איגרא רמה חלק ב ז

בידה לחזור והוי כמו שמוכח מתוכו דבשלמא אי מכרה לאחר שפיר הוי אינו מוכח מתוכו דדילמא מכרה קודם כתיבת השובר ואח"כ אחר המכירה כתבה שובר משא"כ נגד האשה עצמו דממ"נ הוי מחילה טובה והוי כמו שמוכח מתוכו וא"כ לפי דעת ר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי ומשו"ה כי מת הבן בחי' האב אינו מכירה כיון דלח אתי לידי' רק כי מת האב בחיי הבן הוי מכר דמה מכר כל זכות שתבוא לידי' א"כ בכאן לא הוי מכר כלל אם נכתב שובר אפילו בו ביום דכיון דהאשה בלא המכר אינה יכולה לגבות אפילו לאחר הגירושין א"כ הוי כמו שמת האשה מקודם דלא בא ליד האשה מקודם ה"נ הא לא בא ליד האשה כלל דהא כבר נכתב בו ביום שובר ולא מצי לגבותה ולא שייך כל זכות שתבוא לידה מכרה וכמ"ש המל"מ דגם במעות שייך הך פלוגתא דקנין פירות אם כקנין הגוף דמי או לא

ולכאורה מה שהקשה התוס' בכאן מכח דינא דגרמי ואפילו אם נימא דבכאן פטור מכח דיני דגרמי דהוי גורם דגורם ומכח דבר הגורם לממון מ"מ יהא חייב מכח הא כיון שכתב התקבלתי ממילא הודאת בע"ד כמאה עדים והיכא דמשתרש כתב הש"ך דחייב אפילו היכא דפטור מכח שגורם להזיק רק דבמה יתחייב כיון דליכא שטר דהא לא בא ליד הלוקח השטר שכתב התקבלתי רק ליד הבעל אך אם נימא כמ"ש הב"י בש"ע חו"מ סימן ל"ט סעיף יד חייב עצמו לשניים בקנין אך אם נימא כסברת רב אלפסי דעדי' בחתומיו זכין לו כיון דהוי מחילה אין צריך שיבוא לידו אבל שיהא חייב לשלם להלוקח ע"ז לא נאמר עדי' בחתומיו זכין לו אך קשה האיך שייך עדי' בחתומיו זכין דהא הטעם זכין לאדם שלא בפניו והרשב"א כתב בחידושי' דהא דאמר ר"נ המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו הוא משום דחב לאחרים שאין צריך להקנותו דיכול לזכות בלא הדעת שלו א"כ הכא לא מהני תו זכי' דהוי כתפס לאחר במקום שחב לאחרים דלא מהני לזכות בשבילו. אך קשה בב"מ דף י"ט גבי ש"מ איתא לדשמואל דהא אעפי"כ מחמת שיעבודא דר"נ חייב וי"ל דבאמת לא חייב מכח דינא דגרמי דהוי רק גורם לגורם רק דיהא חייב מכח אשתרש. אך ממ"נ אם אמת דקיבל פטור ועי"ל דיכול למחול בלא התקבלתי אך מכח מתנה עמ"ש בתורם פטור כ"ז שלא תבע כדפסק הרמב"ם גבי עונה וא"כ לא שייך דינא דר"נ כיון דאינו חייב רק ע"י תביעה כמ"ש הט"ז א"כ שפיר אם אמרי' דיכול לסלק מדשלב"ל ל"ק הא הוי מתנה עמ"ש בתורה ולא שייך התקבלתי דהא בעינין דלסלק נותנו י"ל אם מסלק עכ"פ פטור בלא תביעה וא"כ לא שייך דינא דר"נ כיון דבעי תביעה כמ"ש הט"ז גבי שוחד וא"כ שפיר מכח התקבלתי פטור או מכח דהוי הודאת בע"ד כמאה עדים כיון דלא שייך דינא דר"נ

