תורה והרכ"מ שם ומ"ש הרב קרית ספר והמור"ם מהם דלהרמב"ם אף דלא בעינן רוחב ד' ברחבה בעינן שיהיה עשרה טפחים אורך ואל"כ אף שיש משקוף פטורה ושכן דעת מור"ם סימן רפ"ז ס"ב ותמה על מרן דאחר שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע בכ"מ שלו איך סתם בש"ע כמוהו אם לא שנאמר שהכ"מ חברו אחר הש"ע ומתחלה לא נתקשה והעד לזה דבב"י הביא דבריו בלי ערעור. עוד תמה על הריב"ה סימן רפ"ז שלא הביא דבעינן שיעור הפתח גבוה י"ט דתלמוד ערוך הוא ואפשר שלפי שהביא פירוש רש"י דמשם מוכח דבעינן גובה י"ט לא הוצרך להביאו בבירור גם תמה על הכ"מ שם דין ה' בבית שאין לו תקרה דפטור ממזוזה שהביא הש"ס דפ' הקומץ ולא זכר שהגה"מ חולקות על הרמב"ם גם הביא מ"ש הרא"ם דלחומרא עבדינן כל שיש בו תקרה או שיקפו עוד נתקשה דמרן סימן רפ"ו עמ"ש הטור דכשאינו מקורה פטור כתב דלכ"ע אם חסר א' משניהם פטור ולא הביא דברי ההגהות ונדחק ליישב וסוף סוף כתב דכלל הדבר כל שאין בו י"ט אף שיש לו משקוף פטור ושראוי לירא שמים לחוש לדעת רש"י שיהא גם כן רחב ד"ט וכמור"ם ולבוש (בעי חיי סימן רל"ו). יג הוכיח דאיסור כתיבת ג' אותיות חוץ לשיטה אינו רק לכתחלה והשיב קושית המג"א בא"ח סימן ל"ג ורש"ך בי"ד סימן רע"ג ושבתפלין חסר המציאות להמצא תיבה שאות ראשונה שמושית ואותיותיה ז' רק והיבוסי לאבותינו והוציאנו ואלו אינן באות בסוף שיטה (כנסת יחזקאל סימן מ'):

הד"ט כבר הבאתי דבריו בסימן ל' אות מ"ה ושם כתבתי דאמאי לא משכחת אטו מנהג הסופרים תורה כתיבא ביה לעיכובא ותיבות על הארץ לבשיטה אחרונה של מזוזה יוכיחו דאינן לעיכובא אי בראש או באמצע שיטה וכאשר השיבותי לע"ד זה ימים לאחד חכם ידי"ן נר"ו בדין מזוזה שנכתבו תיבות אחרות מלבד על הארץ בשיטה אחרונה אם יש לחוש בדיעבד ואני אמרתי בחפזי דאין ספק כי לא טוב עשה ולאו ספרא דוקנא הוא דבהדיא אמרינן בפ' הקומץ דל"א אר"ח על הארץ בשיטה אחרונה א"ד בסוף שיטה וא"ד בתחלת שיטה והרמב"ם בפ"ב דהל' תפלין דין ה' כתב ומצוה לכתוב על הארץ בשיטה אחרונה בין בראש שיטה בין באמצע שיטה דהיינו להתחיל באמצע ועי"כ יסיים בסוף שיטה וכא"ד קמייתא ובהכי אין צריך להגיה בסוף שיטה וכא"ד קמייתא כהגהת מאור עינינו בכ"מ דממקומו הוא למד היינו ממ"ש בתחלה בין בראש שיטה דא"א לפרושי אלא התחלת השיטה בתיבות על הארץ והכי תיפתר באמצע שיטה היינו התחלת אמצעית השיטה בעל הארץ גם מרן גופיה בסימן רפ"ח ס"י כתב על הארץ יכתוב בראש שיטה אחרונה ולא יכתוב בה יותר ע"כ ויש להעיר קצת במ"ש ולא יכתוב בה יותר מהו פירושו דהא כשמתחיל בראש השיטה מה יכתוב בה יותר וכבר הגיע לסוף הפ' ואפשר דהא קמ"ל דבתחלה כתב סברת א"ד בראש שיטה וכמנהג הסופרים ושוב כתב דאם בא לכתוב על הארץ בסוף וכא"ד קמייתא יכול לכתוב ומ"מ לא יכתוב מקודם שום תיבה אחרת דבכה"ג לא הוי כשום א"ד דלתרוייהו מימרא דר"ח הכי איתוקמא שאל"כ מאי קמ"ל באמרו על הארץ בשיטה אחרונה א"ו דה"ק או בריש שיטה למאן או בסוף למאן ולעולם שלא תהיה תיבה אחרת באותה שיטה קודם על הארץ וכפירש רש"י ז"ל שם בהדיא וכיון שכן בניד"ד שהסופר כתב תיבת השמים בשיטה אחרונה טעה בנגלות דאין כאן כגבוה השמים על הארץ כא"ד קמא ולא כי היכי דמרחקא שמים מארץ כא"ד בתרא והוא ברור ומ"מ כל כי האי דאינו אלא לרמז בעלמא אינו כדאי לפסול בדיעבד אם שינה והכי דיייק הרמב"ם בלשניה ומצוה לכתוב על הארץ וכו' ולישנא דמצוה למצוה דוקא ולא לעכב וה"ה לשאר תיבות דראשי וסופי שיטות שנהגו הסופרים לכתוב בתו"מ אינו נראה לפסול בדיעבד ולא דמי לתיבות לעיני כל ישראל דצריך לכתוב באמצע שיטה דפסקו דאם סיים בסוף שיטה פסול דשאני ההיא דתלמוד ערוך הוא במנחות דף ל' ע"א רב אשי אמר בסוף שיטה דוקא והלכתא באמצע שיטה דוקא ולישנא כי האי מוכחא דדוקא הוא למצוה ולעכב וכ"פ הרב באר שבע דף קי"ג ע"א בשם הרב נמוקי יוסף דאפילו בדיעבד אם שינה פסול ע"ש משא"כ בניד"ד וכדכתיבנא:

