איגרא רמה חלק ב לט

כן וא"כ מחשבתו בטעות היתה והדרינן לדבורי' שאמר מנחה סתם ה"נ כן אנן כפינן לי' וא"כ הוא ע"כ אומר סתם שיהא חטאת רק דהוא חושב שאינו חייב חטאת וע"כ אינו מתרצה מ"מ אילו הי' יודע שחייב חטאת לא הי' חושב כן וא"כ מחשבתו הי' ג"כ בטעות ולא משגחינן בי' כלל וא"ש. והנה הש"ך ז"ל כתב בחה"מ לדידן דפוסקי' יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש זה דוקא בדבר שאינו מייאש רק בע"כ משא"כ בדבר אילו ידע הי' עושה זאת מרצונו הטוב לכ"ע מודים דהוי יאוש ובהיות כן א"ש דאין אומרים סברא זאת אילו היו ידע רק אם היו עושה הדבר מרצונו הטוב והכא מאי נימא אילו הי' ידע הי' מכירה מ"מ הא לא הוי זאת בטובתו רק בע"כ אגב אונסין וזוזי וא"כ לא אמרינן אילו כלל לזה משני אנן סהדי דניחא ליה וא"כ אילו ידע הי' מתרצה לזה מרצונו הטוב ושפיר כמ"ש אילו ידע לא הי' חושב כן והוי מחשבתו בטעות ומועיל דיבורו אשר אומר בסתם חטאת ודו"ק:

עתה נבוא לתרץ מה שהקשיתי לעיל לדברי הש"ס שכתב דאדם נאמן על עצמו אינו מועיל די"ל הוא טועה עצמו א"כ מאי מועיל מגו. ונראה לי כך דהנה שני מיני מזיד יש האחד כפשוטו והשני כמ"ש הש"ס במס' ב"מ דאח"כ נזכר עצמו ולא הי' אפשר לאהדורי ואינו רשע ומ"מ אינו חייב קרבן וא"כ א"ש דהנה לכאורה יש כאן מגו פשוטה דהיינו שיודה לדבריהם וא"כ לא יכופו כלל רק דז"א דהא אינו רוצה דא"כ לאחר שלש רגלים יעבור בבל תאחר ואינו רוצה להשים עצמו רשע כלל אמנם אנן הכי מתרצינן דיבורי' דהיינו שהוא אומר לא אכלתי שוגג רק מזיד והיינו מזיד גמור. אמנם באמת אינו נאמן בשום טענה שיטעון אך לזה מהני המיגו שכתבתי שיודה ולא יביא וא"ל שאין רוצה להשים עצמו רשע ז"א דהא גם עתה משים עצמו רשע מש"ה נאמן. אמנם אי אמרינן אדם נאמן על עצמו אך מ"מ אנו אומרים שטועה עצמו. וא"כ קשה הא הוא אונס גמור וא"ל כמ"ש דאנן לא ידעינן דדלמא יודע ז"א דהא נאמן על עצמו אמנם לא קשה דהא אמר ר"י נאמן לגבי עצמו ולא לגבי אחרים וא"כ אין אנו יודעין אך האמת אתו וא"ש אך לזה יש לו מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי והיינו כמ"ש בשם הש"מ דאינו משים עצמו רשע ואז הי' נאמן מטעם אדם נאמן על עצמו וא"כ כיון שיש לו מיגו או אנן סהדי שהוא טועה עצמו וא"כ הוא אונס גמור מש"ה פטור ולא מהני כפי' והנה לדברי הפ"י נסתר הך בנין שכתבתי דא"ל כמ"ש כיון שהוא טועה הרי הוא אונס מה בכך יהיו אונס אמנם בהיות כן קשה הא מתעסק הוא וא"ל כמ"ש שמביא ע"ת שיהיו שלמים ז"א דא"כ אין הכפי' מועיל דהא לא דמי למכירה כלל וא"ל דמייאש