עיקרי הד"ט יורה דעה לט

אלא לחומרא אם יראה טמא יטמא אותו אבל להפך לא זה אינו דהא אמרינן ר' ראה דם בלילה משמע דראה אותו להורות בו וכו' הן לטהר עכ"ל הרט"ז וכתב עליו הרמ"ש הנז' וז"ל ותמיהני דע"כ פירש דר' ראה לחומרא לטמא דוקא דאל"כ תיקשי מעשה דר' שהוא נגד ש"ס מלא דפ"ק דמגילה גבי מעשה דאביגיל ודוד דא"ל גבי רואין דם בלילה וכו' ואיך ראה ר' דם בלילה א"ו דלחומרא ולטמא ראה וזה מותר וצ"ע עכ"ל ואני בער לא אדע להבין אמרי קדוש ומה מקום לתמיהתו על הרט"ז דס"ל כר' דהיה רואה דם בלילה וסתם שמענו בין להחמיר בין להקל ומאי הכרח הוא מאביגיל להכריח דר' לא היה רק להחמיר משום דאל"כ תיקשי מעשה דרבי ומאי קושיא לרבי ממימרא דרבא דמגילה אדרבה תיקשי לרבא ממעשה רב דרבי א"ו דרבי היה בלילה אף להקל והיינו כדט"ז ועוד קשה דלדידיה דהרמ"ש הנז' מי ניחא מאמר דוד לאביגיל וכי רואין דם בלילה דמשמע דאפילו להחמיר אין רואין ודלא כרבי אפילו לפי שיטתיה דהרמ"ש א"ו ההיא דאביגיל מילי דאגדתא נינהו ואין להקשות לרבי מדוד ואביגיל ולא לרבא מההיא דרבי דרבא קרא אשכח ודרש ודוק לא אשה שמצאה דם בבדיקה לאחר השתנה צריכה ד' תנאים לטהרה דהיינו. א' כשמטלת מים תוך הספל תמצא בתוכו דם במי רגליה ב' שמי רגליה מצערות אותה מאד ביציאתן ג' שיש לה הוכחה שמחמת מכה שבחדרי בטנה או בכליות ובצדדי המקור הדם שותת כגון שמוצאת הדם בשינוי כגון חול או מוגלא ד' שעכ"ז זקוקה לבדיקה דמורם סימן קצ"א דהיינו אחר שתבדוק היטב ותקנח יפה תשים מוך באותו מקום בעומק הרחם כ"כ שהיה ודאי למעלה ממקום שמימי רגליה יוצאים ואז תשתין תוך הספל ואם תמצא בתוכו דם ותקנח אותו מקום מלכלוכי מ"ר ודם ואח"כ תוציא המוך ותמצאנו נקי כבתחלה אז הותרה לבעלה וזו דוקא שלא בשעת וסתה (שם סימן נ"ה):

הד"ט ועיין למהרי"ו סימן כ"ה דסגנון הנז' עולה וע"ע שם בדין נאמנות האשה האומרת כזה טיהר לי חכם פ' דלאו כללא הוא בכולי דוכתי ועיין להרב צ"ץ סימן צ"ב ולהרב ושב הכהן סימן ל"ב דפסק דלכתחלה יש לנהוג כסברת הרב ש"ד ע"ש ועיין ג"כ להרב תורת נתנאל סימן ט"ו באשה שמצאה דם במ"ר ולא לפניו ולא לאחריו דכתב דלרמב"ם ורמב"ן ורשב"א והרא"ש שפסקו דבין עומדת בין יושבת בין מקלחת בין שותת האשה כשרה ניד"ד נמי טהורה ולא כן דעת הרש"ך סימן קצ"א סק"ג ד' וח' ע"ש שהוציא גם כן דהרב שב יעקב סי' ט"ל והרב פנים מאירות השיגו לרש"ך שפסק כר"ת ע"ש. לב אשה שטעתה בימי ספירתה וטבלה קודם תשלום ז"נ נכשלו המורים להקל באיסור כרת ואף שהיה אפשר להקל בדיעבד משום שכבר נהגו בנות ישראל להמתין יום נוסף על ו' עונות מכל מקום כיון שנראה מזה קלות דעתה לכן אם לא חזרה עדיין לנדתה נכון להצריכה לטבול שנית ואם לא בדקה ומצאה לפני ימי ספירתה ודאי לא עלתה לה טבילה (שם ח"ב. סימן נ"ב) לג יפה כח האב וכח הבן בדין כמה תשהה עד שלא יהיה לאשה דין רואה מחמת תשמיש (צרור הכסף סימן יו"ד):

הד"ט ועיין ג"כ למהרי"ו סימן קפ"ד דהרגילה לראות למחרת טבילתה אם ברור לה שאינה רואה רק אחר שמושה מונה ז"נ כשאר אשה אף אם רגילה לראות כן אך אם יש נדנוד ספק יש לבדוק מיד אחר תשמיש תוך אחר זמן ולא יכניסו ראשם בספק איסור כרת ועיין ג"כ להרב בארות המים אחר סימן יו"ד ולהרב מגן שאול סימן ל"ב ול"ד ועיין גם כן להרב דברי יוסף סימן ז' בדין אשה שאחר לידתה ברוב פעמים שמשמשת בבעלה מוצאה דם בעד שלה או שלו ושוב בדקה בשפופרת ולא מצאה כלום ויש לה וסת קבוע אם הצניעו העדים ולאחר זמן מצאו בהן דם אז בדיקת השפופרת מהני דאין הדם בא מהמקור ואינה נאסרת כרואה מחמת תשמיש ואם לא היו העדים צנועים להוכיח דודאי יצא הדם בשעת תשמיש ואפשר שבא אחר תשמיש בכדי שתושיט ידה תחת הכר או כסת כמ"ש הרש"ך ר"ס קפ"ז אין זה נכנס תחת סוג רואה מחמת תשמיש ואין בדיקת שפופרת תועיל לומר דאינו בא מן המקור רק טמאה היא עד שתטבול ואף אם יש לה וסת קבוע אמרינן דנתקלקל וסתה דבדיקת שפופרת אינו אלא לנסיון האבר של תשמיש שלא כסברת השואלים שכתבו דבדיקת השפופרת תועיל לטהר כל דם שהיא רואה דדילמא נשתנה וסתה וכ"כ הרב שער אפרים סימן ע"ו (ועיין ג"כ להרב נודע ביהודה סימן מ"ט והנמשכים) ודברי הרופאים בזה דבא מהצדדין שיש שם מקום דאף בנגיעה בעלמא יוכל לצאת דם והאשה ההיא בעלת דמים הרבה דברים שאין בהם ממש הן אף שהרב עה"ג בסימן כ"ב סמך על דבריהם וכדין תמה עליו הרב צבי בס"ס ע"ג ע"ש וע"ל סוף אות א' בהגהה:

לד סמוכין עשה מע' בן הרב המחבר לבנות ישראל שבעירו שנוהגות ללבוש לבנים ולמנות ז"נ מהביאה ראשונה מיום ג' לשמושה ממ"ש מרן סימן קצ"ו בשם הגה"מ בפרק י"א מהלכות א"ב שמדברי הרמב"ם ורמב"ן נראה שא"צ להמתין למנות עד יום ה' אלא תיכף לאחר שמושה יכולה למנות אם פסקה מלראות וכן מצא גם כן להראב"ד הביאו הרא"ש בהלכות נדה דע"ז ע"ב וגם עיניו ראו ברשב"ש סימן תל"ו שכ"כ ומה גם דהרש"ך ומהר"י ברוך נהגו בעיר ההיא נשיאותן ולא מיחו בידן גם הטור בשם הרמב"ן כתב שם דאם הלכה ברגליה נמי פולטת כל הזרע גם מרן כתב שכן דעת הרשב"א גם ממ"ש הרב ב"ד סימן צ"ו יש ללמוד קולא אחרת דפולטת נמי אינה ודאי אלא ספק ע"ש וכ"ש אם נוהגות לקנח יפה באותו מקום במוך או בבגד או רוחצות במים חמין שיכולות למנות תיכף אחר שמושן וכמ"ש מרן שם ע"ש ולהרב שכנה"ג סימן קצ"ג הגה"ט אות ב' ואף דמור"ם סימן קצ"ז כתב דאין אנו בקיאין וכו' מ"מ היכא דנהגו לפסוק כמרן פשיטא דיש להם סמוכין ומ"מ יש לתת טעם למה שנהגו למנות אחר ג' ולא אחר ה' ולא תיכף לשמושה דהוי דלא כמאן גם הרכנה"ג שם לא הביא רק שיש מנהג בקצת מקומות למנות מיום ד' לשמושה עיין שם ואפשר שנהגו כן מההיא דאיפליגו אי בעינן ג' עונות או ו' ע"ש ברב"י ולב"ד סימן צ"ו סוף דבר במקום שהמנהג להקל יקילו ולהחמיר יחמירו (שם סי' י"א):

הד"ט ועיין ג"כ להרב בית יהודה דף קי"ב ע"א דמה שנהגו להקל לכלות לטבול ליל ט' לחופתם שלא כדין של מרן בש"ע הוא ועיין ברשב"ש סימן תל"ז וכן טעו בכפר לבליד"א במנהגם למעוברת שרואה שאינה מונה רק ח' ימים דליתא דלא פלוג רבנן אע"פ שמטבע המעוברת שלא לפלוט ש"ז כשם שלא חילקו בין בעלה בעיר לאינו בעיר ובין שמשה ללא שמשה עיין ברש"ך סי' קצ"א ס"ק י"ט ועיג"כ לו שם בחי"ד סי' י"ג לה השיב כענין באשה חולנית ברחם שעשתה לה מילדת אחת טבעת א' של שעוה שתשאנה כל ימיה רק בלדתה תסירנה ושאלה לחכמים מה דינה ושאלה לרופאים לצייר להם מקום הנחת הטבעת ומי אומר בכה ומי בכה ושאלו גם כן לנשים שבעירו החולות כמוה וא"ל שיש להן ב' טבעות א' שמניחות ברחמן בעת וסתן וא' להניח בעת הפרשתן לטהרה ושבודקות עצמן בלי הסרת הטבעת כי תוכלנה להכניס אצבען שם ולא תגיע למקום הטבעת כלל (וע"ל סי' כ"ב אות ג' אם חוצצת בטבילתה) (זכרון יוסף סי' ט' יו"ד):

לו יישב תמיהת הרב"ח על הרמב"ם רפ"ט מהלכות א"ב בדין כתמים שדבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים (נודע ביהודה סימן נ"ב וס"ס נ"ו):

הד"ט ובנמצא כתם על בגד צבוע ע"ל אות כ"ו:

לז המחזיר גרושתו מעוברת שלו אחר ב' חדשים שגירשה עודה מעוברת הביא תחלה מ"ש מרן סימן קצ"ב בשם הר"ש ן' רשב"ץ דצריכה לישב שבעה נקיים ושגם הרדב"ז רבו סימן שכ"ד פסק כן ושבסוף אותה תשובה כתב דאם הגרושה לא נתיאשה שיחזירנה אין צריך להמתין כשיחזיר לתבעה ואם נתיאשה צריכה להמתין ולא סמכינן אדבורה שאומרת שלא נתיאשה רק היכא דנראה לדיין שהוא כן ע"כ ושנראה שדין המעוברת שהיא מסולקת דמים כדין קטנה האמנם לפי דעתו דלסברת הרופאין טבע מעוברת למאוס המשגל נראה דל"ד לקטנה דחמדה עוד הביא טעמים אחרים להוכיח דבניד"ד אין צריך להמתין ע"ש אהלי יעקב סימן קכ"ה). הד"ט ופנויה שנתעברה מאיש והכריחוהו או נתפייס לקחתה עודנה מעוברת עיין להרב יוסף אומץ סימן פ"ד דדן את הדין להצריכה למנות ז"נ והביא סברת הרא"י הנז' ולא זכיתי להבין מ"ש מני"ר דנראה דהריק"ש הנז' פליג עם הרדב"ז דמאי ספקא איכא ודברי מהרא"י ברור מללו ומרבה טעמים להוכיח דא"צ וכמו שסיים אחר שהביא חשובת רדב"ז ומה שהוסיף לדעתו דלא כותיה וז"ל ולפיכך בעיקר הדין למעשה שלא להצריכה ז"נ כשהיא מעוברת ואומרת שבדקה ולא ראתה והיא מקצה לקצה מסברת רדב"ז דס"ל דדוקא היכא שנראה לדיין שהענין מורה בשעת גירושין שהיה בדעתו להחזירה והיא גם כן יודעת בזה דאז אף רדב"ז ס"ל דאין צריך להמתין ע"ש ועיין ג"כ להרב בית יהודה דף קי"ב ע"א בדין זקנה אלמנה דדעתו ז"ל דאפילו בדיעבד אם לא מנתה ז"נ אין להקל ושדעת רבו ז"ל להקל בדיעבד והביא בשם הרשב"ץ דקטנה וזקנה ומחזיר גרושתו כי הדדי נינהו (וע"ל אות מ"ב) מיהו יספיק לה משעת תביעה ולא בעו קידושין ולא כתיבת כתובה דסמכה בדעתה דלא הדרי בהו מאותה שעה מונין ושבקצת מקומות נהגו למנותן משעת הנשואין ועיין בשו"ת יכין ובועז סימן ג' וע"ל אות כ' ועיין ג"כ להרב הנז' שם בחי"ד סימן ל"ג בדין חתן שנתעכב מלשמש במ"ש ושמש בליל ד' והוציא בתוליה שלא תתחיל למנות ז' עד יום וא"ו לשמושה שלה כמ"ש אשה שאינה חכמה להתחיל מליל ש"ק הקדום ע"ש ועגי"כ להרב חיים שאל ח"ב והריט"ץ סי' צ"ז והרב משאת בנימין הביאו הרש"ך סי' קצ"ב סק"ז:

לח נסתפק אם יש להתיר לאשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש שתבדוק בשפופרת וכסברת גדולי פוסקים ודלא כרש"ך ושאל להרב אמונת שמואל (כהובא שם סימן נ"ה) והתיר בפשיטות לבדוק עם הראשון שלא להצריכה לגט להנשא לשני ובספרו כאן נמצאו איזה השגות שהשיג להרא"ש הנז' שלא נדפסו שם (שו"ת מהר"ם זיסקינד סי' ו'):

לט פלפל בחכמה במי שהגיע זמן וסתה ולא בדקה את עצמה דבמחלוקת שנויה בין הרא"ש והרי"ף דלהרא"ש יש להסתפק אם מותרת לבעלה בלא בדיקה ולהרי"ף ורמב"ם מותרת וכשיש צד אחר גם כן להקל יש לצדד להקל כיון דקי"ל וסתות דרבנן ואם אין צד אחר להקל יש לחוש לדעת האוסרים (ושב הכהן סי' צ"ד):

מ אשה שטבלה ושמשה בבעלה ובבקר מצאה כתם על חלוקה ושאלה פי חכם וטיהרה ובליל ד' לטבילתה שמשה פעם אחרת בהוראת חכם ויהי בבקר בדברה בחברותיה על הענין ושמעה מהן שמחמירות על עצמן נאנחה על שהקילה כהוראת חכם ונתפרשה מבעלה למנות ז"נ ואומרת גם כן שהחלוק שמצאה בו כתם לא היה בדוק תחלה כלל וגם שהכתם הלך לו כשרקקה בו וגם חששה שהכתם הוא מחמת הסרת השערות שבאותו מקום מסירות על ידי סם השורף לפעמים הבשר והעור (וע"ל סימן כ"ב אות יו"ד) וכאשר נסתה בבגד לבן במקום השערות מצאה בו דם והוכיח הרב המחבר מכמה טעמים דיפה הורה חכם לטהרה אך לפי שהחזיקה עצמה לטמאה יש להחמיר ועל מה ששאלה מאיזה זמן תתחיל לספור ההוא אמר דמנהג עירו לענין הכתם דאם שמשה עם בעלה ד"מ בליל שבת ממתינות ד' ימים היינו עד יום ג' ויום ג' לערב בודקת ומיום ד' ואילך מונות הז"נ ואם לא שמשה כלל אינן ממתינות רק יום המציאה ואם כן בניד"ד אף שמצאה הכתם ג' ימים קודם תשמיש השני מכל מקום תמתין מליל השימוש ד' ימים ואחר כך תתחיל לספור (פני אהרן סימן ד'(:

מא אשה שוסתה קבוע שמצאה דם בעד שקנחה עצמה אחר התשמיש בג' טבילות רצופות אחר לידה ובשימושה בבעלה כאב לה מאד בשיפולי מעיה ושפי מעיה נפוח ואומרת גם כן שביום שמזדקקת לבעלה אינה יכולה לישב מהכאב וצער שבפי מעיה וכואבת ג"כ כשמשתנת אך אינה מוצאת כלום בבדיקה אחר השתנתה ולא במי רגליה גם אמרה שבג' טבילות הנז' כל פעם ופעם מתרפאת ונחה מצערה יפה והתירוה לבעלה הרב המחבר והרב אביו אך לענין אם יש לה למנות ז"נ לא הסכים האב בבנו שפסק שלא להצריכה והרב אריה ליב האריך ומסיק כהרב המחבר ונשאו ונתנו על פסק הרב שב יעקב סימן ב' ע"ש (אור ישראל סימן נ"ה והנמשכים). מב אשה נדה שאכלה והלכה לה דפסק רמ"א דמותר לאכול אחריה מה יהיה משפטו אם עודנו אוכל באה אצלו כיון שתחלתו היתר בהיתר נימא דהו"ל כהפסיקו אחר והביא תחלה איבעיא דר' ירמיה בחולין דף ט"ז ע"א איברי בשר נחירה שהכניסו לארץ דסלקא בתיקו ונ"מ בזמנינו למי שאסר את עצמו באחד מהמינין מזמן ידוע ואילך א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור איזה דבר כגבינות וכיוצא וכמ"ש הרא"ש ע"ש וה"ה לניד"ד דאינה רק הרחקה וחומרא דרבנן יש להקל אף דיש לחלק קצת ביניהן ועוד הביא ראיה להיתר ממ"ש מרן בא"ח סימן קס"ח וי"ד קי"ב דאם אורח מסב עם בעה"ב הנזהר מפת עובד כוכבים דמותר לבצוע על פת, עובד כוכבים והואיל והותר לבצוע הותר גם כן לכל הסעודה ע"ש וה"נ נימא הואיל והותר כשהלכה לה הותר כשחזרה ודמי נמי לדין ספירת העומר אף למאן דאמר דהיא מדאורייתא אם התחיל לאכול בהיתר והגיע זמן ספירה דלרמ"א בא"ח סימן תפ"ט ס"ד אין צריך להפסיק וההיא דסימן רל"ב ס"ב וכיוצא דאם התחילו אין מפסיקין אך אם לא התחיל עדיין לאכול אף שהלכה לה חוכך הרב להחמיר אע"ג דפקע האיסור כיון שהלכה כי לא מצא בפוסקים דבר מפורש להקל וכדמות ראיה אשכח להתיר מההיא דבשולי עובד כוכבים דסימן קי"ג שאם מלח העובד כוכבים תחלה אף שאח"כ בשלו אין בו משום ב"ג דהו"ל נאכל כמות שהוא חי וכן אם הטביל כלי להשתמש בו צונן ונחלף להשתמש בו חמין דעלתה לו טבילה אפילו לחמין כמ"ש הרש"ך ופר"ח סימן קכ"א סק"ה ומכל מ"ש התיר בפשיטות באם אכלה עמה או אחריה עודה טהורה ובעודה אוכלת פירסה נדה מותר לגמור אכילתו ועיין בח"א ר"ס כ"ז מספרי הקצר הלז) (יד אליהו סי' ס"ד) מג מענין של מעלה יצא להתיר באשה נדה ששתתה טבא"ק כחצי כלי להתיר לבעלה הנותר ומה גם דאף ע"פ שדימו שתיית הטבא"ק לאכילה ושתיה בתענית וי"ט מ"מ יש לחלק ודלא שייך הכא שיורי אכילה ושתיה דאין הטבא"ק בעצמו ראוי לאכילה ושתיה רק מצד האש של המבעיר על ידי שאיבת הרוח ודברי רוח והבל המה עיין שם ואם באנו לדמות לאכילה ושתיה היה הכל צריך תחלה טבילה וזו לא שמענו ואמת דהפר"ח בשם הרשב"א כתב דמה שצריך הגעלה צריך טבילה וכלי זה אין ספק דאם משתמשים בו דבר איסור היה צריך הגעלה ואיך שיהיה אם שתיית הטבא"ק חשיבא כאכילה ושתיה היה הכלי צריך טבילה מדאורייתא ועי"ע לו שם שהביא ראיה ממשנה פ"א דפ"ה דמכשירים האשה שהיו ידיה טהורות ומגיסה בקדירה וכו' דפירש הרע"ב לפי שההבל מחבר וכו' לדין אם רוצה האשה נדה להחזיק הנר בידה כדי שישתה בעלה טבא"ק או לחמם עצמו בנר ההוא ועיין לפר"ח סימן ק"ח בהבערת טבאק"ו מנרות של חלב שיצא לחלק בין מבעיר מראש השלהבת שהיא רחוקה מהפתילה דמקלי קלי איסוריה ושמ"מ גם בכה"ג בעל נפש יחוש לעצמו ולהבעיר מהפתילה אסר ע"ש (וע"ל סי' ז' אות כ"ד) (שם סי' ס"ה):

מד כלה שתבעוה לינשא וקבעו זמן נישואיה ושמרה ז"נ וביום שלפני חופתה נתקוטטו אבי הכלה וחתנו וקפץ ונשבע אבי הכלה שלא לתתה עוד לו לאשה ולמחרתו ביום המוגבל לחופה נכנסו פשרנים ביניהן והתירו שבועתו צריכה הכלה מחדש לחזור ולמנות הז"נ ופלפל בחכמה בההיא דרבא בפ' התינוקת דף ס"ו ובפירוש רשב"ם והביא גם כן מ"ש מור"ם בסימן קצ"ב והלבוש ומהריק"ו סימן קנ"ט והעלה לחייבה למנות מחדש ומק"ו ממ"ש מרן דאף אם לא נשבעו שלא לינשא עוד מכל מקום כיון שדחו הנשואין מזמן המוגבל יום או יומים צריכה למנות מחדש ודלא כרש"ך דכתב דאין בדינים הללו להחמיר כיון דאינו רק מדבריהם דדוקא כשאינו אלא ספק אי מקרי דחוי נשואין או לא וכנידון דהרב משאת בנימין שהביא הרש"ך אפשר להקל אבל בניד"ד דודאי איכא דחוי לגמרי אין לנו רק סברת המחמירים (סם חיי סימן ד'):

הד"ט ועיין להרב דוד מילדולה פסק א' הובא בשו"ת פרי עץ חיים ח"ג סימן ס"ו בדין כלה שלבשה לבנים וספרה ז"נ אדעתא דנשואין ולא בא החתן ביום המוגבל אך שלח לה ע"י שליח לומר לה שבעוד ג' או ד' ימים יבא לנשואין וכן עשה ונכנס לחופה ד' ימים אחר יום המוגבל והיא אומרת שלא פסקה לבדוק שחרית וערבית ופסק שא"צ למנות עוד ז"נ אחרים ועיין להרב חיים שאל ח"א סימן ז' בס"ק מלא וגדוש מהרב אביו דאם החתן רוצה לישא ואחר כך למנות ז"נ לא צריך למעבד הכי ופשיטא ליה דאסור ליכנס אף