יד מזוזה שכתוב מאחוריה חותם א' בכ"ד שמות ישתקע הדבר שלא הותר לכתוב בחוץ רק תיבת שדי כמ"ש מרן סימן רפ"ח סט"ו וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דהלכות מזוזה והגם שהוא דבר על איסור כתיבת שום דבר מבפנים מ"מ מובן מעצמו שגם מבחוץ אסור ובקושי מתירים כנגד ה' אלהינו ה' השם המתחלף כמ"ש בהגה"מ בפ"ה ושכבר הרב אביגדור הנהיג בכל ארץ אושטרי"ך שלא לכתוב לא מבפנים ולא מבחוץ אפילו אות א' יתירה מהב' פרשיות וספר גם כן הרב המחבר שהרב הרח"א הוציא מלפניו בנזיפה רבה ת"ח אשכנזי שהיה כותב מזוזות באותן ג' שמות מבחוץ וכ"ש וק"ו דצריכה גניזה מזוזה דניד"ד (הון רב חי"ד סימן ב'(:

סימן לב דיני שלוח הקן חדש ערלה כלאים ושביעית:

אות א ישראל שהלך עם הסחורה ונכבשה העגלה בטיט ורפש ואין הסוסים יכולים להוציא המשא ולא מצא סוסים אחרים אם הסוסים שבעגלה של ישראל הם אסור לומר לעובד כוכבים לעזור בשוורים אף שקצב לו שכר ואם יעשה העובד כוכבים מעצמו מותר ואם גם הסוסים שבעגלה נכבשו וא"א להוציאם רק בשוורים בכה"ג צער בע"ח דוחה שבות אמירה לעובד כוכבים וכמ"ש הרא"ש בשם הר"ם בפ' אלו מציאות ובשלהי שבת ומה גם דלהראב"ד אין איסור אמירה לעובד כוכבים בשאר לאוין ועיין בד"מ בי"ד סימן רצ"ו ואם גם הסוסים היו של עובד כוכבים אפילו אמר לו קח שוורים להוציא המשא מותר כמ"ש מור"ם שם סעיף יו"ד (פנים מאירות סימן ס'):

הד"ט (ועיין ג"כ להרב בית יהודה סימן נ"ה בישראל שיש לו סוס בשותפות עם עובד כוכבים לחרוש בו ויודע בו שבודאי חורש עם שורו שאין לו רק שור אחד והעלה דשייך איסור אמירה לעובד כוכבים בכל איסורים שבתורה לפי רוב הפוסקים וקנסינן לעובר גם כן כדין סירוס דקנסינן ודלא כרט"ז ר"ס רצ"ז ואיך שיהיה בניד"ד דעיקר השותפות על החרישה דזה בא בסוסו וזה בשורו לא שייך לומר דעובד כוכבים בדידיה קטרח ואסור ועיין להרב ושב הכהן סימן ל"ו דהחמיר שלא למסור בהמתו לעובד כוכבים אם ידוע שירביענה על שאינה מינה אף שאינו אומר לו כלום משום ולפני עור וכו' וכדעת הרמב"ם הל' כלאים ועיין להרב זרע אמת ח"ב סימן קל"ה דמתיר להשאיל ולהשכיר בהמה לעובד כוכבים דאף שיודע שרוצה להרביעה בשלא במינה או להנהיגה וכיוצא כל שאין הישראל מצוהו והשיג על הרב פחד יצחק אות א' דף פ' שהביא תשוב' א' מתלמידיו האוסר ושיפה כתב שם הרב אבי עד שר שלום דסברת כל רבני עירו מנטובה להתיר ועיין ג"כ לתשב"ץ ח"ב סימן ח"ן דהתיר להכניס ב' מינים לדיר דדוקא הרבעה אסורה וכן מותר להושיב תרנגולת על ביצי מין אחר דהוי כמטמינם תוך מוכין ועיין לרמ"ע בתשוב' סימן ק"ב דאסר לא משום לתא דכלאים אלא משום צער בע"ח. ב אסר להלביש כלאים לקטן המוטל בעריסה או להציע תחתיו ושהרב קרית ספר בסוף הלכה מ"א כתב דלרמב"ם המאכיל לקטן דבר איסור לוקה מדרבנן ולהר"י מטראני לוקה מדאורייתא ואף דלענין טומאה לא ראינו למבריח קטנים מטומאת אהל שאני לבישת כלאים דאפשר לעשות בהיתר (בית יהודה סימן מ"ה):

ג יין של ערלה וכלאי הכרם וכן כל איסור מאכל שנאמר בלשון אכילה שיעורן בכזית בין בלח בין ביבש (זרע יעקב סימן ס"ט):

ד גמלים עובדי כוכבים הקושרים חמור בראש הגמל הראשון וכולם נמשכים אחריו אסור לרכוב על שום אחד מהן ובפרט אם קשורים כולם בחבל אחד כמ"ש בירושלמי אמתניתין דאין קושרין את הסוס דרב אמר מפני שנושאים את החבל ואחר