עיקרי הד"ט יורה דעה נא

למצות עניים ונכתב בספר ולא הוזכר בו שום קנין מדרכי ההקנאות ונשאר גם כן שטר זה ביד ראובן ומת והגבאי טוען מהיורשין תשלום הסך שהקדיש משום אמירה לגבוה וכו' אין טענתו טענה ופטורים היורשין לשלם (עין משפט סימן ו'):

הד"ט וע"ל אות מ"ו ועיין ג"כ להרב מטה יוסף ח"א סימן י"א וי"ב במי שהקדיש קרקעות הקדש גמור לעניים והתנה איזה תנאי' להעמיד אותן קרקעות בחזקת ההקדש ואחר מותו כמה שנים נתגלגלו הדברים שאם לא ימכרום ילך הכל לאיבוד אמדינן דעתיה דבכגון דא לא התנה וכל שתהיה במכירתו הצלה פורתא מסתמא ניחא למקדיש בהכי ע"ש ואין מקום כלל ליורשין לטעון דכיון דא"א לקיים דברי המת יחזיר הכל ליורשי' להחזיר לחולין דליתא ע"ש ועיין כיוצא לזה להרב זקן אהרן סימן קי"ג ושה"ה גם כן בבה"מ כבה"כ וראוי למכור ולקנות אחר ועיין גם כן למהר"א קובו באדרת אליהו שלו סימן ו' בדין ראשי חברה א' שהתבוננו שבתי הקדש של חברתם היו הולכי' ומתמוטטין ואין ביד ההקדש להחזיק בדקם ובקרב ימים יפלו לארץ חומותיהם והסכימו למכרם לראובן בסך מה וכן עשו ונעשה ביניהם שטר מכירה וזכה ר' במקחו והוציא הוצאות מרובות להחזיקן ואין אומר לו דבר מכל בני החברה ויהי היום וישמע ר' שבני החברה מערערין במכירתן ובא לפני הרב לשמוע מפיו את משפטו והיה חפץ הרב לימנע ממנו והפציר בו עד בוש ולא יכול להתאפק וכמ"ש הרא"ש בתשובה שחובה על כל מי שיודע זכותו של זה מדינא לגלות אזנו לדרשו ולהוציאו אף שלא דרש מאתו שלא לעבור אלאו דלא תוכל להתעלם ומכ"ש בניד"ד אי להחזיק יד המחזיק לבטל קול ערעור וגם לכבוד רבי' ראשי החברה שלא לסתור מה שעשו ושעל היחידים לקיים מה שיסכימו אף בלא שטר וקנין דדבריהם בלבד ככתובים וכמסורין דמי כמ"ש הרא"ש פעמים שלש בכלל ו' והאריך בענין אם יש הפרש בין נדבת יחיד לצבור ואם רשאין בני העיר או גבאין לשנות לדבר אחר וכיצד יהיה השנוי אי דרך הלואה ולשוב לפרען או אפילו בשינוי לגמרי שלא ישוב עוד ואחר שבירר כל דברי הפוסקי' למד דעת דבניד"ד מכירתן מכירה ושהיו רשאין למכור הבתי' לראובן ושאין עוד עליו שום ערעור ופקפוק ע"ש ועיין גכ"ל אות טו"ב ועיין להרב תורת משה (בן הרח"ש) סימן ד' בדין קק"י שיש להם בתים. ידועים שמפירותיהן מקיימין ההקדש וקמו עשרה יחידים ומכרו הבתים שלא ברצון שאר יחידי הקק"י ודן את הדין שאם קבלום עליהם מעיקרא לפקח על ענינם אף שלא פירשו גם ע"ע המכר ממכרן ממכר ואם לאו ממכרן בטל עיין שם:

כא ראובן הקדיש סך מה לתת פירותיו לד' ת"ח שבצפת ללמוד שם בהסגר ושחילוק ההספקה יהיה ע"י א' מקרוביו העומד שם בצפת ושלא לשנות מקום הישיבה רק אם לא ימצאו שם ד' ת"ח לומדים ועתה קרוב המקדיש עקר דירתו משם והלך לירושלים אין ביד הקרוב לחלק הפירות לת"ח הדרים במקומות אחרים כל שיש בצפת לומדים (תורת משה (בן הרח"ש) סימן ג'):

כב הנשבע שלא לישא אשה על אשתו ושאם ישא לתת כו"כ לצדקה ונפלה לפניו יבמה ויבמה חייב לפרוע הקנס ולא יוכל לטעון דאשה זו הקנוה לי מהשמים כי היה יכול לחלוץ (פרי עץ חיים ח"ג סימן ל"א):

כג ראובן ש"מ צוה בפני עדים והקדיש כו"כ לקבוע ישיבה בעירו למנוחת נפשו ולמחרת קרא לשמעון ומינהו אפוטרופוס בפני עדי הצוואה על כל נכסיו וגם על קביעות הישיבה ולא פירש אם הקביעות תהיה בעירו ונפטר וטוען האפוטרופוס שכיון שאין בעירו בעלי הש"ס רוצה לקבוע במקום אחר ששם ילמדו משנה וש"ס והעלה הרב שתושבי העיר יכולין לעכב עליו ואם אין בעיר בעלי ש"ס ילמדו מקרא מדרש ואגדה כיון שצוה לקבוע בעירו ואף שלא הזכיר שם עירו כשצוה לאפוטרופוס אין ספק דלית לשוויי הדרנא ולרווחא דמלתא אם ירצה לעשות נחת רוח למקדיש ישכיר ת"ח א' מעיין בש"ס ופוסקים כפי הנמצא בדורותינו ויקבע בית תלמוד ללמד את בני ישראל דיני או"ה ושבת ותפלה וטוב שמה שיתנו לעשרה זעיר שם זעיר שם יתנו לא' קבוע ללמד נערי ב"י המתאוים ללמוד תורה ואינן מוצאין דודאי ששכרו גדול בקביעות בית שמגדלין בו תורה ובמקומו לכפרת נפשו ע"ש (זרע אברהם ח"א סימן ח'):

כד נשאל איזה לשון הגון בענין הצדקה אם הרי עלי כו"כ או הרי זה צדקה או לתתה בלי קבלה והשיב דאין זה ענין דנדרים דף ט' ע"פ טוב אשר לא תדור וגו' דשאני צדקה דמ"ע היא ונשבעין לקיים המצוה לזרוזי נפשיה ואם הנסיון שמן התורה אסור התירו הכתוב בצדקה מפני תקנת העניים כ"ש הנדר שאינו אסור אלא כי היכי דלא ליתי לידי תקלה שיהיה מותר משום תקנת עניים באופן שכל אחד מהלשונות הנז' הגון וטוב (הרדב"ז ח"ג ד"פ סימן תמ"א):

כה ראובן חלה ונתרפא והשיא את בנו ומתוך שמחתו צוה לתת מממונו כו"כ לשמעון ויהודה להשיא בנותיהן וללוי צוה לתת לו כו"כ לישא והממונה שלו היה במקום אחר ולא נתן להם דבר ובתוך כך מת ראובן ולא הזכירוהו המתנות שהבטיח וצוה לביתו ונפטר והיתומים קטנים מקבלי מתנות הם עשירים ודאי לא זכו בא' מדרכי ההקנאות והוא בעצמו היה יכול לחזור בו ואינו אפילו מקטני אמנה שהרי היא מתנה מרובה וכ"ש דלא מפקינן מיתמי ואם הן עניים ואמירה לגבוה וכו' אינו יכול לחזור בו וקנו בהם (שם סימן תק"ו):

