עיקרי הד"ט יורה דעה ד

ספק בשחיטה והם שותקין יש להטריף שתיהן אך אם לא אמר להם אתם ידעתם אפילו שתקו אין בכך כלום (שבות יעקב ח"א סימן מ"ג). הד"ט וכ"ש אם מכחיש העד דוודאי נאמן אף אם אמר להם אתם ידעתם עיין למרן סי' קכ"ז סעיף א' כט שוחט שבדק בלי רשות חכם כנהוג ונמצא ששחט כראוי אין להטריף כלל מה שעשה ולא הכלים שנשתמשו אף דלכתחלה אין לעשות כן ועיג"כ להרב חוות יאיר סי' קע"ח שכתב דלאו בר נידוי הוא דכבר כתב הטור בשם אביו סי' ח"י דהאידנא נהגו חכמים למחול על כבודם ועוד יש לחלק בין בדיקת הסכין לבדיקת הריאה ודלא דמי נידון הרש"ך ח"ג סימן ל"ב לנידון דידן ע"ש (דבר משה ח"א סי' ג'):

הד"ט ועיג"כ להרב בעי חיי סימן ז' ד"ה ויש לחקור וכו' דנשא ונתן במ"ש הריב"ל ח"ג סי' ק"ב וזולתו ודעתו להחמיר ע"ש וע"ל אות ל"ד ול"ה:

ל משאו ומתנו יפה במ"ש הר"ם פ"ג מהלכות שחיטה דין י"ט והוכיח דלדידיה אם נשברה המפרקת ורוב הבשר עמה נבילה אף שהחוט קיים וכצ"ל דברי הטור ס"ס כ"ז ושכן יש להחמיר לדעת הפוסקים מפורסמים ויישב ג"כ מ"ש הרט"ז סי' כ"ב סק"ב וסי' כ"ז א מה שהקשה עליו מע' השואל (הרב צבי סימן ש"ח):

לא סבר וקביל דבן פקועה של בהמה דקה שוה לגסה אם הפריס עג"ק לענין שחיטה ולכלא מילי ותלמוד ערוך הוא בתמורה די"א השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה וכתבו התוס' דאילו בן ה' לדקה אינה נתרת לרבנן בשחיטת אמו כדאי' בפ' בהמה המקשה ע"ש ותמה על הגהה שנמצאת בהר"ם הל' תמורה פ"ד המיוחסת להר"י אבוהב שכתב דבן ח' חי בגסה ובן ד' בדקה ע"כ דק' מאד דהכל יודעים שאין חטאת באה מהבקר רק פר יוה"כ ופר העלם דבר של צבור וזכרים הם הנשרפים א"כ א"א שיהיה להן ולד ונאכל וכל החטאות הנאכלות בין דיחיד בין דצבור אינן באות רק מכבשים ועזים לכן נראה פשוט שצ"ל בן ד' חי ותו לא וכגירסת גמרתנו (שאלת יעב"ץ ח"א סי' כ"ה) הד"ט ועיין להרב טוב עין סי' ט' אות ב' דכתב דהפר"ח כתב דלדעת הרא"ש פשיטא דמברך על השחיטה וששוב ראה בס' בשמים ראש שהוא מהרא"ש שכתב בסי' רפ"ג בפשיטות שלא יברך אמנם אינו חתום שם הרא"ש בסוף התשובה ואפשר שתשו' זו מרב אחר:

לב שחט אווזא ולפי דברי השוחט קודם שהתחיל לשחוט נשמטה מידו ושוב לקחה ושחטה ואשה אחת מכחישתו בפניו וא"ל שאחר שהתחיל לשחוט נשמטה ואח"כ לקחה וגמר השחיטה ושמתחלה נטף הדם על ידו והוא מכחישה בפניה דבר ברור הוא דלדידה שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ומכל מקום אין עדותה עדות להסיר השוחט מחזקתו דאפילו אשה בעלמא במה שנאמנת לא סגיא אפילו עדות איש להוציאה מחזקתה אם מכחישתו ושטעו בזה המורים שהכשירו לאותה אשה ופסלו את השוחט לגמרי דתרתי דסתרן הדדי נינהו וזיל בתר איפכא לאסרה על האשה דווקא ולא להוריד השוחט (וע"ל סי"ג אות כ"ד) (שם ח"ב סי' קמ"ד) דבר ויקרא ארש מור"ם סי' כ"ג ס"ב שכתב דאם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט עד רוב הסימנים שהוא הכשר שחיטתו פסולה והביא מ"ש שם הרש"ך סק"ג על אשר הוסיף מרן תיבת עד ומ"ש הפר"ח סי' כ"ב סק"ד ופשיטא ליה להרב המחבר דהוי לקולא והביא דוגמא לזה מפ"ב דברכות דף י"ג ע"ב דאמר שם אלא אימא עד לבבך בעמידה והביא גם כן מ"ש מור"ם בד"מ שלו ולא הביא דברי הר"מ אך הביא מ"ש הפר"ח בשם הר"ן ותשובת הרשב"א וממנו נקח דתוספת תיבת עד שהביא בש"ע כוון לדברי הר"ן עש"ד (עדות ביהוסף להר"י ן' סאמון סי' כ"ז):

הד"ט ועיין להרב פרי הארץ סי' ד' דפסק בדין שהייה דחייה דשיעורה בכדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה ושישחוט ושכן הסכים מר אחיו:

לד האריך לשון בדין ב' שוחטים מומחים בעיר איסקופיא שא' מהם שו"ב במקולין א' וזה באחר שאחר איזה שנים נבדקו ונמצא א' מהם בלתי מרגיש ובלתי משיב כהלכה בדיני שו"ב והשני נמצא אומן בקי במלאכתו וסלקו הראשון והלך למקום אחר ושמש שם בשו"ב ובהוודע הדבר לבית דין של הרב המחבר שלחו לו לבוא אצלם ובדקוהו ולא מצאו סכינו יפה וחזר והשחיז ונמצא יפה וצוו לו לילך למקולין שלהן ימים או עשור ולהראות סכינו בכל יום סך מה וכן עשה ופעמים נמצא סכינו יפה ופעמים לא ולשאול הגיעו אנשי הקק"י הב' מה יהיה משפט הכלים שבשלו בהם מבשר שחיטתו וחזרתו לכשרותו ועמד הרב המחבר על כל הפרטים ומסיק דלענין מעשה תלוי בראות עיני הדיין דאם נטל קבלה מאדם גדול דמסתמא מצאו בקי ומומחה אמרינן השתא הוא דאיתרע ואם לאו יש להטריף הכל למפרע דרבו סבר דידע ולא ידע ושקיל וטרי במ"ש מר"ן בסימן א' בשם הרשב"א וכנה"ג שם אות מ' בשם חידושי אגודה ושם אות ט"ל בשם הר"י בי רב ודברי הרט"ז ופר"ח ופ"ת שם והמורם מהם ג' חילוקים בדבר דבנמצא שאינו יודע דיני שחיטה כההוא דרשב"א אין לאסור הכלים מן הדין אם נטל קבלה רק מצד חומרא דמה שאסר הרשב"א מיירי בלא נטל קבלה אלא שמ"ש שיש להחמיר קצת בענין הכלים כיון דליכא הפסד מרובה להגעילם הניחא כלי מתכות אבל כלי חרס דשבירתו טהרתו מאי איכא למימר ואין לומר דכלי מתכות יגעיל וכלי חרס בלא כלום דא"כ נראה כחוכא החילוק הב' אם נמצא בלתי מרגיש בפגימות אוסרין הכלים למפרע אף אם נטל קבלה ג' אם איתרע בדיני טרפיות א"צ אפילו משום חומרא להכשיר הכלים עוד חזר ועמד על שאר ראיות הרט"ז ופר"ח והרדב"ז הביאו הכנה"ג הגהת ב"י שם אות מ' דהתיר כלי אוכלי בשר הנפיחה לשאינן אוכלין אף דלגבי דידהו הבשר בנפיחה אסור בוודאי משום דאיכא ספיקי טובא ולכן כתב המחבר דבניד"ד דאיכא נמי ספיקי טובא אין ספק אצלו שמי שאסר הכלים לא ראה תשובת הרדב"ז הנזכר ושאין לפקפק על הכלים בשוחט הנפסל איך שיהיה וכ"ש בניד"ד שלא נמצא פיסול בשוחט לא בשחיטה ולא בבדיקה רק בהראות הסכין ואפשר דמשום ביעתותא אבד חוש ההרגשה ע"ש (ומ"ל אות י"ב) ועל אופן חזרתו לכשרותו הקיל בו יען כי אחר שסלקוהו הלך לו למקום אחר ונתעכב שם כארבעה חדשים אצל אביו ורבו וסיפר לו המאורע וחזר ללימודו שם ואז קבלוהו עליהם לשו"ב ופשיטא שאין לו דין פושע דחזר לכשרותו אחר שלמד ועיין להרב ב"ד חי"ד סי' א' וב' ובדבר משה סי' א' שכתב על נידון זה למצוא לו מזור לשחוט עם שוחט אחר על הצד היותר טוב בלבד וגם על שלא השיב כהלכה למה ששאלוהו אמר הרב המחבר שהוא שאל ממנו כמה דברים והכירו היותו בקי במנהגיו בחומריות יתירות והרצה הרב המחבר תשובתו להרב ד"מ הנזכר ולא הסכים עמו להחזירו לאומנתו ושאם באפשר להראות סכינו תמיד לחכם שבעיר ניחא ולא סגי שיקבל עליו ד"ח ואם אין בעיר חכם או שוחט אחר בקי בהרגשה אין להכשירו לשחוט והשיב הרב המחבר על כל ראיותיו וחיזק הוראתו להקל וכנזכר (אהל יוסף סימן א'(:

הד"ט ועיין להרב יכין ובועז ח"א סימן ה' שהאריך להוכיח שאין לנדות הטבח שיצתה טריפה מתחת ידו ולא להעבירו אא"כ יש לחוש שעבר במזיד:

לה נשא ונתן בדין מי שלא עמד ושמש בבקיאות בדיקת הריאה ולא נטל רשות ושחט ובדק בהמות דקות מה דינו ומשפט הכלים וריש כל מראיהן הביא ההיא דחולין ד"ח ע"א האי טבחא דלא סר סכיניה לחכם משמתינן ליה ומ"ש הר"ב ול"ח וכנה"ג סי' ח"י הגה"ט אות כ"ו שהביא תשובת המבי"ט ח"א סי' ל"ה ואחרים המדברים באם יכול החכם למחול על כבודו ולמד מדבריהם דדוקא לאנשים ידועים וממונים על השו"ב מחלו חכמים כבודם ולא לגבי השו"ב בביתו ובחומותיו וה"נ מסתברא דאלת"ה אפי' בוקי סריקי ילך וישוב לביתו וסכינו בידו וישחוט בלי הראות סכינו לחכם ועיג"כ ברש"ך ח"ג סי' ל"ב על מעשה שהיה בכפר שמצאו בבהמה בועא חתוכה בחיתוכי דאוני והכשירוה בודקי הזמן בלי שאלת חכם ונקט ביה מלתא ולבש בגדי קנאה וכתב לאיסור וחרה אפו עליהם על ששאלו לבודקים אחרים ואת פיו לא שאלו ומשם למד הרב המחבר דניד"ד דחמיר מההוא דרש"ך כ"ש דמחמרינן טפי והאריך ג"כ בענין הכשר הכלים ועל ההיא דרשב"א סי' רי"ח ותרי"ט ותר"ך ואוקי באתרין דמלא את ידו בהל' שחיטה כדת והלכה רק נמצא נעדר בבדיקת הריאה אין כליו צריכין הכשר ואף שראוי השוחט לנזיפה כליו מה חטאו להיותו נעדר מהל' בדיקה ושגדולה מזו הכשיר הרשד"ם בי"ד סי' ל"ח והביא ג"כ מ"ש הכנה"ג שם אות מ' דעת הריב"ל ח"ג סי' ק"ב ורשד"ם הנז' דאף בספק דאורייתא כל שהכלי אינו ב"י ספיקא דרבנן מיקרי ואין לשברם אם הם של חרס והביא ג"כ דעת הרדב"ז ח"א סי' רצ"ו דהרב המאסף עצמו מסיק עלה לאנשי איזמיר שאינם אוכלים בנפיחה להתיר הכלים הבלועים מבשר נפיחה וסיים הרב המחבר דבודק דניד"ד אף דפקר טפי לשחוט ולבדוק בלי רשות וראוי לנזיפה מ"מ אין כליו צריכים הכשר עוד הוסיף מדיליה דאחר כ' שנה אירע כזה בשאלוניקי והראה פסקו למהר"ם אמראריליו והשיבו כנדפס בדבר משה שלו סי' ג' דשקיל וטרי בדין השוחט אם ראוי לנזיפה או לא וחזר הרב המחבר והחזיק בהוראתו וא' זה ואחד זה ס"ל דכליו לא חטאו וכנזכר (שם סימן ב'):

