עיקרי הד"ט יורה דעה נב

בהיותן מוחזקין בנכסים בשגם אין זכרונו בא בשטר הצוואה וארכו הימים ולא זה ולא זה נתקיים בידם לא בצפורי ולא בעיר אחרת עוד טענו הגזברים דאת"ל שיש זכות תולה לקק"ג לא יתנו לכסף מוצא אא"כ ימחלו להם על השנים הללו שעברו יען כי כל הפירות שגבו מאז ועד עתה כלם נקבצו בהלואתו ובאו לסוחר א' עובד כוכבים ברבית ונאבדו והקק"ג משיבין יקוב הדין את ההר ועליכם להשיב ההקדש לאיתנו ודן הרב המחבר לזכות הקק"י בכל טענותיהן ע"ש (שם סימן י"ט):

לח מי שנדר להשיא יתומה מנכסיו והביאה לביתו ובהגיע לפרקה נתן עיניו בבחור א' להשיאה לו ומיאנה בו הנערה ואביה וא"ל תננה לעני הנמצא ראשון חוץ ממי שבחרת דלא ניחא לה וכשראה שלא נעשתה עצתו גירשה מביתו ואינו חפץ עוד להשיאה מנכסיו רשאי לחזור בו ואין ב"ד רשאי לירד לנכסיו ומכל מקום אי נחתו אף שעשו שלא בדין מעשיהם קיימין והביא הסכמת הר"ח אלפאנדרי שפלפל על דבריו והרב חזר והשיב על דקדוקיו (שם סימן כ"ה). הד"ט וע"ל סימן כ"ג אות ד' וכזה ראה בשו"ת פרי עץ חיים ח"ג סימן נ"ה באלמנה עשירה שנדרה להשיא יתומה א' בת פ' ולתת לנדונייתה סך פ' ותביאה לביתה ותהי לה לבת ובהגיעה לפרק בתולה נשאת נתנה עיניה בא' מהנערים לתתה לה ותמאן הנערה או קרוביה באמרם שיתננה למי שתחפוץ חוץ מזה שבחרה לתת לה ותרא האשה כן וגירשה מביתה ואמרה להביא נערה אחרת ושאלה אם רשאה לחזור בה ואת"ל דכיון שפירשה לאותה הנערה אינה יכולה לחזור עוד נסתפקה משום דבשעת נדרה לא נשבעה עדיין שבועת האלמנה וא"כ לא היו הנכסים ברשותה כשנדרה והרי המקדיש דבר שאינו ברשותו אינו הקדש ופסק הרב בספק הא' שכיון שנדרה לדבר ידוע אינה יכולה לחזור ועל הספק הב' ג"כ חייבה לקיים נדרה מההיא דרמב"ם פ"ו מהל' ערכין דין ל"א ע"ש:

טל נשאל בדין מי שהקדיש מקצת נכסיו לת"ת שבא"י ועשה אפוטרופוס לשמעון אחיו לשאת ולתת בהן לתועלת ההקדש והיו להקדש בתים והשכירן ללוי אחיו לזמן ה' שנים שלא יוכל להוציאו משם ומת המקדיש ונתייקרו הבתים ומצא אחרים שיתנו יותר ממה שפורע לוי אם מוציאין מידו לריוח ההקדש וחלק הרב בין ניד"ד לנידון מהרי"ט בח"מ סימן א' שביטל השכירות מב' טעמים ע"ש ומכל מקום ההוא אמר דדוקא להלכה מזכה הוא לשוכר אך למעשה הניח הדבר בספק עד יסכימו עמו בעלי ההוראה ע"פ (קרית מלך רב סימן ו'"):

מ אשה הנותנת צדקה אפילו אינה נושאת ונותנת תוך הבית ואומרת שברשות בעלה נותנת נאמנת ומ"ש שאין מקבלין ממנה דבר גדול היינו בסתמא ומ"ש בי"ד סימן רמ"ח שחזקתו גזול ה"ד אם אינה אומרת בשעת מעשה שנותנת ברשות בעלה (נודע ביהודה סי' ע"ב) הד"ט ועיין להרב בית יעקב סימן י"ב דמותר ליקח מנשים דבר מועט ובמרובה אסור לתוס' ולרש"י בהפך ודוקא בצדקה כך אבל שלא על דבר מצוה אפי' דבר מועט אסור ואם מוכרת לתכשיטין שלה אין הבעל מקפיד ע"ש:

מא המוליך ס"ת לבהכ"נ ועשו כנהוג נדרים ונדבות ועמד בעל הספר אצל החזן וא"ל אוקא א' של שמן לקופה פ' ואוקא א' של שמן לפ' ובתוך האוקא הא' משמן שהיה נודר אמר, אוקא א' של שעוה לקופה פ' ובבוא הגבאי לגבות והיה רוצה לתת אוקא של שמן א"ל והלא לקופה זו של שעוה נדרת ששוה כפל כפלים מהשמן והשיב שלא נדר לכל קופה וקופה רק של שמן ואם ביטה בשפתיו של שעוה לא היה מלבו נאמן הוא על עצמו ואדרבה י"ל שפטור מהשמן לפי שלא ביטה שמן ופטור משעוה לפי שלא היה מלבו ואנן בעי' פיו ולבו שוין ומ"מ כיון שעומד וצווח שאמר שמן ושלשמן נתכוין יתן שמן ונאמן ע"ע וא"צ שבועה (זקן אהרן סימן פ"א):

מב שמעון נשבה בין העובדי כוכבים ואשתו ובניו הלכו לעיר לוי וחלו פניו לקבץ לפדיון נפש ש' והשיבו להם לחזור לעירם ושהם יכתבו לבני עירם לטפול על פדיונו והם ישלמו מה שיוציאו וחזרו לביתם וכתבו לקק"י של ש' שבהיות שהבינו מאגרתם שעדיין לא קצבו הפדיון וכן לא שלחו לידם מסת נדבתם כיד ה' הטובה עליהם ושמהרו לקצב השכר וצרור כספם מוכן ומזומן בידם סך מ' גסים אריות לעזר המצות ובשמוע קק"י ש' דברי קק"י לוי השתדלו בכל מאמצי כחם לפדותו וכתבו לקק"י לוי בעד הסך ולא השיבו שאומרים שאין להם ליתן כלל ופסק הרב שא"א להם ליפטר דמה שכתבו אין לך נדר גדול מזה ויש להם לקיים דבר המצוה כזה שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט (נאמן שמואל סימן כ"ה):

מג מי שנדר להשיא יתומה עניה ולתת משלו כו"כ לנדונייתה ומת באנו למחלוקת הפוסקים אם היורשין חייבין לקיים נדר המורים עיין לרשב"א סימן תקס"ג ורדב"ז סימן קע"ג וראנ"ח וריב"ש סימן של"ה ומור"ם סימן רי"ב וממילא א"א להוציא מהם שהם מוחזקין (תורת חסד סימן ל"ז):

מד ראובן נדר בעת חליו לישא יתומה עניה ושוב טוען שלא היה שפוי בדעתו כשנדר ושאין לו במה להלבישה וצריך ליקח נכסי אביו לקשטה פקפק הרב לפי שנדר בעת צרה שאין להתיר כדעת הרלנ"ח סימן ג' אמנם שב וראה דסברא יחידאה הוא ממי שרצה לדקדק מהמרדכי וכמ"ש הרלנ"ח שם ובכל כי האי אמרינן דאי איתא לא הוו שתקי קמאי וכמ"ש הרי"ף בענינו אי איתא לרב יהודאי גאון לא הוו שתקי מינה וגם הריב"ל סימן י"ג כ"כ על סברת הרא"ה וכ"כ גם כן הרדב"ז סימן רצ"א שאפילו נדר בעת צרה מותר להתיר בפתח וחרטה וכ"ש בניד"ד דבל' הנדר עצמו יש להקל דאינו ל' נדר גמור שלא אמר אלא אם בע"ה יקום ויתהלך בחוץ ישא יתומה בלי נדוניא דלא איתפיס חפצ"א אנפשיה ועיין להר"ם מפאדובה סימן ע"ב בדין מי שאמר שאם יצא מתפיסה שילך לא"י, דכיון שלא הזכיר לא אלה ולא שבועה רק אעשה דבר פ' אין בו ל' נדר וכן הוא בניד"ד אף שיש מחמירים גם בלשון זה ועוד הוא נאמן ע"ע שהיה מבולבל בדעתו מחמת חליו ומ"מ טוב שיתירו לו (בני משה סימן נ"ג):

מה אסר לק"ק למכור תכשיטי ס"ת בשבת בשנת הרעב לפרנס עניים אם אפשר בלא"ה כי אזלת לה יד בני העיר ואף שימכרו חלה הקדושה על הדמים ויש להם לקנות קדושה אחרת באופן שיעלו ולא ירדו (בית יהודה ח"ב סימן נ"ט):

מו האריך קצת במי שנדר כו"כ לצדקה ומסרו ביד אחד שאע"פ שאינו כדאי להכריע נגד הרש"ך שפסק שכיון שזכה הצדקה ע"י איזה הקנאה אינו יכול לשאול עליו ומרן פסק בסימן רנ"ח ס"ו דאם בא ליד הגבאי אינו יכול לשאול עליו מכל מקום לדעתו ז"ל יש להסתפק למעשה ואם היה כבר ביד הצדקה אפילו אם היה ספיקא דדינא א"י להוציא אך אם עדיין ביד הנותן אע"פ שהקנה לצדקה בא' מדרכי הקנייה צ"ע אם יש להוציא ממנו כשאומר שרוצה לישאל עליו ותליא נמי באשלי רברבי אי דמי לספק דאיסורא או לספק דממונא (ושב הכהן סימן פ"ה):

הד"ט ועיין גכ"ל אות כ' ולהרב יכין ובועז ח"ב סימן ז' בדין יחידים שהתנדבו הקדש לכבוד שמואל ע"ה ובא לידי הפרנס נדבתם וקצת מהמתנדבים נפטרו לב"ע ואח"כ נפל בה"כ וצריכה הוצאה רבה והצבור דחוק ורצו לשנות הקדשו של שמואל לתיקון בה"כ אחר שזכה בו הפרנס יכולין לשנות לפי שעדיין לא הגיעו המעות ליד הגבאי ממונה על קברו של שמואל ויש שאלה להקדש כמ"ש בפ' הריני נזיר ועוד לפי שז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין למכור בה"כ ולהורידו מקדושתו אפילו למשתי שכרא ולדבר מצוה אפילו בלא ז' ט"ה מותר וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים:

מז ראובן היה נושה משמעון כו"כ והוא היה גבאי צדקה והיה ראובן חייב להקדש סך מה ואמר לש' באותו הסך שיש לי בידך תפלס חובי להקדש לא נפטר ר' בזה מחובתו שהמקדיש חוב שיש לו על אחרים אינו הקדש כדאיתא בפ' מרובה וזה לפי שאינו ברשותו (יכין ובועז ח"ב סימן כ"ו):

מח מי שצוה ואמר לב' תהיו עדי צוואתי שרצוני לתת מנכסי כו"כ להקדש וכו"כ לפ' וכו"כ לפ' ומת אין בצוואתו ממש כי לא צוה לתת להקדש או להקדיש (שם סי' ל"ו):

מט הנודר סך מה לנדוניית עניה א' ואמר אם לא יספיקו נכסיה אתן כו"כ ואם יספיקו אפטר ומת הנודר ובאה לגבות מיורשין הביא הרב ג' טעמים לפטרן הא' משום אסמכתא דלא קניא הב' שלא נדר בשעת הקדושין שאז נקנה באמירה הג' לפי שכבר מת ואף שאם היה בחיים היה חייב מכח השבועה אע"פ שלא היה מועיל בו הקנין מ"מ גופו נשתעבד ולא ממונו ולכן היתומים פטורין לגמרי (שם סימן מ'):

הד"ט ועיין למור"ם סימן ר"ט ס"ד ולהרב כרם שלמה סימן כ"ג דקרי בחיל בשם הרכנה"ג שם בהגב"י אות מ"ט בשם מהרא"ש ולהרב יכין ובועז ח"ב סימן מ' נ מי שנדר לילך ללמוד תורה בעיר פ' ונטרפה לו השעה ואינו יכול לילך שם השיב הרב דאם נשבע אין לדבר היתר דאף דהנשבע לקיים את המצוה פטור ה"ד מקרבן בטוי אבל חייב משום שבועת שוא ואין לה היתר עיין ברמב"ם בפ"ה מהל' שבועות וטעם זה שייך בשבועה בלב ויש טעם אחר כולל שבועה ונדר לפי שאינן ניתרין רק בפתח וחרטה וא"א שיתחרט על שנדר או נשבע לקיים המצוה ואלו בפתח צריך שיהיה לדבר מצוה התרתם ומ"מ בניד"ד שלא נדר או נשבע אלא לילך למקום פ' ללמוד תורה והליכה לשם אינה רק מכשירי מצות ת"ת ואינה גוף המצוה לכן יכול לישאל עליו (שם סי' נ"ב) נא ראובן נדב מנה לעני הגון וכאשר הבין העני שהיה מתחרט קצת מחל לו מה שנדב לו ואחר ימים חוזר העני ותובע ממנו והיה נ"ל לכאורה פשוט דכיון שצדקה אינה כהקדש מהני מחילה מיהו אפשר דכיון דצדקה מכפרת אינו יכול למחול והאריך הפלפול בסוגיא דהגוזל ובדברי הרמב"ם ע"ש (בית יעקב סימן קס"ד). נב אלמנה שנדרה צדקה ואח"כ נשאת אם נדר הוי כקרבן חייב הבעל לשלם ואם נדרה קרקע ונשאת אי הוה קדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד והקשה על תשו' הר"ם מינץ והקשה ג"כ על רמ"א באה"ע סימן צ"א בדין אם עברה האשה על תקנת הקהל דחייב הבעל לשלם ע"ש (שם סימן קע"ג):

סימן כח דיני מילה:

אות א השג ישיג על הרב דרכי נועם בקונטרסו על המילה ותמה בדין ראש ופדחת על הראשונים ויישוב נפלא על דברי רש"י שהניחו גדולי ישראל בצ"ע (פנים מאירות סימן ז'"):

ב מפי השמועה של הרב רבו כתב דאף דמן הדין הנולד בחדש ז' מלין אותו אפילו בשבת וספק בן ז' ובן ח' אין מלין אותו בשבת אא"כ גמרו שערו וצפרניו כמ"ש מרן סימן רצ"ו ומשמע דבחול אין בודקין אימתי נולד ואף בודאי בח' נמול לשמנה מ"מ מרגלא בפומיה דהמנהג הוא שלא למולו עד אחר ל' יום מיום לידתו ושעל הנשים סומכין בחדשים הללו אף אם בעל ולא פירש האומרות זה נולד לז' וזה לח' עפ"י הסימנין אשר להן כגון שבהתחלת העבור אינן יכולות או מתאוות לאכול דבר פ' ושאר סימנין ומפיהן אנו חיין (בית יהודה במנהגי' דף ק"ט ע"ג):

הד"ט גם בשותא דינוקא הוכחתי לע"ד על נאמנות נשים במאי דבדק לן הרב מהרא"י נר"ו מ"ץ קק"י ויניציאה ושהכל לפי מה שהיא שאם מכירין אותה היותה בלתי זהירה אפי' למי שהוא איש אין להאמין יעו"ש סי' קנ"ח וע"ל סי' א' אות י"ו. ג אשה שילדה זכר ובליל ח' ללידתו מתה היא אין לעכב קבורתה עד שיאור היום ולמול את הבן קודם ואח"כ לקברה רק יקדימו לקברה ואח"כ ימולו הבן דקודם הקבורה האב אונן ופטור מכל המצות ודחה ג"כ סברת הגהה א' שהראוהו כ"י בגליון הרש"ך בי"ד סימן ש"ס דכתב דב"ב שמת לו מת בשעת המילה המילה קודמת דאף שהוא אונן חל עליו מקודם מצות מילה אבל אם מת לו תוך ז' קבורת המת קודמת דיש לתמוה מנ"ל לחלק בין חל עליו חיוב המילה קודם מיתת המת או אח"כ והרי סתם אמרו אונן פטור מכל המצות ולא חילקו בין מצוה למצוה ועוד בניד"ד אף לדידיה דינה לקברה קודם כיון שמתה קודם שיאור היום ועדיין לאו זמן מילה וחל עליו מקודם חיוב הקבורה ואף במקומות שא"א לקבור בלילה אין העיכוב מצד האיסור ועוד יתעסקו בתיקון התכריכין ורחיצה וכיוצא עוד הביא מ"ש הרט"ז סימן שמ"א בשם רש"ל סימן ע' דאם יש לאונן בן לימול נמול בבה"כ קודם עלינו כשאר פעמים ושאח"כ מצא כתוב בשם הרמ"א שיש לקבור קודם דאל"כ הוי אונן ולא יוכל לברך להכניסו וכו' ושיש לחוש לזה באפשר לקברו קודם צאת מבה"כ שחרית דאין דוחין זריזות המצוה אבל אם א"א יברך הסנדק וימול בשחרית דהא איתא בסימן ש"ס מת ומילה מילה קודמת וכתב הרב המחבר דהעיקר כרמ"א דאין להפקיע מהאב המצוה בידים משום זריזות בעלמא כיון שאפשר לקיים גם מצות המילה ובזמנו ביום ח' ומ"ש הרט"ז דמת ומילה מילה קודמת אינו ענין לכאן דשם מיירי באיש זר שאינו אונן ולא אבי הבן ולא באונן שהוא אבי הבן ומ"מ מודה לרש"ל אם היה איזה עיכוב שלא נמול הבן בשחרית ומת לו מת בחצי היום ואם יתעסקו בקבורתו יעבור היום ימולו אותו הב"ד ולא יברך האב ושכן מצא אח"כ להרב מנחה בלולה שכן כתב בשם הרב חוקי דעת (שם ח"ב סימן ע'):

הד"ט וע"ע לו ז"ל בשבט יהודה שלו סימן ש"כ שהביא תשובה א' שמצא להרב אביו שהשיב להר"ם אלגראנטי בענין מילה וקבורה והביא תשו' א' כ"י לרדב"ז שנשאל בבעל ברית שיש לו מת מוטל עליו לקברו איזה מהם קודם והשיב דאם עובר היום ידחה המילה פשיטא דמקדימין המילה דהא דאונן פטור ה"ד במצוה דא"א ליעשות עי"א כגון ק"ש אבל מצות שנעשות עי"א כגון מילה למה ידחו מזמנן הוא יתעסק במתו ואחרים במילה ואם אפשר לקיים זו"ז כגון שיש שהות ביום לקבור ולמול אם מת מקמי יום ח' כבר חל עליו חובת קבורה ואין מעבירין ואם קדם חיוב המילה למיתת המת מסתברא דמלין קודם והביא עוד טעמים אחרים להוכיח דבכה"ג המילה קודמת ומ"מ אם יש זלזול למת כגון להניחו יחידי עד שימול אין ספק שיקברוהו תחלה ע"כ תוכן תשו' הרדב"ז בקיצור והוסיף עוד מהר"ם אלגראנטי הנז' לשאת ולתת בתשו' הנז' בדין הברכות אם יברך האב עודנו אונן דאפשר דרשאי דכדאין הרמב"ם וסייעתו לסמוך עליהן בכה"ג והרב המחבר השיב בענין תשובת הרדב"ז והביא מ"ש בבית יהודה שלו הנז' ובח"א סימן ה' ולדידיה לא ס"ל דימולו אותו ב"ד דכיון דהאב לפנינו ובעי לממהליה אלא שהאונס מעכבו אין ב"ד חייבין למולו ושכן משמע מפ' הערל דף ע"א ע"כ תכלית כונתו בקיצור וסיים הרב המדפיס בנו דנראה שחזר בו אביו במקצת דבריו ממ"ש בסימן ה' דאל"כ סתראי נינהו ועגכ"ל סימן ל"ו אות כ"ט:

ד נשא ונתן בדין עבר ומל תוך ח' ללידתו שהקשו רט"ז ורש"ך בסימן רס"ב על מור"ם והרמב"ם בפ"ז מהל' תמידין ומוספין והרב ז"ל תירץ ומסיק דאם מלו תוך ח' א"צ להטפת דם ברית אך הניח בעיון מה שמחלק בין נמול תוך ח' לנמול בלילה יריעות האהל סימן ס"ג) הד"ט ועיין להרב יעב"ץ ח"א סימן ל"ד דהעמיק הרחיב בדין מילת לילה וחילק בין נמול תוך ח' לנמול אחר ח' ועיג"כ להרב כנסת יחזקאל סימן מ"ב על מ"ש ח' נסיכי אדם השר מקוצי הרא"ש הטור הרב"י רש"ל רמ"א רב"ח ומהרי"ו וביותר על הרמב"ם שנעלם מהם לפי דברי הרש"ך תלמוד ערוך של מנחות דף ע"ב דמשם ראיה דנמול תוך ח' יצא וגם הרכ"מ הקשה כן על הרמב"ם והניח בצ"ע והרב כנ"י הנז' ביאר היטב באופן שלא תהיה משם סתירה לעמודי עולם הנז' וטעמא נמי טעים למ"ש הרמ"א דנמול בלילה צריך להטיף ונמול בתוך ח' א"צ ופלפל ג"כ במ"ש הרב ברכת הזבח דקכ"ג בשם הרב יעקב טאמשב והמפורסם הרש"ק ע"ש ולבסוף מסיק דיש לחלק בין מומר לערלות למומר הנימול וע"כ בנידון דידיה בדין תינוק שנשבה בין העובדי כוכבים ויצא מהכלל ומצא מין את מינו ונשא ג"כ מומרת ונולד להן בן ומלוהו בעצמם תוך ח' ושוב באו לחסות תחת כנפי השכינה או"א ובנו הנז' אין לך הוכחה מזו סופו על תחלתו שלשם מצוה נתכוין וכמ"ש בחולין דל"ט בדין שחט ואח"כ חישב ולכן א"צ הטפה ואף לרב"ח