כו המארח בביתו חבירו אם איש עני הוא הכל הוא לשם מתנה ולשם צדקה וסתם כמפרש ואף שאח"כ העשיר אינו חייב לתת לו כלום ואם אינו עני כל המהנהו סתם במאכל ומשתה וכסות ודירה ולא פירש שהוא דרך מתנה או דרך הלואה יכול לתבוע ממנו מה שמהנהו ושמין ב"ד כמה ראוי לזה לאכול ולשתות ונותן לו ולא לפי מה שהוציא שיכול לומר לו אילו הייתי יודע להוציא משלי הייתי מצמצם עצמי (שם סי' תרט"ו):

כז הורה להתיר להריח תפוח או אתרוג של הקדש שאין עיקרן לריח אלא לאכילה אבל להריח לשושנה ובורד ובשמים של הקדש מעל ואת"ל דאין בו מעילה מכל מקום איסורא איכא ואין נהנין בהן והביא ההיא דפ' החליל מבלאי מכנסי כהנים וכו' ומ"ש הרמב"ם פ"ה דמעילה שמהן למד חילוק ישר בין נהנה מגוף האיסור או מדבר הגורם האיסור דהתם אינו נהנה מראות השמן רק מהאור העולה ממנו ולכן אם השליך בשמים על האש והריח אחר שעלה עשנו אין בו מעילה אלא אסור (שם סימן תרכ"א):

כח האומר בית זה או שדה זו להקדש או לעניים עד שאלך לירושלים ואבא ולא הלך אין לו תקנה לפדותו לפי שחוזר לקדושתו וגם הדמים קדש וכן אעפ"י שנתנו לעניים וחזר וקנאו מהן חוזר להיות קדש אך אף בהקדש אם פדאה אחר אף שחזר המקדיש וקנאו מהן אינו חוזר לקדושתו והכי אר"י בפ' ואלו נדרים נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו וכו' ופליגי הפוסקים עם הרשב"א שרצה ללמוד משם דהנותן קרקע לחבירו או א"ל לך חזק וקנה עד שאלך למקום פ' וחזר ולקחה ממנו קודם שהלך חוזר הראשון וזוכה שכך א"ל לעולם יהיה שלך עד שאלך למקום פ' דליתא אמנם בין הקדש דתליא בקדושת פה ואמירה בעלמא בין עניים דאמירה לגבוה וכו' שאני ע"ש (שם סימן תרכ"ט):

כט אם על הצבור מוטל לפדות ולפזר מעות על החבוש על עסקי נפשות משום שהוא מפורסם שדרכיו לא טובים סמך הרב את ידו בכל כחו בהוראת הר"ם מלובלין סימן ט"ו שפסק בכדומה לזה דמצד הדין א"צ שאין פודין השבויין ביותר מכדי דמיהן אך מפני חלול ה' ורשעות בקהלה יפזרו עליו ממון הרבה ע"ש והציל את הארי החי הרמ"ם הנז' מהשגת הרש"ק וב"ה בי"ד סימן רנ"ב וקם דינא שיתנו הקרובים כמו שישומו עליהם הקק"י והמותר מקופת הקהל וכן קיימו וקבלו היהודים והצילו ונפש זכרה להם אלהים לטובה (כנסת יחזקאל סימן ל"ח):

ל אעפ"י שלדעת הרבה מהפוסקים אסור בהקדש רבית קצוצה מכל מקום אחר שפרע החוב וחלקוה לעניים אין ללוה רשות לעכב הקרן בעד הריוח שנתן והביא סעד מהריב"ש סימן תס"ה דאחר שהוכיח דאף יתומים אם לקחו הרבית אין חייבין להחזיר דוחי אחיך עמך כתיב ויתומין לאו בני מעבד מצוה נינהו אחר כך כתב ודכוותה בהקדש עניים כיון שזכו בהם על מי תחול מצוה זו שנכוף להחזיר ואצ"ל אם כבר חלקו הפירות דאין מחזירין מהקרן הנשאר מה שאכלו כבר עניים אחרים ואפשר שיהיה זה לעניים זולת הראשונים (בית שלמה ח"מ סימן מ"ה):

הד"ט גם הרב זקן אהרן סימן ק"ט פסק בפשיטות דאין להתיר להקדש רק רבית דרבנן ועיין בתשב"ץ ח"ד טור ג' סימן ל"ד דמיקל ללוות להקדש עניים אפי' בר"ק ע"ש:

לא קק"י שמחמת קטטות ומריבות נתחלקה לב' כתות וקצתם נשארו בבה"כ הישן וקצתן בנו להם בית תפלה מחדש ורוצים לחלק החפצים וההקדשות שבבה"כ הראשון הביא תשו' הרא"ם ח"א סימן ג"ן והר"א הלוי כ"י וריב"ל ח"ג סימן קכ"ב והר"ם מטראני ח"ב סימן קע"א שהוסיף מדיליה דאף אם אמר בפירוש שהקדישו לקק"י שהיה מתפלל בו מכל מקום יכול להוליכו בין הוא בין יורשיו למקום שהולכין שם אבל הרב טאיטצק הביאו הרב תומת ישרים סימן רי"ג חלק בזה וכן הראה מהרש"ל בתשובה סימן י"ו ועיין גם כן ברשד"ם ח"א סימן ל"ה ושהדין דין אמת דאין לנפרדים מהקק"י כח וזכות בחפצי בה"כ שמניחין הן מיחידין ידועין הן מכלל העם. עוד לו שם באם יש חילוק בין נפרדו משום קטטה או מדעת עצמן כי לא יכילם יחד אותו בה"כ ולבסוף מסיק דבניד"ד שנפרדו מתוך מחלוקת לכ"ע אין למיעוט היוצאין חלק ונחלה בהקדשות יהיו להם בעלים ידועין או אין להם זולת בהקדשות של קברין שהיו בידן כמה שנים ואח"כ נתנום הקברין לקהל אפילו אמרו בפירוש הא לכם מעות של הקדש לפזרן לעניים ולכל מקום שיראה בעיניכם ויהיה טובת הנאה לכם מכל מקום אם נפרדו אפילו מתוך קטטה בכ"מ שהולכין הקברין מוליכין ההקדש עמהן כמ"ש הרא"ם בתשובה הנז' ובסי' ט' (בעי חיי חי"ד סימן רי"ט):

לב האריך בהסכמת מהר"י אישקאפה בדין מי שהפריש נדבה מממונו סך כו"כ כדי שיקבעו ישיבה בת"ח בצפת או בירושלים באיזה מקום מהן שיראה בעיני טובי העיר של המקדיש ואנשי המעמד והמרביץ תורה ולשנות ג"כ הקביעות ממקום למקום מב' המקומות הנז' שהכל יהיה על פיהם ושהסך שהפריש יהיה לעולם בעירו להם ולבניהם עד עולם הקרן קיימת ופירות לקביעות הנז' והאנשים אשר נקבו בשמות פ' ופ' עם החכם הנז' הם יהיו הפקידים כל ימי היותם באותה העיר ואם א' מהם יסע למקום אחר ימנו אחר תחתיו אנשי המעמד וטובי העיר והחכם ונשאל הרב אם הרשות ביד אנשי המעמד וטובי העיר והחכם לשנות ההקדש היינו לתת פירותיו לת"ח של עיר המקדיש או לת"ת לתינוקות שב"ר יען שעירו ירדה פלאים ואין לאל ידם להחזיק הישיבה ותינוקות של בית רבן והעלה הרב שיכולים ורשאין לכולי עלמא בלי ספק עש"ד ומ"ש השר המסכים הנז' (שם סימן ר"ך ורכ"א):

הד"ט ועיין גם כן להרב מים ראשונים דף ו' באורך בדינים אלו דהעלה דלעולם ביד פקידי וממוני הקק"י לשנות כאשר יראו בעיניהן שהוא טוב וישר לעשות ע"ש ועיין ג"כ להרב סמא דחיי סימן י"ד ובנמשכים בענין דומה קצת לזה ועיין ג"כ להרב בעי חיי הנז' שם בסימן רכ"ב במי שצוה לקבוע ישיבה במקום אשר ייטב ליורשו ונתן המעות ביד שמעון והנה שמעון ויורשו רוצין לשנות הסך להשיא יתומות עניות בנות משפחתו של ראובן או למצוה אחרת שיכולין ורשאין וסיים ג"כ בתשו' דהר"ש חיון דדברי ריב"ל כלל ז' ח"א ורשד"ם חח"מ סימן שנ"ו אינם אלא כשהקדיש לת"ת דתשב"ר דחמיר טובא אך אם הקדיש להספקת לומדי ישיבה יכולין לשנות לנשואי יתומות. לג מי שנדר דבר לצדקה ותכ"ד חזר בו פלפל הרב בדברי רמב"ם רפט"ו מהל' קרבנות וביארם היטב והעלה דצדקה כהקדש שאין יכולין לחזור בו אפילו תכ"ד אבל אם לא הוציא בשפתיו אף שגמר בלבו יכול תכ"ד לחזור בו (ושב הכהן סי' ח"י):

הד"ט ועיין עוד לו בסימן כ' שביאר היטב מ"ש מור"ם ס"ס רנ"ח אם חשב בלבבו לתת וכו' דחייב לקיים מחשבתו אך אין כופין אותו כאומר בפיו ע"ש. לד מי שמת והניח כלי קדש שכתוב עליו שנדר ונדב וקדש לה' ובחגים ומועדים היה מביאו לבהכ"נ הקק"י תפסוהו אף שהיורשין טוענין שכיון שבין רגל לרגל היה מביאו לביתו מכלל שלא הקדישו ואף שכתב עליו קדש לה' טעה דסבר דאין ע"י כתיבה זו שום קדושה פסק הרב דכיון שהקק"י תפסוהו אין מוציאין מידן ואם היה מורישם חי היה הדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא דלרמב"ם בפ"ב דשבועות דס"ל דאם בהקדש א"י לחזור תכ"ד לא היה לו מגו ולא היה נאמן לומר שלא הקדיש ולשאר הפוסקים דס"ל דיכול לחזור תכ"ד היה גם כן נאמן לומר שלא הקדיש מגו דהיה יכול לומר הקדשתי וחזרתי בי אך ביורשין והוא לא טען כן אין להוציא מהקק"י (שם סימן כ"ב):

הד"ט ועיין גם כן להרב נאמן שמואל סימן כ"ו בדין רמוני כסף של בעה"ב שהיה מוליכם בשבתות וי"ט לבהכ"נ ושמין אותן בס"ת לנוי ותפארת ואחר חזרת ס"ת היה מביאן בביתו אם עשאן בנדר שנדר לס"ת סתם והביאן לבהכ"נ סתם הרי הן בחזקת הקק"י ויכולין לעכב עליו שלא להביאן בבהכ"נ אחר וכדעת מהריק"ו ועיין למרן א"ח סימן קנ"ג ומאי דאיתמר עלה ויכול הקק"י לומר שהיה מוליכן לביתו לשמרן ולא כדי שלא יזכה בהן הקק"י אבל אם עשאן בנדר ונדבה והביאן והוליכן עמו לא זכה בהן הקק"י ומכל מקום נתקדשו דהוי כצר ביה וחלה עליהן קדושה אלא שיכול להוליכן עמו בכ"מ שירצה ואין כח בקק"י לעכבן אצלן ע"ש ועיין ג"כ להרב פרי הארץ סימן י"ז תשובת מהר"א גדליה בכיוצא לניד"ד ותשובת הרב המחבר בסוף י"ד שלו:

לה מי שמת ונמצא תחת ידו פנקס וכתוב בו דרך צוואה שיתנו בניו לאחר מותו כו"כ לצדקה ולת"ת ביאר הרב מ"ש מרן ומור"ם בתשובה סימן מ"ז ומ"ח והמסתעף מהם בענין דבר שב"ל דלמרן זכתה הצדקה אף שאמר לתת לאחר מותו לפי שאמר מכלי כסף וזהב שהיה לו אז כשכתב ומה שחסר לצדקה ואף למור"ם אפשר שזכתה הצדקה דכיון שכתב מכלי כסף וכו' הו"ל כדקל לפירותיו דנקנה בקנין וכיון שכתוב בצוואתו שקנה ק"ג אג"ס אף שהוא לאחר מיתה מהני דהוי כאומר מהיום עוד האריך וסיים דאף דאם הניח מטלטלין אין היורשין חייבין דמטלטלי דיתמי לא משעבדי מכל מקום אם הפריש חייבין כיון שצוה שיוגבה מכסף וכו' ושוב ראה להרב דרכי נועם שנשא ונתן גם הוא בדברי מרן ומור"ם הנז' ושכוון בקצת לדעתו (שם סימן כ"ד):

לו ראובן הנחשד בעיני אחוזת מרעהו שהיה לבו שמח על שיסע מעירו ת"ח אחד להתיישב בעיר אחרת ולהפטר מהחשד תקע כפו ללוי וא"ל בשבועה עד"ה לתת כו"כ לאותו ת"ח מכיסו אם לא יסע וא"ל לוי מי ערב לך שתעמוד בדבורך והשיב הלא יש לך משלי כו"כ תן אותה לו בשבילי והיה שם הת"ח ואמר לר' נברר מקחנו מה יעשה מהן וא"ל עשה בהם כרצונך ולא נסע עוד משם ושואל גם כן את הסך וראובן מתנצל כי לא מדעתו נתחייב רק לנקות את עצמו מהחשד נשבע לתת לו כו"כ אם לא יסע ומסיק הרב דיכול ראובן לחזור בו ואם התרה ללוי שלא לתת כלום ועבר לוי שנתן חייב לשלם שנית לראובן ואף קודם ההתראה מה שיש ללוי מר' בחזקת ר' הוא שלא קנאו הת"ח ומצי פטר נפשיה בטענת קי"ל עוד פטרו מטעמים אחרים וסיים דמ"מ אי לא איתשיל אשבועתיה אריא דחיובא רביע עליה אך אי איתשיל אשבועתיה אין ספק דאם התירוהו מותר ואין למתירין עון אשר חטא כיון דמעיקרא לא בא בזכרון נקדש בצדקה כלל (משאת משה ח"א סימן ו'):

לז מעשה היה בצפורי ששם ב' קהלות היינו ק"ק גדול וק"ק שלום שעבר משם עשיר א' וחלה את חליו ויקרא ב' מפקחי בצרכי צבור וצוה מחמת מיתה להניח בידם כו"כ להספקת ת"ח של ישיבת הקק"י שלום מפירותיהן ומסר בידם פוליסא א' מאותו הסך שיש לו בהלואה בקונוינט"ו הלועזים היונים ומינם גזברים על הקדשו ויאסף אל עמיו ובקרב ימים נתבטלה ישיבת קק"ש הנז' וקמו בני הישיבה של קק"ג הנז' ושאלו מהגזברים לזכות לעצמם פירות ההקדש דאמדינן דעת המקדיש שאם היה יודע שתתבטל ישיבת קק"ש היה מפרש שבהעדרה יזכו בפירות הקק"ג ומה גם דרבה קק"ג הרבה ממה שהיה ועוד שזכו בני העיר בהקדש ורשאין לשנותו ועוד דיפה כח קק"ג המספיקין מים ומזון לת"ח שבעיר מצדקותיהן מה שאין עושין הקק"ש והגזברים משיבין דהמצוה עצמו א"ל ביחוד שאם תתבטל ישיבת קק"ש ובית ועד שלהן יקבעו ישיבה זו בעיר מולדתו ונאמנו דבריהן