ב"מ דף י"ט ע"א תוס' ד"ה שובר בזמנו טורף וא"ת וניחוש דלמא זבנה בו ביום וי"ל משום דבאמת נגד האשה עצמה בוודאי הוי כמוכח מתוכו רק נגד הלקוחות ובאמת לפמ"ש הפי בשם המהרש"א הכא שמפסיד לבעל בוודאי תקנו פירא דפירא לבעל א"כ באמת היכא דמחל ואם לא מכרה הוי פטור הבעל מגיע לו פירא דפירא וקו' הפ"י דמקשה מאי פריך לזבין לגמרי י"ל משום דאם אמר מהיום לכשארצה הוי כנכסים שאין ידועין לבעל דהא הכא ג"כ כ"ז דלא מכרה אין יכול הבעל לכופה למכרה וא"כ מיד שמכר להנחבל זכה הבעל והוי כמו שמכר מקודם שידע לבעל ואפילו אם מכר לאחר מ"מ זכה אחר בשבילו אם נימא דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים זכה אך כיון שמחל ואפשיד לבעל אי לא מכר הוי זכה מכח מחילה ושפיר מגיע לבעל. והנה איתא במסכת כתובות דף ס"ט ע"א עשור נכסי הוי יורש דיתומים ולמאי נ"מ דאין צריכין שבועה כיון דלא טענינן בשבילו דלא הוי כבא לפרע מנכסי יתומים וא"כ האיך ניחוש דלמא כתב ליתן ולא נתן עד תשרי הוי ברי ושמא ברי עדיף וא"ל אנן טענינן להו דהא עיקר החוב הוי רק ללקוחות דהא קודם שמכר הוי מחילה טובה וא"ל דנ"מ למעותיו דהא המעות הוי של בעל ואין מגיע לו רק אם יתגרש כפי הדמים שנטל א"כ אין חייב רק הדמים שנטל וכיון דאין צריך לשלם רק הדמים שנטל ממילא מהימן לאשה דהא הדמים שנטל צורך לשלם כמ"ש התוס' בד"ה ש"מ איתא לדשמואל דלא חיישינן בהכי לקנוניא

ומה שקשה אם כתבה לו התקבלתי א"כ זכה הבעל י"ל משום דבעינן מוכח מתוכו וכאן לא מוכח מתוכו דלא מוכח מתוך הכתובה מי הוא הלוקח ואפילו למ"ד עידי מסירה עידי מסירה לא הי' יודעין בשעת מעשה וכדאמרי' בגיטין עדי מסירה הא לא יודעין באיזה מגרשה ולפ"ז יכילנא לומר דגם לר"א אין מתחיל הגט וגם במכר רק משעה שמוכח מתוכו רק דהפי' הוא בכתובות דלא הי' כלל עדי מסירה רק דגם ר"א מודה דבדיני מקח וממכר סגי בעדי חתימה משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ מי שנכתב לו ראשון קנה ראשון אע"ג דאינו מוכח מתוכו ולא זכה עד שמוכח מתוכו מ"מ בכתיבה שכתבו לשני לא שייך הודאת בע"ד כמאה עדים משום דחייב לראשון וא"כ לא קנה ומשו"ה יחלוקו וא"כ גם בהתקבלתי דכתב האשה לבעלה לא שייך לומר הודאת בע"ד