עצמו ז"א מה"ת לייאש הא מכיון שאינו רוצה בשלמים וזה כ"ע ידעו א"כ מתעסק הוא וא"ל דאנן סברינן שיודע שחייב חטאת ז"א דהא יש לו מיגו א"כ מוכח מזה שטועה עצמו א"כ ודאי מתעסק הוא ואין הכפי' מועיל דהא אין לו כפי' כלל ולא הוי כמכירה וגם סברת הפ"י אינו כלום דלענין מה יכופו הא לא יהי' לו כפרה ודאי לא צוה התורה לכופו על מגן אמנם אם נאמר כסברת הש"ס במנחות שהבאתי למעלה ממילא נסתר הך בנין דהא איכא למימר אלו ידע היו וודאי מקריב חטאת השתא נמי רצונו כן וא"כ מטעם יאוש הוי הקרבן כשר דהא הוא רוצה שיהי' חטאת א"כ הב"ד דמחזיק בו אדעתא דהכי וממילא הוא יכול להיות נמי שלמים מטעם הפקר ולא הוי מתעסק עוד ע"כ אם נאמר כנ"ל ל"ל סברא דמנחות כלל וא"ל לפי דברינו א"כ בטומאת מקדש דשקיל וטרי הש"ס בהני טעמי מא"ל דהא הכא הדרא קושיא לדוכתה מה בכך שהוא אינו יודע הלא יוכל להביא על תנאי שיהיו שלמיה וא"ל כמ"ש דהא לא מהני דהא על שלמים לא מהני הכפי' וא"כ תו לא הוי רח מתעסק ואין לנו לכופו הואיל שלא יהיו לו כפרה לא צותה התורה לכוף ז"א דהא מייאש עצמו דאנן סברינן שהוא חטאת ויודע האמת וא"ל דהא על זה יש לו מיגו זה אינו דבטומאת מקדש אין לו מגו כלל דאין שם כי אם שוגג או מזיד ובשוגג חייב קרבן ובמזיד אין אדם רוצה להשים עצמו רשע י"ל דנוכל לומר דנ"מ באמת אינו רק לענין אכילת קודש או אפשר דנאמינהו ג"כ לענין מזיד גמור הואיל דאדם נאמן על עצמו ומשא"כ אי אמרינן הטעם כלישנא ב' דמשום מיגו ופי' ג"כ בדרך זה שמוכח שהוא טועה עצמו וא"כ מ איכא מידי ונוכל לומר באמת שהוא סובר כש"ס דמנחות אך מ"מ הואיל והוא טועה מתעסק הוא אך הוא אינו סובר שאר הקדמות שהקדמתי דהיינו שישחוט ע"ת וא"כ הוא מפקיר חטאתו וכו' זה אינו סובר משא"כ מאי דאמרי' אדם נאמן על עצמו א"כ הי' קשה ל"ל לן מיגו במתניתין ע"כ כמ"ש דלא נימא שהוא טועה ומועיל המגו שהוא מתעסק ולא נימא שיהי' ע"ת כמ"ש דאינו רוצה בשלמים והוא אונס וא"ל שהוא מפקיר ע"ז נימא מיגו וא"כ ידעינן בוודאי שהוא טועה וא"כ אינו מפקיר עכ"פ מוכח שהוא סובר סברות הנ"ל אבל ללישנא ב' י"ל דלא כהקדמות שהקדמתי והנה הרמב"ם ז"ל י"ל דסובר כסברת הש"ס דמנחות שכתבתי וא"כ נסתר כל הבנין שכתבתי דהא ניחא לי' שיהי' חטאת וא"כ תו הוי יאוש והוא כשר דאין זה מתעסק דיוכל להיות שלמים דהא הוי כמכירה הואיל והוא יאוש בלא"ה ולפמ"ש מתו' ג"כ קושיות התוס' דמש"ה לא אמרי' נ"מ לענין אכילת חלב דהתם אמרי' ג"כ שהוא טועה משא"כ לענין הקדש י"ל דיפקירו כמ"ש לעיל וא"ל האיך יכול להפקירו הא על ההפקר יהי' אונס וא"כ לא