הד"ט ועי"ל אות י"ג וכ"ט ול"ד ועיין להרב בעי חיי סוף סי' ז' שהאריך ומסיק דסברת הריב"ל היא המחוורת ושכן יש להוכיח ממ"ש הרדב"ז ח"א סי' הנזכר דחיישינן אפי' לכלים שאינן ב"י ע"ש:

לו טרח ויגע לעשות סמוכות למנהג שאלוניקי ואיזמר ומצרים שנהגו שהשוחטים יטלו שכר הכשרות יותר מהטרפות שלדעת הריב"ש הביאו מרן סימן י"ח אין לך מנהג גרוע ורע ומר מזה והרב המחבר יצא לישע לחלק בין שכר מועט למרובה וכסברת רט"ז ורש"ך ותמה על הכנה"ג הגהות הרב"י אות ס"ב שחלק על זה והביא ג"כ מ"ש הרב נאמן שמואל סימן ל"ב ועוד הליץ טוב על מנהג עירו דכשאירע איזה ספק כל א' קורא לאחר שאינו נוגע כלום בהכשרו כדי שיסכים עמו ועיג"כ שם טעמים אחרים להליץ בעד מנהגם (אהל יוסף סי' ה'):

הד"ט ועיין להרב פחד יצחק אות ט' ערך טבח הנוטל שכר על הכשרות בלבד כי לא טוב עושה וכמ"ש מרן סימן י"ח והר"י דיבוטון והדב"ש סי' קכ"ב ובהגהת הרב גא"ל סי' י"ח וזולתם ומסיק דטרחו ויגעו בעירו פירארא לחייב שלא ליטול על הכשרות יותר מהטרפות ולא עלה בידם ועיג"כ להכנה"ג בבעי חיי שלו סימן י"ו שגם הוא ערער הרבה על זה וביטלו בעיר תיריא וברוסיא ביטלוהו על ששמעו שקרא תגר ושאחר זמן רב נדפס ספרו של הר"ם די בוטינא ושם בסימן ו' מהודא ומשבח לקק"י שעשו תיקון זה ע"ש גם פה פורינצי מימים מקדם דרכן לשכור שו"ב בכ"כ לשנה ואינו נוטל כלום מהטבח לא מן הכשרות ולא מן הטרפות ושבוחי משבחינן להו בקאלוס קאלוס ועיגכ"ל סי' ג' אות ג':