מה שמקשים התוס' בב"ב דף קל"ט ע"ב י"ל משום דהנה לכאורה קשה לפי מה דאיתא במסכת ב"מ דטובת הנאה אינו ממון ולא שייך שום קנין משמע מפירש"י דלא מהני רק כמו דאפקיר לי' א"כ מאי פריך ותזבן לגמרי הא קנין חזקה לא מהני כמ"ש בספר בית יעקב כיון דהוי הפירות לבעל ושאר קנינים לא מהני דהא ל"ל רק טובת הנאה דהא אינו שלו אם לא מכר לא חייב כלל הבעל דיורש וצ"ל דס"ל דטו"ה ממון א"כ מיושב קושיות התוס' דהא כיון דלא מצי למוכרו רק לגבות חובו ופריעת ב"ח לא הוי ממון כלל דהא פסקינין גבי מודר הנאה ופורע חובו. ובזה מיושב קושיות תוס' בב"מ דף י"ט ע"א ד"ה שובר בזמנו טורף כיון דלגבי האשה עצמה מהני הך שובר כיון שכבר נכתב א"כ הוי רק טובת הנאה ולא חל כלל קנין ממונא כנ"ל ועי"ל קו' תוס' בב"מ דהנה הש"ך כתב דבעינן קודם מסירת השטר ואח"כ הכתיבה דקני לך איהו וכל שעבודא ולא בב"א א"כ בכאן שבאמת אם לא מכר הוי מחילה טובה ואין יכול לחזור א"כ קודם שכתב לו קנה לך איהו וכל שיעבודא הוי השטר אינו כלום וליכא בו כלל שיעבור הא הבעל פטור מכתובה וא"כ אימת הוא השטר טוב רק לאחר שיכתוב קנה ולא משכחת בלתי בב"א ומיושב ושפיר משני עדיו בחתומיו זכין לו אך קשה מאי קאמר הש"ס חישינן לפרעון ולקנוניא הא יכול לומר דעדין לא בא לידו אך עתה מצוה ליתן לו א"כ לא טענינן ליתמי פרעתי וגם ללקוחות הא כ"ז דלא בא לידו לא הי' חייב כלל ובידו שיצוה שלא ליתן כמו דהדין בכתובות דף ס"ט ועתה אעפ"י שהוא פרעון מ"מ נתחייב השתא עפ"י עדי מסרה מחדש דאפילו שטר שנמחל ש שעבודו אם נמסר מחדש לפני עדיין למ"ד ע"מ כרתי וא"כ השתא אין נ"מ והוי כא"י אם פרעתיך דחייב כיון דאנן לא טענינן ללקוחות. ויש ליישב דמשו"ה אמר הש"ס חיישי' לקנוניא ר"ל דדלמא אינו רוצה לחייב עצמו כלל אך קשה הא הפ"י כתב בכתובות דהא דיכול לחייב בהודאה דאנן סהדי דגמר ומקנה בלב שלם ונמצא דלענין משועבדים לא שייך לומר דגמר ומקני דהא לית כאן שטר. וא"ל דהא בב"מ אמרי' דחייב עצמו בל"ה י"ל דדמי לתופס לב"ח במקום שחב לאחרים כמ"ש הרשב"א בקידושין וי"ל עפמ"ש השיך בסימן פ"א דלא טענינן משטה הוא הטעם משום דכיון דאינו שלו ה"נ אינו שלו לא טעין משטה. ובזה מיושב מה דלכאורה קשה מאי פריך גבי שובר וליחש דלמא כתב ליתן בניסן ולא נתן כו' הא שם כיון דבעינין התקבלתי ולא חיישי' לקנוניא כמ"ש התוס' דלרב אסי לא חיישי' לקנוניא אבל באמת קושיות התוס' מיושב דהש"ס צ"ל לקנוניא הוא משום דבלא"ה לא טענינן ללקוחות. ובזה מיושב הא דלא חיישי' ג"כ לאביי דלמא התנה ע"מ שתתנו לידו ובאמת אין טוענין ללקוחות כן אך דקשה דניחוש לקנוניא וזה שכתבו תוס' דלא חיישי' לקנוניא

מה שהקשה תוס' בב"מ דף י"ט תוס' ד"ה שובר בזמנו כו' וי"ל לפי הטעם של הש"ך בסימן ר"ב סעיף ב' כתב הש"ך דאין חצירו קונה אלא כשהוא כבר חצירו ומשו"ה בעינן דלמסור שטרו כיון דשטרא מקנה להשיעבוד בעינן דלהוי מקודם ולא בב"א כמו גבי חצר דהויא דמיא לחצר בזה דהשטר מקנה השיעבוד כמו חצר

