עיקרי הד"ט יורה דעה לח

נמי צוחו כל אחרונים ורמ"א בתשובה סימן צ"ד כתב גם כן דאף ביולדת ממש ראה נוהגין להקל וע"ש דטעמא טעים על שמקילין אבל במפלת לא ראה שום מחבר שהחמיר זולת הרב בית הלל וכ"ש דאין להחמיר בספק נפל (שם סימן מ"ו). הד"ט ועיין להרב שבות יעקב ח"א ס' סימן ע"א שביאר לתלמידו תשובת הרב עה"ג סימן כ"א דדברים פשוטים הם בדין המפלת אחר מ' לטבילתה ובעילתה דאז יש להסתפק בפשיטות שהפילה ולד מעליא ותשב לזכר לנקבה ולנדה ואין לספק שמא היתה מעוברת קודם לכן שהמעוברת בחזקת מסולקת דמים ע"ש ואני בעניי טרם יצא לאור העולם ספרו של הרב מעיל צדקה הנז' עמדתי בדין זה וראיתי גם אני לע"ד שאין להחמיר כלל וככתוב אצלי בשותא דינוקא סימן קכ"ח דהא הרמ"א גופי' דבר"מ קצ"ד שכתב שהמנהג להחמיר ביולדת ודאית מ"מ בדין מפלת דבסעיף ג' לא הגיה כלום ועיין לרט"ז שם שכתב דאף שראה נשים הרבה שמקילין ביולדת ויש מחמירות מ"מ במפלת אשה בכל אלה לא מצא שתמתין מ' יום וכו' ועיין ג"כ להרב צבי סימן ח' שכתב ב' טעמים על שלא החמירו במפלת אפילו המחמירות ביולדת ודאי ואחר אחר בא לידו ספרו של הרב סדרי טהרה סימן קצ"ד סק"ו וראיתי בסופו שהביא סברת הרב בית הילל וכתב שיטול מה שחידש ומ"מ ראיתי להרב פחד יצחק אות יו"ד ערך יולדת שכתב דמנהג פירארא אפילו במפלת להמתין ז' שבועות לזכר וט' לנקבה ע"ש אמנם במקומות שנתיישבתי לא מצאתי בזה מנהג קבוע וכללי אפילו בעיר א' דיש ממתנת ז' וט' ויש שאינה ממתנת אפילו ביולדת ודאי רק ב' וג' שבועות וכפסק מרן בר"ס הנז' אמנם אינם בועלין על דם טוהר שאם חוזרות ורואות תוך אותן הימים יושבות כשאר וסתן והנחתים לנהוג כדרכן כיון שיש להן סמוכות של ממש להקל שוב בא לידי תשובת הרב נודע ביהודה וראיתי בסימן נ"ד דקירב בב' ידים הוראת אחד חכם שצוה לאשתו לטבול קודם מ' לזכר ופ' לנקבה דרעשה עליו כל המדינה שלא כדין כיון שמנהג מקומו היה משונה לגמרי להמתין מ"ה לזכר וס"ה לנקבה שאין לו שורש ויסוד אך אם היו נוהגין להמתין מ' ופ' שיש לו סמך מדברי ר"ת א"נ מ"א ופ"א ימים שהוא משום חשש ועת שהוא ליל מ"א ופ"א או היה מנהג מ"ו ופ"ו שזה גם כן משום חשש סברת ר"ת וכרש"ך וכיון שמשום גדר נהגו אין להתירם וכמ"ש מור"ם בר"ס קצ"ד היה מקום לצעוק עליו ומ"מ לא היה בדין להענישו בענין זה לפי שאין המנהג קבוע להחמיר והיינו דוקא בידוע דנהגו כן כהסכמת חכמי העיר אז נקרא פורץ גדר אבל בלא"ה מי מעיד שלא נהגו כן הנשים מעצמן אחת מפי חברתה ועוד שהרמב"ם קורא לו מנהג בורות ואיך נענוש העושה כמוהו ואדרבה היה בדין לכתוב לכל הקק"י להתיר להם משום כמה מכשלות הבאות משום מנהג זה ומ"מ מי שעשה מעשה שלא כמנהגם בלי שאלת חכם לא יפה עשה כיון שכן נהגו אלא שאינו ראוי לעונש ע"ש:

טו אשה שבדקה עצמה תוך ג"י ראשונים לנקייתה בעד שאינו בדוק ומצאה עליו פחות מגריס וגם הוא עגול אם יש לתלות במאכולת או נאמר דע"כ לא הקילו המרדכי והתרומות בכתם פחות מגריס תוך שלשה ימים רק במצאה בסדין ובכתונתה שא"א ליזהר כמ"ש הת"ה סימן רמ"ט אבל עד איהי דאפסיד אנפשה והשיב הרב ז"ל דלא שנא ע"ש (שם סימן נ"ט):

הד"ט ועיין להרב חיים שאל ח"א סימן י"ד שהביא שו"ת הרב מאמר מרדכי בדין אשה שהיתה חוגרת בגד לבן סביב בטנה ורפוי באופן שהרבה פעמים היה יורד תחתיה מהמקור וביום שהחזיקה בטהרה לבשה חלוק לבן והציעה לבנים אך שכחה להחליף הבגד הנז' והיה עליה עד יום ז' לספירתה ואז הרגישה בזה ובדקתו ומצאה עליו כמה טיפי דמים יותר מכגריס ופסק הר"ם הנז' להחמיר ולא הסכים עמו הרב המחבר דפסק דכל שנמצא הכתם בימים אחרונים בסדין או בחלוק שאינו שלה באופן שיש לתלות דהיו הכתמים מנדתה אף על פי שהיה הסדין או החלוק עליה הג' ימים הראשונים כל ימי לבונה עיין שם. טז אשה שמצאה כתם בימי לבונה ולעת הערב הפסיקה מחדש בטהרה ולבשה לבנים שנית ולמחר א"ל חברותיה שגם על הכתם היתה צריכה להמתין לספור ה' ימים בדין רואה כתם בימי טהרתה וחזרה ולבשה כתונת שלה הנכתם בכמה כתמים אך היתה חגורה מלמטה סינר לבן ונקי ואחר ב' ימים נודע לה שלא היתה צריכה להמתין ובאתה ושאלה אם רשאית למנות שבעה נקים מזמן הראשון שאחר מציאת הכתם שאומרת גם כן שמכרת ויודעת בבירור שכתמי חלוקה הם מימי טומאתה הראשונים והראיה מהסינר שהיה נקי ואילו כתמי חלוקה היו מחדש היה בדין שסינר התחתון יהיה נכתם יותר מחלוקה ואמר מר דשאלה זו מתחלקת לג' פנים. האחד אם רשאית למנות ימים שנפלו מתחלה לדעתה ודעת חברותיה שהטעוה ואף אם לא היתה לובשת אלא בגדים לבנים ולא מצאה עליהם כתם דכיון שהחזיקה עצמה טמאה אף שהפסיקה בתחלה בטהרה יש להחמיר דמסתמא לא מרמא אנפשה לבדוק בכל זמן שמרגשת. והראש השני דאף אם חשבתם לטהורים אם לבשה בגדים המלוכלכים אם נאמר שאותם הכתמים היו מימי נדתה ואמר מר דאף שכבר נתברר שאין לה לספור אותן הימים ולא יצטרך לבאר חלוקה זו מכל מקום רצה לבארו דלפעמים יהיה הנידון מהצורך ולכן כתב מ"ש הרש"ך סימן ק"ץ סקס"א דבג"י הראשונים לא יתלה בעצמה ע"ש וכ"ש אשה שפשעה ולא לבשה לבנים וכו' אך אם בודאי נתברר לה שכתמים הם מימי טומאתה אף שאפשר שניתוסף בו כתם אחר כך אפשר שתולין הכל מימי טומאתה וכמשמעות דברי מרן שם סעיף מ"א ועכ"ז נראה למע' המחבר שיש להחמיר כל שפשעה והחלוקה הג היא דאם יתן שאין תולין בכך מ"מ יש לחקור אם נאמינה במה שאומרת שמכרת אותם בטביעת עין והחליט שיש להאמינה ואף אם להא תדע בודאי וט"ע מ"מ הוכחתה שמצאה הסדין נקי הוכחה היא ומה גם דהא דאמרינן דאין תולין במידי בג"י הראשונים רבים מקילין ואין לו שורש אלא במרדכי ותרומות ואילו הד"מ סימן קצ"ו כתב להקל בספיקו ואיך שיהיה יש בניד"ד להקל כיון שיש קצת הוכחה ע"ש (שם סי' ס"ג):

הד"ט לא זכיתי לע"ד לעמוד על פסק דינו הצדק במאי דסיים להקל כיון דכבר סבר וקביל בחלוקה הראשונה דכיון שהחזיקה נפשה כטמאה מסתמא לא מרמא אנפשה לבדוק בכל פעם שהרגישה ודבריו ז"ל טובים ונכוחים בעלמא כשלא החזיקה נפשה כטמאה ולא בניד"ד ודוק ועיין להרב פני אריה מסימן ל"ה עד סימן ט"ל דנשא ונתן במ"ש הטור סימן קפ"ה בשם הרמב"ן דכשהוחזקה נדה בשכנותיה ע"י שלבשה בגדי נדתה דאינה נאמנת עוד אפילו באמתלא ותמה עליו הטור והרב המחבר השיב תמיהתו ושוב הביא צדדין לתמיהתו ע"ש שהאריך קצת בדין שויא נפשיה חתיכה דאיסורא ע"ש:

יז דראיה ששגג הרב צ"ץ סימן פ"ו במה שהבין דמ"ש אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה דפירושו מדם נדתה דליתא וה"פ בלי ספק מדם שהיא רואה מחמת תשמיש היינו הראיה המסופקת עוד כתב ששגג הרב הנז' במה שאינו מתיר האשה שבניד"ד אלא ע"י שתרגיש כאב באותו צד מקום מיוחד בשעת מציאת הדם דא"כ אמאי צריך הקפת דמים דוקא במוצאת דמים בלא הוכחת הנז' צריך להקיף הרב צבי סי' נ"ו יח דחה בב' ידיו דברי הרש"ך בי"ד סימן קפ"ט ס"ק שהרבה להשיב על הפוסקים שכתבו שיש לפרוש ביום ל' לראייתה ושהיא העונה הנז' בש"ס וקיים הרב המחבר מ"ש הטור ומרן ורב"ח ופרישה ושכ"כ רש"י רמב"ן רשב"א והר"ן והכי קי"ל דאינה רק ביום ל' לראייתה שלפניה וימי ב' הראיות ממנין שלא כרש"ך הנז' ע"ש (שם סי' קי"ד):

יט מסיק ותני באלמנה שנשאת דמותרת ליבעל בשבת בעילה ראשונה אף שלא נתייחד עמה קודם והרבה ראיות מהש"ס דחופה קונה בה כבתולה ודלא כתוספות והרא"ש ופירוש הירושלמי שממנו למדו התוספות והרא"ש וכמה גדולים ואף במשוגעת וחולנית וכ"ש במטורפת דראויה לביאה קנה לענין זה וכ"ש היכא שהכניסה לביתו דודאי קנאה ק"ג וכן אלמנה דנשתגעה ונדחו נשואיה ולא בא עליה א"צ למנות עוד אחר כך הז' נקיים מחמת חמוד אם שמרה כבר בעת שטותה ע"י נשים פקחות (וע"ל אות ל"ו) (שבות יעקב ח"א סי' ס"ז) כ זקנה שפסקה זמן רב לראות והתחילה לראות מחמת תשמיש ומרגשת צער. וכאב יש להקל בה שלא להצריכה שפופרת כיון שלא ראתה מחמת תשמיש קודם שפסקה לראות ומרגשת עתה צער (שם סימן ס"ב וח"ב סי' ע"ד ה' ו') הד"ט וע"ע לו שם באשה שיש לה וסת קבוע ונתקלקלה ומרגשת כאב ורואה תוך ימי וסתה ואין מראית הדם שוה ואומרת שיש לה מכה אך אינה יודעת אם מהמכה המיקל בה אינו מפסיד ועיגכ"ל אות י"ז ועיין ג"כ להרב דבר משה סימן ל' בהסכמת הרב אביו להחמיר באשה שפסקה מלראות זה ה' שנים וראתה כתם ונסתפקו במ"ש בסימן קפ"ד וקפ"ט דדין זקנה כדין קטנה שלא הגיע זמנה לראות ואילו בסימן ק"ץ בכתמי תינוקת פסק להקל בכתמה אם ה"ה לזקנה ולכן החמירו ע"ש ועע"ל אות ל"ו ואע"ג דמורם שם בסי' ק"ץ השוה בפירוש דין זקנה למעוברת בסעיף מ"ה אפשר דהרב ד"מ הנזכר נסתפק על מרן דוקא לפי שלא דבר בזקנה כלום בסימן ק"ץ:

כא דעתו דעת עליון דכל מראה ירוק בין כמראה זייאלו או וירד"י או אזור"ו כלם בכלל אדום נינהו ויש לטמא (שו"ת כ"י להרב עזריאל דאיינא סי' קמ"ה מ"ז ונ'):

הד"ט ועיין להרב שמש צדקה בסימן כ"ב דסדר הבדלות מונה להכיר בגווני כתמים ולהבחין מאין באו וסימנין נקט במראה האשה ואיכותה וכמותה ע"ש דברי חכמה חכמת הניתוח ללמוד וללמד לטמא או לטהר וע"ל אות י"ב ועיין גם כן להרב יעבץ ח"א סימן מ"ד דכתב בפשיטות לטהר מראית ברוי"ן או כמשקה קאו"י או קליפת ערמונים ועיין ג"כ להרב סדרי טהרה סימן ק"ץ ס"ק נ"ה קרוב לסופו כב שאול שאל האיש למהר"א מברוד"א אדין כתמים הנמצאים בגוף האשה דלא הכריע בפירוש מרן בסימן רמ"ב ס"ח ובס"ס אי שאני חלוקה מבשרה והשיג להרב המגיד. ולענין דינא נטה לטהר בפחות מגריס אף בנמצא על בשרה והרא"ב הנז' הסכים גם הוא לדינא כוותיה ודלא כרמב"ם שחילק בין זל"ז אבל למעשה כתב דדרכו להחמיר (שב יעקב סימן מ"ג):

כג אשה שעיטשה בכח וע"י כח גדול של עיטוש נתזו למטה ממנה מי רגלים לפי דעתה ואז היתה בבהכ"נ של נשים ולא יכלה לבדוק עצמה ולאו אדעתה כלל עד הלילה בשכבה וראתה למטה בכתנתה כתם פחות מכשיעור אין לחוש כלל ומ"ש מר"ן בסימן קפ"ח וק"ץ דאם הרגישה שנפתח מקורה אף שבדקה ולא מצאה כלום טמאה שאני התם שבדקה מיד משא"כ הכא דלא בדקה מהבקר עד הערב ואף שהעיטוש אחד מסימני הגוף לקביעת הוסת וכמ"ש הרש"ך סימן קפ"ט מ"מ הכא יש לתלות ההרגשה במ"ר או ליחה לבנה ואילו בכתם תלינן במאכולת כיון שפחות מכגריס (שם סי' מ"ד). כד אשה שיש לה וסת קבוע ולעולם אחר התשמיש מוצאת על עד שלה טפין קטנים ודקים, מקצתן נבלעין בעד וקצתן נלקטין קצתן שחורין וקצתן אדומין ואין לה שום כאב והורה אחד חכם להתיר על פי נסיון בסינון שתן שלו ושלה במפה לבנה ומצא אחר הסינון שתן שלו איזה קרטין שחורין והסכים עמו הרב להתיר אם הקרטין שלו ושל עד שלה דמיין הדדי ואתיא בק"ו ממ"ש מור"ם ס"ס קפ"ז דכ"ש הכא דאין דרך קרטין הללו לבא מן המקור וגם לא נמצאו בשתן שלה רק בשלו ותירץ מה שהקשה על מור"ם הרט"ז סימן ק"ץ ס"ק כ"ג (שם סימן מ"ה):

הד"ט ועיין גם כן לעיל אות א' ולהרב ר"א ושיח השדה סימן ג' דטבא דאבא ודברא באורך על כיוצא בזה:

כה השיב כענין בדין בעל הטוען שראה בעד שלו ג"פ דם אחר תשמיש ומוכן הוא לגרשה והיא טוענת שמשים לה עלילות דברים וממאנת לקבל הגט וטוענת ממנו שאר כסות נכון בזה לפסוק כמקילין לבדוק ע"י שפופרת אפילו בבעל א' כיון שמכחישתו ועוד דעי"כ יבחן אם בעלילה בא הבעל ועל שאר וכסות דדבר שבממון הוא נאמנת במגו לדעת האומר דאמרינן מגו אפילו להוציא מכל מקום הואיל דאפשר לברר אינו חייב ליתן לה עד שיברר ויעויין ברש"ך סימן מ"ש בשם הרב משאת בנימין שכתב שם כל הצורך לניד"ד (שם סימן מ"ז):

כו יישב תמיהת הרב דגול מרבבה בסימן ק"ץ ס"י שפסק מרן דכתם שנמצא על בגד צבוע טהורה שתמה על שהביא הדין בלי חולק והרי הגמי"י פ"ט דא"ב כתב בשם רבינו שמחה וראב"ן דלא אמרו רק לטהרות ולא להתיר אשה לבעלה ושגם הרמב"ן החמיר והרב המחבר כתב שבשיורי ברכה שלו כתב דמשמע למרן ומור"ם מסתימת הפוסקים דפליגי עלייהו ופסקו לקולא דכתמים דרבנן (טוב עין סימן ח"י אות צ"ח):

כז אין לחוש להכרעת הרב נ"ש סימן ט' בדין אשה שישבה על המשבר לאסרה על בעלה ושמנהגי אשכנז מיוסדים על אדני פז ומשובחים יותר ממנהגי פולין וכמ"ש הרב מים חיים ומהרי"ל סימן ק' בשם הרא"ש שהתורה ירושה לאשכנזים מימות החורבן ומהרי"ל ומהרי"ו שקבעו כל חומרות אשכנזים לדורות לא הזכירו חומרא זו ודוקא להקל בפיקוח נפש בשבת אמרו דמשתשב על המשבר יש לחלל עליה את השבת ולא לאסור אשה לבעלה ושגם למנהג פולין המחמירין אינו רק לפרוש יום או יומים אבל אם הולכת בריאה כמה שבועות ובדקה עצמה ומצאה טהורה אין מי שיחמיר אפילו בפולין לאסור לפי שישבה על המשבר (תורת נתנאל סימן ה'):

כח תמה על מרן שלא הביא דין הבא מהדרך והניח אשתו בחזקת טהורה דמותר לבא עליה בלי שאלה ואם הניחה בחזקת טמאה צריך לשאול לה אם טהורה היא (דבר משה ח"א סימן כ"ט):

הד"ט ועיין ג"כ להרב אהל יוסף סימן ט"ל בדין מי שספרה שבעה נקיים ולא היה בעלה בעיר ואחר ימים בא לביתו שהביא מ"ש הרב ב"ד חי"ד סימן צ"ו על דברי הרב מהר"י קובו ומתיה הרא"י הנז' דלא חיישינן שמא אחר ספירתה חזרה וראתה ושאין להמתין ז"נ אם בא תוך ימי עונתה ויכול לבא עליה אפילו היא ישינה וה"ה אם בא אחר עונתה ושהה בדרך עד שתוכל לספור ולטבול עיין למרן סימן קפ"ד ססי"ח:

כט מניקה שאין לה וסת ויש לה מכה באותו מקום היינו שנעקר משם כחתיכת בשר ותלויה מחוץ לפרוזדור וממנה יוצאת ליחה ודם פסק הרב בנו של הרב"ח דבבדיקת שפופרת ודאי טהורה אם נמצא הדם מהצד ולא בראש המוך ובניד"ד דיש מכה במקור אף אם אינה יודעת שדם יוצא ממכתה תולה בה וכרשב"א שער ד' ואף להגה"מ ומרדכי דס"ל דבעי' שתדע בודאי שמוציאה דם מ"מ ודאי מודים דאם יש לה וסת קבוע תולין שלא בשעת וסתה במכתה כמ"ש הרמא"י סימן מ' וכ"ש במניקה דתולין במכתה אף אם יודעת שהעקירה מהמקור אף אם אינה יודעת שמוציאה דם (שו"ת גאוני בתראי סי' כ"ח) הד"ט ועיין להרב שאילת יעבץ ח"א סימן י"ג וקכ"ח כי השג השיג על מ"ש הרב חינוך ב"י סימן ס"ח בדין מינקת שדמיה מסולקים ופעמים רואה בימי ההנקה ופ"א אחר לידתה לא ראתה כחצי שנה רק פ"א כשבדקה עצמה מצאה כעין ריר ומוגלא לבנה ובתוכו נקודות קטנות אדומות כדם ממש ומצאה כנה אחר ד' או ה' ימים ופעמים מצאה ולא הרגישה שהוא מהמקור ואחד חכם טיהרה כל שאינה מרגשת שנפתח מקורה או שרואה דם ממש לבד ותפס עליו הרב יעבץ במה שהקיל משום שלא הרגישה ועוד על שהתיר אם לא תמצא דם ממש בלי תערובות דליתא וקרוב בעיניו שכמעט התיר איסור כרת בב' דרכים ועיין ג"כ בח"ב שלו סימן ה' ו':

ל אין לחוש להמתין לראות כתמי נשים עד שיתייבשו דלא כרב"ח אך בבלוע בעד שבדקה בו יש קצת להחמיר לכתחלה לראותו עודנו לח ואי אתרמי דאחר שראוהו עודנו לח והתירוהו וכשנתייבש חזר למראה טמא מסתברא שפיר לטמאו ולזילותא לא חיישינן שלא כסברת הגאון אביו הר"ץ בסימן מ"ו שאלת יעבץ ח"א סימן י"ב:

הד"ט ועיין להרב מים רבים סימן מ' שהחזיק בסברת הר"ץ הנז' להתיר והסכימו לדבריו בסימן מ"א ב"ד מומחין של ג' רבני אמשטרדם ועיין לרט"ז ר"ס קפ"ח ועיין להרב מקום שמואל בחידושי דינים לי"ד דכ"ד ע"א שהקשה בכח לרט"ז שהביא ל' הש"ס ס"פ כל היד ראובן ראה דם בלילה וטימא אותו וכו' ואמר מר ואין לומר דר' לא ראה כשהוא לח