לז החזיק בכל עוז דעת הרב ימין משה בדין ריאת העוף שנסרכה לצלעות דכשרה ודווקא אם נסרכה מקמא יש להטריף ותמה מאד עמ"ש בשם הר"א יצחקי שהטריף אף כשנסרכה אומת ריאת העוף לצלעותיה ודומיא דבהמה שאין לסברא זו שורש וענף שאין לריאת העוף חיתוכא דאונא לתת שם אומה ואונא ובפרט שכל הריאה דבוקה מאד לצלעותיה ומקום הריאה צר מראשה לסופה משא"כ בבהמה דבמקום האונות מקום צר ובאומות מקום רחב ושם אין הצלעות מגינות ומצא ג"כ סעד לסברתו מהמרדכי דפ' אלו טריפות ד' תשל"ב אמנם אם ריאת העוף נסרכה מקמא לצד פנים מספקא ליה ומסיק להטריף והכי דק ואשכח להרשב"ץ כ"י שכתב ומכאן למדנו שחייב לבדוק וכו' בבהמה וחיה אבל בעוף לא שמענו מעולם בדיקתה מסרכות אע"פ שאם נמצא בה סרכא העוף אסור וכו' ונראה שכ"מ שתסרך לצלעות כשר לפי שמהודקת שם אבל לצד פנים טריפה ומכל מקום אין אנו זקוקים לבדוק רק בהמה וחיה עכ"ל ושמח לבו שמצא סברתו מפורשת והוסיף עוד מה שכתב הכנסת הגדולה במעשה שבא לידו שהטריף בהסכמת רבני קוסטא אם הסרכא מצד הפנים גם מצא להרב פרי הארץ בי"ד סימן ב' בדין סרכות ריאת העוף שכתב שהיא דבוקה כולה לצלעות והיינו רביתה הלכך לא מיטרפה אבל אם תמצא בה סרכא ממקום למקום וכו' וכיוצא לדידן דקי"ל דאין סירכא בלא נקב טריפה אבל אינו חייב לבדוק ריאת העוף (שם סימן י"ג):

הד"ט זה לי רבות בשנים שנשאלתי גם אני אם יש להחמיר לבדוק ריאת העוף והשיבותיו גם אני לעניות דעתי כדברי הרב הרשב"ץ והבאתי ראיות מכריחות דאין להחמיר ככתוב אצלי בשותא דינוקא סימן ק"ד ועיגכ"ל סימן ג' אות ט"ז ועיין להרב בעי חיי סימן מ"ה שהוכיח במישור טעות האומרים דאין סרכא פוסלת רק בריאת הבהמה ולא בעוף דליתא דדוקא חסר ויתר כשר בעוף ולא סרכא ושכן מצא דהרב יבין שמועה כ"י לרשב"ץ שכ' בפי' דסירכא פוסלת גם בעוף ושכן הסכימו עמו מהרי"ט ן' יעו"ש ושאר חכמי קוסטא אלא דבעוף מילתא דלא שכיחא רק מיעוטא דמיעוטא ופעם ביובל ומן הסתם אין צריך לבדוק כשם שגם בבהמה אין צריך לבדוק אחר שאר הטרפיות משום דלא שכיחי חוץ מטרפיות הריאה דשכיחי ושמדברי רש"ל בהגהותיו לספר הטורים גם כן יש לדקדק כן וממה שכתב בכנסת שלו סי' ל"ח הגה"ט ע"ש ועיג"כ להר"י ן' סאמון בעדות ביהוסף שלו הנדפס מחדש סימן י"ג שלא נטה ימין ושמאל מכל האמור לח העלה לחייב לכסות כל הדם היוצא מהעוף ודלא סגי בכיסוי מקצתו ודדווקא דם הניתז ושעל הסכין אין צריך לגררו ולכסותו אם יש שם דם זולתו אבל שאר הדם היוצא צריך לכסות הכל למצוה מן המובחר מדאורייתא או לפחות מדבריהם ומה גם שהרז"ה פסק כרבנן שצריך לכסות אפי' דם הניתז ושעל הסכין להביא ג"כ דדווקא משום שלא להטריח פסק מור"ם סי' כ"ח סט"ו דאין צריך לכסות כל דמו (בית שלמה סי' ט"ו):

הד"ט ואני בעניי לא ראיתי בשום מקום נזהרין בזה ומעשים בכל יום מוכיחין פעם בשוק פעם ברחובות קריה בפרהסיא ששוחטין הרבה עופות זה על זה או זה אצל זה ונזהרין דוקא לכסות באופן שיכסו כל מיני דמים ולא כל דמיהן וכפשט לשון הטור ומרן סי' סט"ו דסתם קאמרי שא"צ לכסות כל הדם ובכל ענין משמע דאל"כ היה להם לתת טעם לפי שלא הטריחוהו לגרר דם שעל הסכין ועל מ"ש מור"ם הנזכר ועיין להרב זרע אמת ח"ב סי' י"ב שהקשה עליו בכח והוכיח דליתא לחייב להמתין עד שיתחיל לירד טיפין טיפין דדי לכסות מקצת דם הקילוח וכמנהג הפשוט:

לט הרבה להשיב על מ"ש הרט"ז סי' ט"ז סקי"ג שמתיר איסור אותו ואת בנו באם שחט הראשון גדול שאינו יודע דיני שחיטה ומדמהו לשחיטת חש"ו דפסק מרן להתיר דליתא דלא יהיה אלא ספק בשחיטה דלרט"ז נמי אסור לשחוט השני עוד הקשה עליו קושיות אחרות והניחן בצ"ע ובסי' שלאחריו נכנס בדין כסוי הדם אם יש לכסות בספק פיסול בשחיטה וכן אם יש לחלק בין ספק לספק או כל הספקות שוות (חקרי לב סי' י"ז וי"ח):

מ צדד בתחלה להתיר שחיטת צדוקי ובייתוסי בישראל עע"ג והדר מסיק דמ"מ אין זה ראיה להתיר לבעלי מקרא שבדורנו שיש להטריף אף אם ישראל עע"ג ועיין להרב בצלאל סי' ג' בתשובה לרדב"ז וברש"ך ח"ג סי' ט"ו והר"ם מטראני ח"א סי' ל"ז שהקראים שבזמננו פסולים בכל גוונא (בעי חיי סי' י'):

מא השיב כהלכה לשואל בענין ראובן שנתן לשמעון בהמה לשחטה ואחר ששחט בא ואמר ששחטה לשם עבודת כוכבים והאריך בפלפולו הזך ומסיק דאף דשמעון היה שותף בבהמה מ"מ לא אסרה דאף לרמב"ם וסייעתו דס"ל דכשיש לו שותפות בגוה אסורה ה"ד בששמענו שאמר כן בפירוש בשעה ששחט לא כבניד"ד ומה גם בישראל סתם שעומד בחזקת כשרות דלא מהימנינן ליה ומותרת אפי' באכילה (שם סי' י"א) מב השוחט בשבת לחולה מסוכן אסור לכסות דמו אף אם יש לו עפר מוכן (שם כ"ג):

מג האריך וביאר דלדעת הרשב"א והרא"ש והטור ומרן כל שזורעים בו ומצמיח אע"פ שאינו עפר מכסין בו וכל שאינו מצמיח אע"פ שמגדל צמחים והוא עפר אין מכסין בו זולת אם קראו הכתוב עפר דאז אף אם אינו מגדל צמחים מכסין בו ודלא כריר"ו דס"ל דאף אם אינו מצמיח מה שזורעים בו כיון שמגדל צמחים מותר לכסות ולענין עפר לחה כגון מתונתא שאסר מור"ם בס"ס כ"ח כך כתב מרן בב"י בשם סמ"ג וסמ"ק משום דלא מיקרי עפר רק עפר דק ונפרד שראוי למנות וכמש"ה אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ כלומר שהוא דק ונפרד ויוכל למנות אם לא מפני רבויו ואם הוא לח א"א למנותו אפי' מועט ושמקום הגהתו הנזכר שלא במקומה היא ומקומה על מ"ש מרן אין מכסין בזבל גס וחול הגס ואין איסור מתונתא לפי שאינה מגדלת צמחים דראויה לזריעה היא וכמ"ש רש"י בפרק אלו עוברין בהדיא וזו היא גירסא נכונה והגירסא שהביא מרן אינה ראויה לזריעה נוסחא מוטעת היא וע"פ זה א"צ להגהת הרש"ך שם בדברי מור"ם כיון דאין פה מקום ההגהה ע"ש (שם סימן כ"ד):