והנה י"ל לפמ"ש לעיל לישב הא דלא מוקי במעמד שלשתן נמי דפליגי אי מצי מחיל משום דהנה הראב"ן כתב דהיכא דאין לו לשלם לא מצי מחיל והנה התומים הקשה מהא דקידושין עליו דמשמע דלא סמכה דעתה דהוי מחילה אע"ג דאין לו לבעל לשלם וי"ל משום דהנה באמת טעמא דהראב"ן דהא הוי השתא שיעבודא דהא מזיק לו במחילות שטרא ונתחייב לו ואפילו באו בב"א מ"מ משמע מכתובות דף ע' דגבי קונם רק הואיל דמן הדין קונם מפקיע מידי שיעבוד הא לא"ה אפילו בב"א נמי וא"כ יש לטרוף דזה הוי טעמא דהראב"ן אך גבי שיעבודא דר"נ גופא קשה אמאי אינו יכול למחול הא הוי מטלטלין וצ"ל משום דאינו יכול לסלקו וא"כ גבי דינא דגרמי דהוי מזיק ומזיק שפיר יכול לסלקו בקרקע כדין דנזיקין יכול לסלקו בקרקע אפילו אי"ל מעות וא"כ שפיר אינו יכול למחול אך באמת הוי חלוק דהוי פלוגתא או כסף או מיטב והסוגיא דקידושין קאי כמ"ד ר"ה בר"י דכל מילי מיטב וא"כ שפיר נ"מ אך הא ראב"ן פסק כס' ר"ת דבעינין דוקא כסף וא"כ אין נ"מ ושפיר פסק ראב"ן מכח שיעבודא דר"נ והנה עוד יש לומר דדוקא אפילו למ"ד דיכול לסלקו בקרקע אפילו אי"ל מעות מ"מ הא הש"ך מביא בח"מ סימן צ"ה דעת הראב"ד דבעינין דוקא דהיכא דתבעו למלאות החפירות צריך דוקא למלאות החפירות וא"כ מ"ה לא מצי למחול בשעבודא דר"נ במעמד שלשתן דאפילו אם א"ל מעות דהא הפוסקים כתבו הטעם דאם יש לו במקום רחוק דלא מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות משום דכמו דאם הוי אצל לוה לא מצי לסלקו ממקום אחר ה"נ לא אמרי' אין טורפין משועבדים במקום שיש נכסים בנ"ח בכה"ג וא"כ בכאן שפיר לא מצי לומר הנחתי לך מקום לגבות דכיון דצריך ליתן לו דוקא חוב זה דהוי כמו למלאות החפירות כיון דאם יגבה מחוב זה הוי ממילא היזק אך דהוי הטעם לפמ"ש דלא הוי מטלטלין דלוקח וכאן לא שייך זה במלוה בשטר דהא נ"מ דעכ"פ תו לא מצי לגבות ממשעבדי ומזמן מוקדם רק מהשתא ומב"ח וא"כ שפיר נעשה מטלטלין דלוקח ומ"ה שפיר מצי למחול אך במעמד שלשתן דהוי מלוה ע"פ וליכא נ"מ בין מוקדם להשתא וא"כ שפיר לא הוי מטלטלין דלוקח וס"ל להתוס' דניזק ג"כ (אין) מצי לסלק בקרקע אפילו יש לו וא"כ שפיר נ"מ והנה משמע מב"ק לכאורה דבלוקח לא אמרי' אין טורפין כמו ביתומים רק מן הזיבורית וכתב התומים הטעם משום דנכסי דאינש אינון ערבין לו אך ואם אמרי' דגם בב"ק הוי הטעם משום דבאמת קנה עדיות באחרונה רק דאמר דלא ניחא לי' ואמאי לא מצי א"ל דאפסיד לי' עכ"פ מבינונית במה שקנה באחרונה וא"כ מ"ה שפיר שם טריף הא בלא"ה אפשר דבאמת אין טורפין מן הלקוחות רק בזיבורית וא"ש: