עיקרי הד"ט יורה דעה נג

דפסק דנימול תוך ח' צריך להטיף לחומרא מ"מ בניד"ד שהבן היה מסרב בדבר והיו חוששין שיחזור לסורו אין להחמיר ואפשר שכשיגדל תכנס יראת ה' בלבו ויחמיר על עצמו:

ה מעשים נפלאים הביא בענין מוהל אם יכול להיות שוחט ששגג ובירך על השחיטה במקום על המילה ומת התינוק מיד ושיש לחוש לזה ולא טוב לאחוז בזה ובזה פחד יצחק אות מ' (כ"י) ע' מוהל אם יכול):

הד"ט גם הרב יעב"ץ בברכות שמים דף י"ב ע"א כתב וירגיל ברכותיה בפיו ובשפתיו שלא יכשל וביחוד אם הוא שוחט ע"ש ונראה שכוון לשגגה הנז' ושיש לחוש ח"ו לסכנה דברית כרותה לשפתים גם בשותא דינוקא אשר לי הצעיר סימן ק"ח הן אומר והן דברים על ענין זה והבאתי כסדרן מעשים הנוראים של הרפ"י הנז' והוספתי עוד מה ששמעתי מא' קדוש מדבר דיש הוכחה מיודעי חן למול התינוק בסכין פגום דוקא ושכן קבל מאנשי אמונה והיה הדבר קשה בעיני משום צערא דינוקא והמתקתי סוד עם הרב המופלא בנגלה ובסתר ה"ה רב אס"י מקאסלי זצוק"ל ולא הודה בחילוק הנז' משחיטה למילה אף שיש לחלק ביניהן בענין הדרסה דבשחיטה טריפה ובמילה היא המצוה מן המובחר גם לי"ח לשום הערלה למדרס כף רגל:

ו תמך יתידות מנהג עירו וכמעשה שעשו כמה פעמים בפני רבני העיר בנולד מהול לברך כל הברכות המטיפים דם ברית כמילת מי שנולד בלתי מהול ואף דממחלוקת הפוסקים לא נפקא דהא לראב"ד והעיטור ורבינו יונה והג"מ בשם רבינו שמחה ס"ל דצריך לברך ואלו הגאונים והרי"ף ורמב"ם ור"ן וריב"ש וזולתן רבים אין לברך ובדין שלא לברך לפי הכלל דספק ברכות להקל מ"מ גדול כח המנהג שאין כח בכלל לבטלו אך בהטפת דם ברית של גר מהול אין לברך ע"ש וג"כ באות תי"ו האריך בענין הטפת דם ברית (שם ערך מילת גר שמל):

הד"ט ועג"כ להרב דבר משה ח"ג סימן ה' דנשא ונתן בקושייתו על הרא"ש בי"ד סימן ר"ס רס"ב בענין הטפת דם ברית אם דוחה שבת ע"ש:

ז הסכימו עמו חכמי עירו בשנת תצ"ח ועשו מעשה למול תינוק א' בשמחת תורה שלא מלוהו בזמנו ביום א' של סוכות לפי שחלצתו חמה ומנו ז' ימים ונפל יום המילה ביום ג' בשבת שהיה ש"ע וי"ט א' לכ"ע אינה דוחה ולא נודע מנהג העיר אם כרמב"ם דס"ל דאף מילה שלא בזמנה דוחה י"ט ב' חוץ מי"ט ב' של ר"ה או כהרא"ש דס"ל דאינה דוחה אפילו שאר יט"ב ומ"מ מלוהו ביום ש"ת שחל ביום ד' ולא המתינו למולו באסרו חג שהיה ביום ה' שלא ליכנס במחלוקת הפוסקים אם מותר למול ביום ה' משום שיום ג' למילתו יחול בשבת עיין להראנ"ח ח"ב סימן ל"ח ולהרב ב"ה בי"ד סימן רס"ו וכנה"ג שם (שם ערך מילה שלא בזמנה דוחה):

הד"ט ועיין להרב זכרון יוסף סימן כ"ד דהורה להתיר למול תינוק שלא בזמנו בהו"ר ומייתי בידיה ד' ראיות מוכיחות והזכרתיו לטובה בח"א סימן כ"ב סוף הגהת אות ל"ה ועג"כ להרב בעי חיי סימן רכ"ד דכתב דלכאורה היה נראה לדון ק"ו דאם בבן ישראלית שמילתו דוחה שבת אינו נימול ביום ה' או ו' כ"ש שאין מילה ש"ב דוחה שבת וכסברת הרשב"ץ כ"ש ביליד בית שמילתו אינה דוחה שבת שלא ימולנו ביום ה' ויום ו' אך לפי האמת ק"ו מופרך הוא דבבן ישראלית משום שאינה זמנה אינה דוחה שבת לכן אינה דוחה יום ה' ויום ו' אבל יליד בית שנמול לח' משום חומרא שלא ימול קודם זמנו אלא בח' טפי עדיף למולו ביום ח' דהוא מדאורייתא וחששת הרשב"ץ לא נמצאת בתלמוד ופוסקים וע"ע לו שם סימן רכ"ה ביליד בית שחלה מילתו ביט"ב ש"ג ביום ד' שכתב דאין מלין אותו ביט"ב ע"ש ולענין למולו באסרו חג שהיה יום ה' פסק בפירוש דאינו יכול למולו וכהוראת הרשב"ץ ע"ש ונבהלתי מראות דנמצא סותר דידיה אדידיה דעדיין רושם הדיו ניכר שדחה הוראת הרשב"ץ למול ביום ד' וכמ"ש כבר בכה"ג שלו ע"ש ועג"כ להרב מראית העין בליקוטיו סימן ח' אות ב' דכתב דנ"ל דאף הרשב"ץ לא אסר אלא כשהיום הג' הוא שבת ולא אסר כשיהיה בי"ט ושכ"נ ממ"ש הרב יד אהרן א"ח סימן של"א ושכ"כ הרב זכרון יוסף בי"ד סימן ס"ד אלא דאח"כ כתב הרש"י הנז' דיש לדחות והביא ג"כ מ"ש המג"א שם וסיים דלדעתו אין הפרש בין אם יחול יום ג' ביט"ב או ביט"א לעולם שרי ועיין בברכי יוסף שלו וע"ל סימן כ"ט אות א':

ח החזיק בסברת הסוברים דאף אם האב מל את בנו יברך על המילה שלא כרמב"ם דס"ל שיברך למול את הבן וכפסק מרן וחבל נביאים העיטור והר"ן הגה"מ רש"י רבינו שמחה טור מור"ם הראב"ד וס' יראים רט"ז ושכה"ג ומהרי"ח בהלקט שלו ח"א סימן מ"ט ומט"מ דף קכ"ד סימן י"ג ושגם מהר"י סג"ל צוה כן לברך על המילה ולא למול עוד לו שם בנוסח ברכת אקים צ"ל חלקנו צורנו צוה בפתח תחת הצד"י וציר"ה תחת הוי"ו דהיינו זמן עבר כמ"ש רש"ך סימן רס"ה סק"ד ואגודה בשם הרמב"ם וה"ג שהוא לשון תפלה והיינו צווי ולא לשון עבר גם הרב של"ה בס' קשל"ה מס' חולין דף מ' הביא דברי הרש"ך והוסיף שכן נהגו כל המוהלים (אשדות הפסגה סימן ז'):

הד"ט ועיין להרב יעב"ץ ח"א סימן קמ"ו דהוכיח דמ"ד צוה בחירק לא משתבש דהא תחלת הברכה וסופה בל' נסתר ועי"כ גם אמצעיתה תהיה כן והשיב על ראיות של הרש"ך ע"ש:

ט איש ואשה שמלו בניהן א' וב' ומתו מחמת המילה וגירש האיש את אשתו ונישאו לאחרים ונולדו להם בנים אחר שהביא הרב צדדין לחייבן למול בניהן מדתנן בחזקת הבתים דל"א ע"ב ושבועות פ' כל הנשבעין דמ"ז ע"ב בענין ב' כתות המכחישות זו את זו וכו' וכן ההיא דב' שבילין דפסחים ד"י וכתובות דכ"ו דמחלק בין באו בבת א' לזה אח"ז ואם כן היה אפשר לומר דה"ה הכא ומייתי נמי מ"ש הרב הלק"ט ח"א סימן קנ"ג בב' צרות שעשאו לב' אנשים או לג' ומתו כולן דפסק דדוקא שתיהן יחד לא ינשאו לאיש א' שהוחזקו קטלניות אבל כל אחד וא' בפ"ע מותרת כדין ב' שבילין אך אחר העיון פסק להפך בניד"ד דכל ספק כי האי במילה וקטלנית ראוי לאסור דחמירא סכנתא מאיסורא (שבות יעקב ח"א סימן ע"ט(:

י אשה שהמליטה זכר ולא היה האיש בביתו וחמיה זקנו של בן הנולד נתן המצוה לראובן ושוב בא אבי הבן לעיר ובא שמעון ותבע לאבי הבן שתקע לו בפועל כפו שאם תלד אשתו זכר ימולנו הוא ואבי הבן מודה לו אלא שלא היה רצונו להיות מורת רוח לאביו שכבר נתן המצוה לאחר ומסיק הרב דא"א להתיר שלא מדעת שמעון ושמעון אינו רשאי לומר הריני כאילו התקבלתי דהוי כממאס במצוה ועיין להר"ן בנדרים דף כ"ד בשם הרשב"א דדוקא בפירעון יכול לומר כן (שם ח"ב סימן פ'):

הד"ט וע"ל סימן כ"ג אות יו"ד וי"ב ועיין להרב דברי יוסף סימן כ"ו בדין ראובן שנולד לו בן ואמר שאם יבא אביו יהיה הוא הסנדק ואם לא יבא יהיה הוא עצמו ולא בא האב רק אחי אביו שהוא ת"ח ודאדעתא דהכי לא נדר והלך אצל חכם והתירו ועשה סנדק לדודו והראה הרב ז"ל דאין לערער על המתיר ושאפילו לכתחלה מצי מיתשיל כדי שתיעשה המצוה בעילוי יותר ע"ש ועג"כ להרב צבי סימן ס"ט ע' וע"א במי שמת והניח בן מאשתו ראשונה והשניה מעוברת וזאת אומרת שאם תלד זכר לא תניח לחרגה למול אף שכבר מל ב"פ שעדיין אינו נקרא אומן בקי ועוד משום שראוי ליורשו וכעובדא דאיתא התם בכתובות פ' הנושא ועוד שאפוטרופוס שיהיה לבן היולד היה רגיל למול בני הנפטר ועוד שעל האפוטרופוס לעשות לקטן המצות הראויות לו וכדתניא האפוטרופוסים תורמין ומעשרין ועכ"ז פסק הרב לזכות חרגה כשכבר פסקו הראשונים דבפעם אחת בלבד הוי מומחה ולהיותו ראוי ליורשו אין לחוש דכיון שמל בפרהסיא בפני רבים ואף שאפוטרופוס היה רגיל למול בני בעלה הלא כיון שמת האב שוב אין כאן דין מכירי כהונה ואפילו תימא דשייך כאן דין מכירי כהונה מ"מ בריה עדיף מינייהו ואין מילת הבן דומה לתורמין ומעשרין אלא דמי דאם יש לאפוטרופוס עניים קרובים ויש גם כן ליתום קרובים עניים דלא שבקי' ליה לתת לענייו אלא לעניי היתום ע"ש ועג"כ להרב זרע אמת סימן קט"ו במי שנולד לו בן וחמיו הוא ת"ח ובקי למול ויש ג"כ לאבי הבן אח א' רך וקטן והוא מוהל בלתי בקי כחמיו שטוען כי לו נאה הבחירה מחמת קורבה ואחר שהביא הרב בפשיטות דרשות ביד האב שאינו מוהל לתת המצוה למי שירצה אין טענת קורבה טענה ויש לאבי הבן לחזר אחר אדם כשר כמ"ש מור"ם בר"ס רס"ד והרב של"ה בדיני מילה וכל כמה שהוא הגון יותר עדיף טפי ועיין לרשד"ם חי"ד סימן רל"ט אעפ"כ אי איכא למיחש למדנים בין אחים יטול רשות מחמיו לתת המצוה לאחיו משום דגדול השלום ועיין להר"ש הלוי סימן ג' וד' ולהרב בית לחם יהודה ושער אפרים שבסוף הספר דף ד' כתב דביטול המריבות הוי דבר מצוה לענין דמותר להתיר שבועת הנשבע לתועלת חבירו בלא דעתו וע"ל סימן כ"ג אות א' ולהרב מים רבים סימן מ"ה:

יא אשה שילדה זכר והעידו בערכאות שלהם שזנתה ויצא דינה לשרפה עם בנה אחר לידתה אין ספק דאם אין סכנה מחמת מלכות יש למול הבן אפילו חל יום ח' בשבת אאת"ל שהוא ממזר ולא שייך הכא דכיון דעומד לישרף כשרוף דמי ומה גם דאדרבה איכא למימר דיכולה מצות מילה להצילו משריפה אך אם יש סכנה למולו מצד המלכות פשוט דאין למולו אפי' בחול וכמבואר בי"ד סימן קנ"ז במור"ם (שם סימן פ"ב):

יב קטן קרוב לי"ב שנים שהיקף הגיד שלו כולו מכוסה אך הגובה כולו כמעט מגולה ולפי שנוהגין בשבוע הבן ללכת הרבה מוהלים לבקרו אם די כזה להחזיק שנימול פעם א' כראוי ומן התורה סגי בהכי ואף דמרבנן כשנראה ערל עכשיו צריך לחזור ולמולו ה"ד כשהוא ערל לגמרי אבל כשהוא מהול קצת סגי לדחוק העור בצד היותר אפשר והביא מ"ש הרב"י בסימן רס"ד ספיקת חכמי ספרד מה יהיה העטרה ומ"ש הרב"ח ורט"ז ורש"ך ומהם למד דביקור המוהלים בשבוע הבן אינו מעלה ומוריד ואף אם יהיו שם בשעת המילה מוהלים רבים אינו כלום אא"כ יושבים ועומדים באופן שיוכלו להעיד שנעשית הפריעה כהוגן ואז אם אח"כ מחמת מיעוך ודלדול בשר נמשכה ערלתו די בדחיקת העור ולא לתקנו באיזמל דכדאין הרמב"ם ותה"ד והרב"ח לסמוך עליהם בחשש סכנה ובניד"ד אם נראה מהול בעת קישוי דאיכא תרתי לטיבותא שמא נימול כהלכתו ושמא הלכה כרב טבי בשם רבני שמואל דבלא נימול כהלכתו נמי בודקין אותו בשעת קישוי כמ"ש הרש"ך על מרן ובתרי ספיקי כי הני אע"ג דלא מתהפכי ננקוט לקולא אבל אם אינו נראה מהול כראוי אפי' בשעת קישוי יש להצריכו תיקון ע"י איזמל (שמש צדקה סי' י"ג):

הד"ט גם הרב מים רבים בחי"ד סימן נ' חילוק ידע בין מתחלתו לא נימול כהוגן לכשנימול מתחלה כהוגן דבנימול כהוגן אף שאח"כ נראה כערל א"צ לחתוך בו כלום ועל צד היותר טוב יחזרו אחר התינוק לתקנו בדחיקת העור כמ"ש התה"ד סימן רכ"ד הביאו הד"מ ועג"כ בדרישה אמנם אם לא נימול מתחלה כראוי צריך לחזור ולחתוך עד שתראה העטרה מגולה ועג"כ להרב זרע אמת ח"ב סימן קי"ד במוהל שלא חתך רק מעט מהערלה וגם לא פרע עד שתראה העטרה וסביבותיה דבוקה בגיד והגיד נטמן בין העור שלא נחתך דבר פשוט הוא דאף אם מתגלה בשעת קישוי צריך לחזור עליו עד שתתגלה העטרה אף שלא בשעת קישוי כיון שלא נימול מתחלה כהוגן ע"ש ועיין להרב בכור שור דף קי"ב ע"ד דהזהיר למוהלים המקילים בפריעת החוט מחסרון ידיעה ושראוי לגלות עד שיהיה כל החוט סביב מגולה עד החריץ שבקל יכול להיות חופה רוב גבהה של עטרה במשהו ממנה ומעכב המילה ומ"ש מרן בסימן רס"ד שראה בקונטרס א' היינו שגרם לו לפרש שהעטרה היא החוט עם כל הבשר שבראש הגיד שמשפע מהחוט ע"ש אבל כבר בארנו שאין כן דעת רש"י ותוס' וטור ורוב הפוסקים. יג ידיו עסקניות במ"ש הרב הלק"ט ח"ב סימן כ"ב שנסתפק אם נתעכלה העטרה או האבר ונשארה הערלה אם חייב למוהלו ומוהל שלא בירך על המילה וחתך ערלה ועטרה ביחד אם יברך אח"כ והשיב דכיון דמאוסה היא הערלה וחז"ל קראוה עוקץ וכו' היה נראה שחייב למול ולברך אבל מאחר דלדברי הכל טעם המילה כדי לתקן האבר ולמעט הנאתו היכא שנתעכל כל האבר נראה שאין. שם חיוב כלל אבל בעטרה בלבד שנתעכלה שעדיין ראוי לביאה אלא שאינו מוליד אפשר שימול ויברך ומכאן נפשטה גם הבעיא השנית ע"כ מ"ש הלק"ט ונתקשה הרב המחבר בהבנת תשובתו דאם כוונת הרב הוא דפשיטות בעיא הב' לברך הרי כנגדו סברת הרמב"ם בשחט או כסה הדם ולא בירך שלא יברך עוד ואם הכוונה היא שלא לברך דמה שנעשה כבר נעשה א"כ למה נסתפק בחתך ערלה ועטרה יחד הי"ל להסתפק במל ופרע אם יברך אח"כ והניח דברי הרב בצריך יישוב ע"ש (אשדות הפסגה סימן ט'[:

הד"ט ולעד"נ דבריו ברורים ומחוורין כשמלה דמעיקרא סליק אדעתיה דבנתעכלה העטרה או האבר אפילו כולו מ"מ ימול ויברך מטעמא דמאוסה הערלה ובכל אופן שחותכה מצוה עביד ובהכי תפשוט הבעיא שניה דמל ולא בירך לא יברך עוד וכשברת הרמב"ם בדין שוחט הנז' ומאחר דלכ"ע טעם מצות המילה למעט תאוותיו א"כ כל כמה דנתבטלה כבר בלי מעשה דידיה על שנתעכל כל האבר דתו לא הוי בר ביאה אין שם חיוב כלל לכרות ערלתו וכיון שכן בנתעכלה העטרה לבד ואפילו מקצת האבר דאכתי חזי לביאה הסרת ערלתה תועיל למעט הנאתו ויהיה ג"כ חייב לברך ובהכי נפשטא גם בעיא שניה לחייב לברך מי שמל וחתך הערלה והעטרה ביחד משום דחזי לביאה וההנאה הבאה ע"י מצות מילה דהיינו למעט הנאתו כדקאי קאי ושפיר מברך דעדיין תועלת מיעוט הנאתו קיימת ונמשכת והיינו גם כן כרמב"ם גופיה ברפ"ד דברכות במי שאכל ושכח ולא בירך דיברך אם נזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו ולפ"ז דברי הרב הלק"ט שרירין וקיימין והא דנקט הבעיא בחתך הערלה והעטרה ביחד ולא נקט מלתיה במל ופרע ולא בירך י"ל דאיידי דנקט ברישא ספיקא דנתעכלה העטרה נקט דכוותה חתוך העטרה והיינו דין המל ופרע בלי חתוך עטרה דיברך דראוי לביאה ומוליד נמי דלשיטתיה יברך דנמשכת תועלת מיעוט ההנאה כשאר כל אדם:

ולא אכחד תחת לשוני דנהי דטעמא טעימי למצות מילה להמעטת ההנאה אמנם קשה הדבר לשמוע להיות זה טעם כעיקר למצוה זו ושתבטל המצוה בביטול הטעם חלילה וכבר נכשל בכיוצא בזה החכם שבחכמים בלא ירבה ולא ישיב אעפ"י שטעמם מפורש בהדיא בקרא וכ"ש הכא דלא כתיבא בתורת משה ומפרשי התורה ובעלי מוסר כבר נתנו מלבד האמור טעמים אחרים. ועיין להרב מטה משה שהוא לבדו מנה ולא טעה ח' טעמים ע"ש וע"ל אות ט"ז:

יד עלה ונסתפק במ"ש מור"ם בי"ד סימן רמ"ה דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת ושלכן נוהגין שלא לתת ב' ילדים לב"ב א' כדאמרינן חדשים לקטורת אי איכא איסור בדבר או לא דאי מההיא דיומא דכ"ו ע"א דתנא מעולם לא שנה בה אדם וכו' מפני שמעשרת ופירש רש"י לפיכך לא היו מניחין אותו לשנות משמע דהעיכוב היה בא מצד הכהנים שלא היו מניחין אותו ואה"נ דאל"ה היה יכול ורשאי וכ"ג יוכיח שכל ז' ימים קודם יה"כ היה שונה כדי שיהא רגיל ומכיר וזהו ששנו חכמים בלשון המשנה חדשים לקטורת ודינא אשמועינן מ"מ סנדק שאני דאינו רק רמז בעלמא דהוי כמקטיר קטורת ומאן לימא לן שיעבו"ר על דברי חז"ל מי שיהיה סנדק פעמים ושלש ומה שהעולם נוהג שלא להיות סנדק פעמים בשנה א' אין להם שורש דאי ס"ל דאיכא איסור כקטורת היה צריך שלא לשנות מעולם כקטורת דמעולם לא שנה בה אדם (פני אהרן בסוף השמטותיו):

הד"ט ועיין ג"כ להרב נודע ביהודה סימן ע"ו במי שלא מצא סנדק לבנו כרצונו רק מי שכבר היה סנדק מבנו אחר והשיב דדברי רבינו פרץ שהביא מהרי"ל ריש הל' מילה אינו רק כעין אסמכתא אין בו שורש בש"ס ודמיונו שעשה ליריכים של סנדק למזבח החיצון ודם הברית לדם הקרבנות שלא היו מצריכין כהנים חדשים רק לפייס הקטורת וכו' ע"ש ומ"מ אין ללמוד מקטורת שתהא מעשרת ולהקפיד לחדשים לקטורת שהרי ביומא דכ"ו ע"א מקשי אי הכי וכו' ומשני הא שכיח הא לא שכיח וע"ש פירש רש"י. ואולי כיון שהקטורת לא שייכא אלא בכהנים והמה מעטים נגד כל ישראל ומצות מילה שיש הרבה בכל יום הרי גם הזוכין במצוה רבים הן ולפי"ז יש לתת טעם למה מדמין הסנדק לקטורת ולא המוהל דה"ט משום דלא כל ישראל ראוים למול דצריך אומן בקי ומקרי מצות מילה שכיחא לגבי אומנין יותר מקטורת גבי כהנים אמנם בתוספת ישנים