יהא כלום וא"ל דאנן לא ידעינן ז"א דהא יש לו מיגו וא"כ ידעינן אנן מחשבתו וא"כ ודאי אין רוצה י"ל כסברת הש"ס במנחות וא"כ ה"נ אמרינן אלו הי' ידע הי' רוצה וא"כ עתה נמי הוא רוצה בהפקירו וא"כ שפיר הוי הפקר וא"ש א"נ דבשלמא לענין הקדש שפיר קשה כיון שהוא סובר שאינו חייב הרי הוא אונס ולא שייך לומר מצוה לשמוע דברי חכמים ועל שלמים ג"כ אינו שייך לומר מצוה לשמוע דברי חכמים דהא לפי דעתו סובר שהוא שלמים ואח"כ יקריבו לשם חטאת ובמעשי חטאת אין כאן מצוה כלל לדעתו רק ההיפוך אבל לענין הפקר שפיר יהא הפקר מטעם מצוה לשמוע וכו' וע"פ דברינו אלה יתורץ גם כן מה שיש לדקדק בדברי הרמב"ם דהנה בפרק ג' מהלכות שגגות כתב לענין אם אמרו לו אכל חלב או עשה מלאכה בשבת והוא אומר לא אכלתי ולא עשיתי נעשה כאומר לא אכלתי בשוגג כי אם בזדון ובי"א מהלכה זו לענין טומאת מקדש כתב בסתם מה אם ירצה יאמר מזיד הייתי ולא כתב כלל מתרצינן דיבורי' לתרץ זה נראה כך דהנה התוס' מקשים פה וז"ל וא"ת ונשיילי' היאך היו דעתו וי"ל נמצא לדבריהם מהני לן ואם נשאל אותו והש"מ פירש דאין הדין כך דאין אנו צריכים לשאול אותו והנה ללישנא דנאמן משום מיגו א"כ פרשתי לעיל דמפרשינן דבריו שהיו מזיד גמור וע"ז מהני מיגו דאי בעי היו הודה ולא הביא וא"ל דאין רוצה להשים עצמו רשע דהיינו לאחר ג' רגלים ז"א דהא גם עתה משים עצמו רשע ובהיות כן ע"כ צריכין אנו לומר שפירש כן בהדיא דאל"כ אין שייך לומר עתה דמשים עצמו רשע דאטו הואיל ואנן מפרשינן דבריו כן מ"מ הוא בעצמו לא פירש כן וראי' דהא בלא"ה אם נאמר כן הוא משים עצמו רשע ע"י שמכחיש העדים וא"כ העדים מעידים שאכל והוא מכחישן ונעשה רשע בעדותו אמנם העיקר שאין זה איכפת רק שהוא בעצמו אין רוצה לעשות עצמו רשע ה"נ מה מהני מה דמתרצינן דיבורי' ואנן אומרים כן אבל הוא בהדיא אינו אומר כן ואינו משים עצמו רשע כלל ע"כ אין זה מיגו ע"כ מיירי שפירש בהדיא כן וא"ש משא"כ הך מזיד אשר כתבתי לעיל בשם הש"מ דאין משים עצמו רשע יכולין לתרץ דיבורו אף שלא פירש כן ונאמן הואיל ואדם נאמן על עצמו לפ"ז אתי שפיר דפרק ג' אינו צריך לפרש דבריו די"ל המזיד של הש"מ ובשבת ג"כ שייך זה דהיינו בסוף המלאכה כגון בזורק ולא הי' אפשר לאהדורי ונזכר דאינו רשע ואינו חייב חטאת מפרשינן דבריו כן. משא"כ בטומאת מקדש ע"כ המזיד היינו מזיד גמור וא"כ משם עצמו רשע ואינו נאמן רק מחמת מיגו והוצרך שיטעון כן דאל"כ אין מגו דאין רוצה לעשות עצמו רשע רק מחמת שהוא טוען בפירוש כן ומשים עצמו גם עתה רשע ומהני המיגו ע"כ בעינן שיאמר הכי להדיא:

סליק