עיקרי הד"ט יורה דעה יא

בס"ק כ"ד מפרש טעם דמתיר גם הרב זרע אמת בקיצור הלכות טרפות שלו סי' מ"ט אות קצ"ו ראו הביא לנו דברי מרן ודברי מור"ם ויהיב טעמא לדין ולדין בלי גילוי דעתו דעת עליון וא"כ אם הדבר כמעט שקול בדין קורקבן שאפשר דדרך ושט אתא לא כ"ש בניד"ד דביותר יש לתלות שמצד החלל ע"י נקיבת איזה אבר בא ונכנס בבשרה כיון שאין דרכו של עוף להתחכך בכתלים ולא תהיה סברתו של הרי"א הנזכר כרט"ז דלא חילק ידע בין בהמה לעוף אכתי מידי ספק לא יצאנו שמא ניקב הושט או הקורקבן ומשם בא לבשר דרך החלל אם שנאמר דאע"ג שדרכו לבא המאכל דרך הושט מ"מ אין דרכו לנקוב ולצאת לחלל כמו שלדעת רט"ז דרך העופות ג"כ להתחכך והוי שכיח טפי הא מהא ואינו נכנס בנד"ד ספק שקול ומש"ה התיר הרי"א הנזכר בפשיטות ואמת יהגה חכי דאי ליתא כי האי לקמן הייתי מיראי הוראה אם לא יצטרף לזה איזה צד אחר להקל ועיג"כ לעיל סי' ו' אות ו':

יט אסר בהמות הנמצא לקות במעיהן ואומרים שהוא מחמת עשב א' שאוכלות ומתות והרב המבי"ט בח"א סי' קנ"ו השיג עליו איזה השגות והחליט להיתר ומרן ז"ל השיב כל השגותיו והחזיק אהוראתו לאיסור ומ"מ עמד המבי"ט בשמועתו ואחריו נטו הקצבים והאכילו מהבהמות ההן ויד ה' היתה בעם וחלו כמה וכמה מהאוכלים מאותו החולי עצמו שחלו הבהמות שהיה להן שלשול דם ב"מ ומתו בעו"ה עשרה מישראל וכראות כן הרב המבי"ט הודה לדבריו וכן פשט המנהג לאסור (אבקת רוכל סי' רי"ג):

כ בהמה רבוצה לישחט ובעל הבהמה כמתעסק בסכין שבידו נגע בצוארה בעוקצו של סכין ועקצה ולא יצא ממנה דם ותיכף שחטה ומצא הושט נקוב במקום העוקץ כיון דלא יצא דם חזקה שלא ניקב דסתם נקב מחיים מוציא דם וא"כ איכא למימר דלא ניקב לא העור ועוד כיון שלא היה מתכוין לתחוב לא עביד שינקוב כל העור וגם הושט א"כ ודאי היה נקוב מקודם ואף אם נתכוין לתחוב מ"מ מידי ספקא לא נפקא ולא גרעא ממ"ש בעצם המפרקת שנפגם וכדתניא כל ספק בשחיטה וכו' ואמר עוד דנפקא לן מידי באותו בעיא דאפי' אי הוה בריר לן דלא ניקב אלא ע"י תחיבת סכינו של זה פסולה דהו"ל ניקב הושט ותיכף שחט דפשיטא דפסולה ע"ש (שם סי' רי"ד):

הד"ט חלילה לי מה' לחלוק על נזר ראשנו רק להתלמד דוקא קא אמינא שלא זכיתי להבין אמרי פי קדוש במ"ש דכיון דלא יצא וכו' דלא ניקב רק העור וכו' ודבריו ז"ל שגבו ממני דאי אמרינן דניקב העור אף שלא יצא דם האיך איכא תו למתלי שלא ניקב הושט דאטו דרך הושט להוציא דם ולא העור ואיפכא מסתברא כי אין מחזיקין דם בבני מעיים וברור הוא דהושט בכלל דקין וא"כ אי אמרינן דהעור ניקב אף שלא יצא דם וגם הנקב שבושט מכוון נגד נקב שבעור אין לך שור שחוט מזה וברוך היודע:

כא ידיו אמונה במעשה שבא לידו של מהרש"א מהזקנים בדין עוף א' שלא היה לו רק סניא דיבי א' מהב' הרגילים להיות בעופות וככתוב בדברי קדשו על הרב גאל"ו בהגהותיו ופסק הרש"א הנזכר להטריף וכן הסכים הרב המחבר ושהגם ששתקו קמאי לית לאכשורי בטעמא קלישא עד אשר נדע בודאי דבמינים אלו עצמן דשכיחי באיטליאה אית להו חדא וכולי האי ואולי (חיים שאל ח"א סי' י"ו וי"ז):

הד"ט וזה לי רבות בשנים טרם יתפרסמו תשובותיו הנחמדות נשאלתי מחד מינן נר"ו על דבר זה והשיבותיו דבר דלענ"ד אין מקום להטריף ואדרבה הוכרחו למצוא מקום להכשיר בדאית תרי ושיש להקל מטעמא דהיינו רביתייהו וכמ"ש אצלי בשותא דינוקא סי' ע'. והבאתי ג"כ ראיה ודוגמא לזה ממ"ש רש"י ז"ל בחולין דף ח"ן ע"ב דהעיד ר' שילא על בני מעיים היוצאים מהבהמה כא' שהיא טרפה וכנגדן בעוף כשרה ופרש"י דעוף זימנין הכי ואע"ג דלא משתכח להו הכי קיים להו ע"כ ואחר זמן וזמנים באתי לקריאת ספר של הרב פחד יצחק וראיתי שם באות י' ערך יתר כנטול דכתב דבשנת תצ"א כתב הרב אשש"ב ממנטובה להרב המחבר שנחלקו חכמי עירו בזה והשיב הרב המחבר ששאלו לנשים רבות שע"י פתיחת העופות ורובן אמרו שלא מצאו מעולם ב' סניא דיבי וקצתן אמרו דלפעמים מצאו א' לבדו ושמעולם לא שמעו ולא ראו מי שאסר וכו' והיינו רביתייהו דאמרי' להקל דוקא הוא דאמרינן ולא להחמיר ושבעירו פירארא בשנת תע"ג הובאו בישיבה כללית יותר ממ' עופות ביום א' גדולים וקטנים והיה בהם דק היוצא מהדקין כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב והיה בדעתם להטריף וקם א' מהמורים והעיד דהיינו רביתייהו בעופות ושכן ראה לזקנים שקדמו שהתירו ועמדו למנין ביום ההוא והכשירו וקבעו מסמרות נטועים הלכה לדורות כסברת המקילים כיון דג"כ אנן סהדי דהיינו רביתייהו עוד שם האריך קצת ע"ש והעתקתיו סמוך לתשובתי הנז' ושמחתי כעל כל הון שכוונתי לדעת גדולי הוראה להכשיר ושוב נדפס ספרו של הרב מהרו"ך וראיתי בזרע אמת שלו בסוף ההשמטות סי' ב' דעמד גם הוא נר"ו על זה ולא הסכים לסברת הרש"א והרא"ש הנז' ושנה לו בפשיטות להכשיר ומטעמא דאמינא דלהקל אמרינן היינו רביתייהו ולא להחמיר ע"ש וע"ע לו שם בתשובותיו סי' י' בדין הענפים היוצאים מהדקין ע"ש:

סימן ו דיני שבירת ידים ורגלים. וצומת הגידין. ושמוטה אות א עצם הקולית של עוף שנשבר ונקשר שנית שלא כסדר ברייתו ואין ריעותא ניכרת בחוץ דעתו ז"ל דלכ"ע כשרה כי לא דבר מהריק"ו שורש ל"ח בענין זה אך בנשבר השוק למעלה מצומת הגידין פלוגתא היא בין מרן ורמ"א ויש לסמוך במקום הפסד לסברת הרב איסרלין דמכשיר בדיעבד (אהלי יעקב סי' ס"ז):

הד"ט וכמה הוא הפסד מרובה עיין להרב פחד יצחק אות ה' ע' הפסד מרובה שהאריך קצת והביא סברות שונות של פוסקים ראשונים ואחרונים ומסיק דלדעתו הכל לפי הזמן והמקום ואדם לפי ערכו והכי מסתבר לענ"ד ועיג"כ להרב ן' המחבר שמש צדקה בחי"ד סי' ל' ולהרב זרע אמת ח"א ס"ס יו"ד ולקמן סי' י"א אות י' ועל דבר עצם הקולית הנז' הביא הרפ"י הנז' בשם מי שלא הוזכר שמו דמסיק ומחליט דלא כמהריק"ו וכל היכא דלא ידעינן דאין עור ובשר חופין את רובו כשר בין אם חזר ונקשר בין לא חזר ונקשר ואף אם נהגו להטריף מנהג טעות מיקרי ועיין להרב מטה יוסף ח"ב מסי' ט"ז עד י"ט שהביא כל מ"ש הרב א"י הנזכר והאריכו הוא והרב חתנו על כל פרט ופרט ע"ש וראיתי להרב פחד יצחק אות ק' ערך קולית במהדורא בתרא שלו שהשיבו ב' ת"ח תלמידיו דאם בעת אכילת העוף נמצא שבירת הקולית ושאשי"י לא מחזקינן ריעותא בעור כיון שלא ראו המורט והמבשל כלום וכדעת הפר"ח וכן יש להתיר כל מיני שבירה בגף העוף קטן או גדול ואף שיש עוקץ בשבירה כל זמן שהעוקץ רחוק כרוחב גדול מהגוף כדינו והסכים עמו הרב שלמה מלויקיו והרב נתנאל הלוי השיב דלדעתו תלוי במנהג המקום דאם דרכם לפסוק כמרן דבר פשוט הוא דלא מחזקינן ריעותא כיון דלמרן סגי בעור ובשר חופין רובו ובעוף שעורו רך גם העור מצטרף בבשר וא"כ בשהעור שלם אחר הבישול קרוב הוא לודאי שלא היה שם ריעותא אך אם נוהגים כמור"ם היה חוכך להחמיר כיון דלדידיה אסור אף אם עור ובשר מקיף מכל צד וגם הרש"ך דבר"ס נ"ה מחמיר מ"מ בססק"ז אישר וקיים המנהג ומ"ש הפר"ח בזה אינה ראיה להיותו ממנהג ספרדי ע"כ ועיין להרב צבי סי' נ"ח ובמנחת יעקב כלל פ"ו סקי"ז ומטה יוסף סי' י"ז שהביא סברת הפרח שושן שהחמיר ודחה הוראתו בסי' י"ח ובסי' י"ט הודה במקצת להרפ"ש הנז' ע"ש ועיג"כ בשמש צדקה בחי"ד סי' כ"ו ונו"ן דכתב דמנהג אלקונא משנים קדמוניות להטריף כסברת מור"ם כל שנשבר ולא חזר ונקשר שאשי"י אף שעור ובשר חופין אותו וליכא שום ריעותא ואם נמלח או נתבשל בתערובת בשר אחר ע"ל סי' י"א אות ז' ועיג"כ להרב דבר משה ח"ג סי' ב' שגם הוא מהמחמירים וע"ל אות י"א:

ב בהסכמה עלה עם המורה שאסר אווז א' שלא היה יכול לילך על רגליו ונפוח למעלה מארכובה ועצם הארכובה היה בולט לחוץ יותר מרגל אחר מפני חשש פסיקת רוב א' מהגידין אשר שם כי כשיש ריעותא במקום ההוא יש לחוש לפסיקת הגידין כמ"ש התשב"ץ והגהת סמ"ק וריר"ו בשערים וראבי"ה והרא"ש פ' בהמה המקשה כיון שאין אנו בקיאין בבדיקות הדקות כאלה (שו"ת הרב עזריאל דאיינה כ"י סי' ע"ב):

הד"ט ומ"מ כיון דבספיקא קיימא אם נפסק א' מגידיו או לא שרי להשהותו כל שחזר ונקשר שאשי"י וכ"פ בפשיטות הרב מכתם לדוד סי' ט' דשרי להשהותו מעת שנקשר היטב יב"ח ולא חיישינן לתקלה וע"ל סי' א' אות נ"ה ולקמן אות ד' וח' ודע שמה שאין אנו בקיאין בבדיקות דקות כאלה היינו דוקא בבדיקת הגידין עצמן אך אם יש ריעותא ורקבון בבשר בעוף יש להחמיר ובבהמה יכולין לבדוק וכ"כ הכנה"ג סי' נ"ו אות נ"ג והרב שבות יעקב ח"ב ס"ס ס"ד וכן מנהג פירארה כמ"ש הרב פחד יצחק אות צ' ערך צומת הגידין וע"ל אות י"א:

ג התיר בלי פקפוק אווז א' שהיה לו גף א' קטן ולא היה ניכר אם נחתך מחיים או נולד כך שאף אם נחתך כיון שהנשאר היה כד' אצבעות רחוק מהגוף אין ספק דכשר וכמ"ש מהריק"ו שורש ל"ח ואחרי דבריו מי ישנה (שם סי' פ"א):

הד"ט יפה כוון במאמרו אמת שלא היה ניכר אם נחתך מחיים או נולד כך ומש"ה הוצרך למטעם טעמא דהנשאר היה כד' אצבעות דאם ניכר שנולד כך בלי אגף כלל אין מקום להטריף והו"ל כנשבר סמוך לחבורו לגוף לפנינו דאמר מני"ר הרפ"ח ז"ל בסי' ג"ן ס"ק ז' דתקנתו הוא לשבר הגוף לגמרי כי היכי דלא לינקב הריאה ובהכי כשרה לכ"ע ע"ש ועיג"כ לקמן אות ס'. והיה מקום להכשיר בנידון הנזכר אע"פ שלא נשאר בו רוחב גודל מכח ס"ס דהיינו ספק מחיים ספק לאחר מיתה ואת"ל לאחר מיתה ס' ניקב הריאה ס' לא ניקבה ועיין במור"ם שם סעיף ד' בנמצא הגף שבור וכו' ומ"מ יש להסתפק בדבר מההיא דיש מי שאומר שהביא הרפ"ח הנזכר שם סק"ח דאם נמצא גף יתר בעוף דינו כשמוטה וטרפה אע"ג דלהפר"ח טעות הוא ע"ש וכמו שכן מצאתי בגליון פר"ח שלי כ"י וז"ל יש מי שכתב וכו' זו היא סברת הפרישה לסברת הרשב"א בדין יתר כנטול אבל החילוק מבואר כמ"ש הר"ן ורב"ח ושלכן בין ביתר בין בחסר הגף מבריאתו יש להכשיר אפי' לדעת הרשב"א ע"כ וע"ל אות ט' ועל ענין הס"ס הנז' ראיתי ג"כ שיש להתיישב עליו דלהרפ"ח ז"ל ספק הבא מחמת חסרון הידיעה לא מיקרי ספק וכמ"ש שם בסק"ט ע"ש וראיתי בדף כ"א בשו"ת של חכמי ת"ח של אמשט' סי' ז' שחילק ידע מיני הספקות לד' מינים הא' הוא הספק אשר הבירור אפשר במציאות הב' שטבע המציאות מונע בירורו. הג' אשר הוא אפשרי לזה ולא לזה לעמוד על בוריו. הד' שהסכימו החכמים למנוע בו הבירור ולכל א' וא' מהם הביא ראיות ללמוד מהן שספק מיקרי לפי דעת הראשונים אלא שבמין הג' היינו אפשר לזה ובלתי אפשרי לזה נסתפק הרשב"א בבית ז' שער ד' לדברי הראב"ד ולדעתו יש לדונו ספק אלא שעל הצד היותר טוב כתב מה שכתב ע"ש ודעת הפוסק הנז' דכולהו מיקרי ספק ותמה על מרן ז"ל דפסק לאיסור בדין זה ודסתרי הדדי דבריו אלו במ"ש בסי' פ"א מאיסור הגבינות בשאר טרפיות והיתרם בטרפות הסירכא והביא ג"כ מ"ש הרב משאת בנימין בדף ס"ב דחולק גם הוא על מרן והרמ"א בדין שבירת הגף ע"ש דלענ"ד יפה אמרו אלא כן אמרו הלכה האחרונים ז"ל וכסברת הרפ"ח הנזכר דבספק אפשרי בירור לזה ולא לזה לא מיקרי ספק ועיין לו שם בכללי ס"ס שלו אות י"ז ועיג"כ להרב זרע אמת ח"ב בקיצור הל' טרפיות סי' נ"ג אות רמ"א וסי' נ"ה אות רנ"ט שהחזיק במעט את המרובה ע"ש:

ד נשאל לברר מקום צומת הגידין בבהמה ובעוף והשיב דפשיטא דבין בבהמה בין בעוף היא למעלה מהרגל הנקרא גינוקי"ו ולא קרוב לפרסה והכי אמרינן בפ' בהמה המקשה א"ר אסי דעילויה ערקומא היכא דפרעי טבחי ופי' הר"ן ערקומא עצם קטן דמחבר השוק והרגל וכתב רש"י היכא דפרעי מקום שפורעין הטבחים להפריש הבשר מהעצם כשמנקרין ולא במקום שמתחיל להפשיט העור של הרגלים ע"כ וכתב מרן שהערקום הוא מה שקורין קוג"י (בלע"ז בארוקינק"ו) שמשחקין בו התינוקות וכו' הרי שצומת הגידין היא למעלה מהגינוקי"ו וקרא שוק למה שאנו קורין אותו קוש"א ורגל למה שאנו קורין אותו גאמב"א וכ"כ הרשב"א סי' כ"ט. ודבר ברור הוא שצומת הגידין בין בעוף בין בבהמה בעצם האמצעי הנקרא שוק ובעצם התחתון הנמכר עם הראש שנקרא רגל יש עצם קטן הנקרא בארוקינק"ו וכו' ובס"ס כתב וז"ל ומדעתי נסתפקתם ממ"ש הרמב"ם צ"ה בעוף הוא בעצם התחתון בעשוי קשקשים וכו' ואינו כן שגם הוא חזר בו בלי ספק ובסי' ק"ס כתב ששמע בפי' שחזר בו הרמב"ם ע"ש ובהריב"ש סי' קנ"ד וריר"ו נתיב ט"ו והמורם מכולם דצ"ה בקוש"א ולא בגאמב"א ואם ישבר השוק במקום שעושה אותה טרפה אפי' חזר ונקשר כל שלא נקשר שאשי"י ונשתנה מראית הבשר טרפה ועיין להריק"ו שורש ל"ח ומהרי"ק ס"ס נ"ו (מקור חיים שו"ת כ"י סי' ח'):

הד"ט גם בתשב"ץ ח"ב סי' קע"ב כתב דחזר בו הרמב"ם ושצוה לתקן ספריו ע"ש ועיגכ"ל סוף אות י' ואם הגידין הם בצד פנים או בצד חוץ של השוק עיין להרב מעיל צדקה סי' ל"ז דתמה מאד על מ"ש הרב בית הלל דלכ"ע צ"ה של עוף הן לצד חלל דליתא דאדרבה לא ראה מימיו נוהגים כן ועוד מאי לכ"ע דקאמר אחר שכתב הרא"ש בשם רש"י ורבותיו דהן לצד חוץ שלא כסברת הראב"ד ועוד הרי הרשב"א הר"ן והרא"ש והר"י ן' חביב חששו לדברי שניהן וכ"פ מור"ם הגם דלדידיה מ"ש מרן תחלה בסתם שהם כלפי חוץ עיקר ונשא ונתן קצת באיכות וכמות הגידין והעלה להחמיר כל שנרקב מכל צדדי הרגל במקום צ"ה אפי' במקום הפ"מ וצורך שבת ע"ש וע"ל אות ב' ועיג"כ לרש"ך סי' נ"ו סק"ב דגם הוא כתב כי לא ידע מנ"ל להרעט"ז לומר דנהגו כסברא הא' דלצד חוץ היא ולא לצד פנים כסברת י"א אלא כרש"ל ורב"ח דהכי נהוג לחוש לשניהן ע"ש גם הרב אלשקאר סי' מ"ה כתב כן ע"ש ומדבריהם נראה לענ"ד דמ"מ לכבוד שבת והפ"מ יש מקום להכשיר מצד פנים כיון דלמרן דסתם מעיקרא בסעיף ב' אינם אלא כלפי חוץ ובסעיף ח' כתב דבעוף הן בעצם האמצעי כבהמה ומור"ם נמי דבסעיף ב' כתב דכן עיקר לדינא לא הגיה כלום בסעיף ח' א"כ נראה פשוט דאבתרייהו גררינן ודוקא לחומרא בעלמא מחמירים אפי' נרקבו מצד בפנים בלבד ודיינו להחמיר בהפסד מועט ושלא לכבוד שבת אך בהפ"מ וצורך שבת אם יסכימו רבותי נלענ"ד להקל ודברי הרב המחבר הנז' נראים מסכימים לזה דאמר מר להחמיר בשל עוף כל שנרקב מכל צדדי וכו' אף במקום הפ"מ וצורך שבת וכנז' הא אם נרקב רק מצד דלעיקר דינא כשר אה"נ שיש להקל במקום הפ"מ וכבוד שבת:

ה בהמה שנשברה ידה במקום שאינה נטרפת רק שהאבר עצמו אסור כדין אבר המדולדל חלבה מותר דכיון דאסרינן האבר משום דהוי כחתוך מחיים איך נאסור החלב הבא מכלל האברים ובאבר זה נחמיר בחתוך לגמרי ובכה"ג כתב הרב בית יעקב סי' י' בתרנגולת שנשתברו אגפיה רחוק מהגוף דביצתה מותרת אך השיגו במ"ש להקל גם מטעמא דהוי איסור דרבנן דליתא דהא הרמב"ם בפ"ה מהל' מ"א פסק דאבר המדולדל איסורו מדאורייתא וספקו לחומרא וכ"פ הפר"ח בסי' ס"ב סק"ז אך מטעמא דהויין תרי חומרי דסתרי הדדי יש להתיר החלב והביצה וכנז' (שבות יעקב ח"א סי' נ"ג):

הד"ט ולענ"ד קצרה אין השגתו על הרב"י הנזכר השגה דנהי דלרמב"ם אבר המדולדל אסור מה"ת ולזה הסכים הרב פר"ח וכנזכר אמנם הרב פר"ח כתב שם איהו גופיה דרש"י ותוס' ורוב הפוסקים פליגי ארמב"ם וכיון שכן לא יהא אלא ספק אי קי"ל כרמב"ם או כרש"י ותוס' ואי משום ספק זה נחמיר בזה ובזה אין אנו בגדר העושה כחומרי שניהם דסתרי הדדי רק כההיא דר' עקיבא בר"ה דף י"ד ע"ב דקאמר הש"ס ר"ע אסתפק ליה ולא ידע אי וכו' ומש"ה נהג ב' עשורין ע"ש:

ז נמצא מחט בעובי ירך העוף אם הוא עוף בייתי שדרכו לחכך יש להקל כדין בהמה שבסי' נ"א ורט"ז שם סק"ד דלא כרש"ך שם ובנקה"כ שהטריף כהרב"ח ורפ"ח בסק"ד אף בעוף אשר תעוף בשמים יש להחמיר (שם סי' ס"ז):

הד"ט הכל יודעין כמה נתחבטו הפוסקים ראשונים ואחרונים בדין נשבר השוק במקום צה"ג אם חזר ונקשר שאשי"י או לא נקשר יפה דמידי ספקא דפלוגתא לא נפקא דיש אוסרין ויש מתירין אם לא נשתנה מראית הבשר וכמבואר באורך בסי' נ"ו וע"ל אות י"א האמנם אם לא נשבר העצם והעור שעל צה"ג לקוי אף למטריפין בעוף אינו רק לחומרא בעלמא לפי שאין אנו בקיאים בבדיקת צה"ג וה"ה אם נפוח שם ונצרר הדם נחלקו בו כמבואר במור"ם שם סעיף ט' ועיין לרב"ח בתשו' סי' קל"ג דס"ל דאין הפרש בצרירות הדם בין למעלה צה"ג מצד העור בין למטה כלפי העצם ומ"מ כתב הרש"ל דהכל לפי הניפוח שנראה שיש בו רקבון שיש לחוש לפסיקת א' מהחוטין ואם נחתך העצם שלא במקום צה"ג אתאן למחלוקת