איגרא רמה חלק ב לח

מסכת כריתות

דף יב ע"א וע"ב גמרא איבעיא להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דילמא וכו' עד סוף הסוגיא. דברי הרמב"ם בכאן תמוהים מאוד שפסק בטומאה חדשה שחייב להביא קרבן והש"ס בעא לן זה ועכ"פ לא אפשוט ולחד פרושא איפשוט ההיפוך תו תמה הרב ר"י בספרו אמאי לא הביא הרמב"ם בספרו דין אביי באם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני וכו' תו קשה קושיו' התוס' ד"ה נ"מ לטומאה חדשה דהא יש נ"מ ג"כ בחלב גופא אם אמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד תו תמוה לשון הש"ס שלכאורה יש כאן ערבוב דברים דנקט לשון מיגו ונקט ג"כ מתרצינין דיבורי' ובחלב אינו מזכיר רק מגו רק אח"כ בטומאת נקיט מתרצינין דיבורי' ודברי רש"י ג"כ תמוהים בזה דבמסכת ב"מ לא מביא הך דמתרצינין דיבורי' כלל וגם בכאן אינו בתחלה רק מיגו ואח"כ נקיט ג"כ הא דמתרצינין דיבורי' תו קשה קושיות התוס' הא אין זה מגו דאין רוצה לעשות עצמו רשע לתרץ כל הנ"ל נראה לי כך דהנה הש"מ במסכת ב"מ מביא לתרץ קושיות התוס' שם דלמ"ד משום דאדם נאמן על עצמו למה נקיט במתניתין הטעם מה אם ירצה יאמר מזיד הייתי ותירץ הש"ס דאין זה לבד מספיק די"ל הוא טועה עצמו מש"ה בעא ג"כ הטעם משום מיגו והוא תמוה לכאורה דאם נימא שהוא טועה מאי מהני מיגו כיון שאינו רוצה לשקר כלל לתרץ זה נראה כך דהנה בש"ס מסכת יומא בעא שם הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא נינהו נ"מ וכו' ופשטינין התם ע"כ שלוחי דרחמנא נינהו דאל"כ מי איכא מידי דאלו איהו לא מצי עביד ושלוחי' מצי עביד וכו' והנה בשחיטה מסיק הפ"י דבאמת שלוחי דידן נינהו וראי' דהא כתיב ושחט ובגמרא ילפינן מכאן לענין שליחות ע"כ שלוחי דידן נינהו דהא כשרים בזה ולפ"ז בכאן אם נימא שהוא טועה בדעתו מה מועיל הכפי' שיביא קרבן הא קי"ל מתעסק בקדשים דהיינו שהוא אינו יודע שזה קדשים שחיטתו פסולה וא"כ הא הכא כיון שהוא סובר שאינו חייב א"כ שחיטתו אינו מועיל דהא מתעסק בעלמא הוא וא"כ הדרא קושיו' הש"ס לדוכתא מי איכא מידי וכו' וא"כ אינו מועיל ג"כ שחיטת הכהנים:

והנה כסברא זו הוזכר ג"כ בתוס' קידושין דף נ"ו ד"ה מתקיף לה ר"מ וכן איתא בש"ס מסכת נזיר דף י"ב והנה האורח מישור תמה שם מהש"ס דמסכת קידושין דף ק"ג ע"ב לראב"ש דעבד יכול לעשות שליח לקבל גיטו מיד רבו אע"ג דאיהו לא מצי עביד אבל נראה דלא קשה מידי דאדרבה לדעתי מוכח משם ההיפוך דהא נקט התם הש"ס בלשון האבעיא הואיל וגמר לה לה מאשה ולכאורה אך שפת יתר הוא. אלא ודאי דזה פשוט דמידי דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד רק דס"ד הואיל וגמרינן לה לה מאשה הרי הוא כאשה ושפיר אמרינן דיכול לעשות שליח לעצמו משא"כ לדידן דאמרינן גיטו וידו באין כאחת לא גמרינן לה לה כלל ואין לנו סתירה לסברתינו כלל שפיר הדרינין לכללא הנ"ל וכל מידי דאיהו לא מצי עביד וכו' וכן הוא בתשובת מהרי"ט ולפ"ז ניחא דשפיר מועיל כאן המיגו דע"כ מוכח לן מזה עכ"פ שהוא טועה עצמו וא"כ מאי מועיל הכפי' שיביא קרבן ע"כ הא לא יועיל דאיהו ודאי לא מצי עביד כמ"ש דהא מתעסק בעלמא הוא וא"כ מי איכא מידי וכו' ע"כ לא מהני הכפי' כלל אמרינין בטומאת מקדש וקדשיו אין זה מספיק דהא בסוף מסכת נידה אמרינין במצורע שנתערב קרבנו וכו' כופין אותו ליפקור נכסי' ומביא כמצורע עני וא"כ ה"נ מאי נימא הוא טועה עצמו מ"מ הלא יכולין לכופו ליפקור נכסי' ובטומאת מקדש וקדשיו הוא בקרבן עולה ויורד וא"כ כשיפקיר נכסיו ויהא עני יביא עולת העוף והוא במליקה והכא בוודאי שלוחי דרחמנא נינהו דהא מליקה פסולה בזר ע"כ שלוחי דרחמנא נינהו וא"כ הקרבן יהא כשר ואינו מועיל המיגו משו"ה הוצרכינין לומר מתרצינין דיבורי'. ולפ"ז מתורץ קושיות התוס' דהא הוא במקום עדים דז"א דהא אנן באמת אמרינן שהאמת אתם רק שהוא ע"כ טועה עצמו ואינו משקר במזיד דהא יש לו מיגו וא"כ הואיל וטועה עצמו אין אנחנו יכולים לכופו דמי איכא מידי כמבואר ומתורץ קושיות התוס' דהנ"מ שהבאתי דלענין אכילת חלב אף שאומר לא אכלתי שוגג ולא מזיד מ"מ הא יש לו מיגו ואין זה מיגו במקום עדים כמ"ש דלא מועיל המיגו רק דנימא שהוא טועה בדבר וכמ"ש [והנה הא דנקיט הש"ס א"ה היינו חלב י"ל דזה לא הוי בש"ס בודאי הך סברא דבעינן שליחות בשחיטה ואך א"פל כן ומסופק בזה ואו י"ל דא"כ עדיין הוי קשה למה לא נקיט שם לא אכלתי או לא נכנסתי א"ו דאין זה הטעם ולפי התירוץ א"ש דמ"ה נקיט לא נטמאתי דאפילו לא נטמאתי נמי מתרצינין דיבורי'] משא"כ בטומאה דאין זה מועיל כמ"ש דהא יכול להפקיר נכסיו ובעינן למימר ע"כ מתרצינין דיבורי' שפיר יש נ"מ בטומאה חדשה דלא שייך מתרצינין דיבורי' ומיגו אינו מועיל דהוא במקום עדים וא"ל שטועה מ"מ הא יוכל להפקיר נכסיו ובהיות כן מתו'. ובהיות כן יתורץ ג"כ קושיות הר"י על הרמב"ם לכאורה מ"מ קשה מאי מועיל המיגו הא ניהו שטועה עצמו מ"מ נימא יקריב קרבנו ע"ת אם הוא מחיוב יהא חטאת ובאם לאו יהא עולה ועולה נמי מכפרת מקופיא עכ"פ והוי נמי כתלוהו וזבין וא"כ לא יהא מתעסק והקרבן יהא כשר באמת טעות הוא דעולה זכר וחטאת נקיבה אמנם באשם שפחה חרופה לקמן ע"כ הדרא קושיא לדוכתה הא התם האשם ג"כ נקיבה וא"כ יכול להתנות כמ"ש ואין מועיל המיגו דנימא שהוא טועם מה בכך סא מ"מ לא יהא מתעסק ע"כ צריכין לומר שם מטעם מתרצינין דיבורי' אמנם בעדות שפיר י"ל כמ"ש מטעם מגו וא"כ מועיל שעכ"פ טעה עצמו והיו סובר שלא ידע ע"כ דשכח אז והנה בשוחט ששכח הלכות שחיטה מסיק הב"י אפי' אם נטל קבלה דאמרי' כיון שעתה שכח כמו כן מקודם זמן הרבה אשר שכח ה"נ כן אמרינן ששכחו זמן הרבה וא"כ בשעת שבועה לא זכרו כלל ואמאי יהיו חייבים הא לא היו יכולין להגיד כלל מש"ה אינו מביא הרמב"ם הך בבא כלל דאינו חידוש כלל וא"צ להטעם דמתרצינין דיבורי' כלל (רק דאינו מיגו דלא כוונתי או כמ"ש לקמן דשכחו באיזה יום) אמנם הש"ס דמביא גם זה הייני לר"מ דע"כ אינו סובר דהמיגו יועיל דנימא שטועה עצמו דאל"כ בחלב מ"ט מחייב קרבן משא"כ לדידן שפיר מהני המיגו ואין החידוש רק במה דמתרצינן דיבורי' וכאן אין צריכים לתרץ דיבורו כלל כמ"ש ע"כ לא הביאו הרמב"ם כלל וא"ש. עתה נבוא לתרץ קושיות הפ"י והרשב"א במס' קידושין דבעינן התם להוכיח דדברים שבלב אינם דברים מהא דאמרי' יקריב מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלבו לא ניחא לי' וכו' והקשה הפ"י הא ע"כ אי לא כתב לרצונו הוי אמרי' דכופין אותו וא"צ לומר כלל רוצה אני אמנם עתה גלי לן קרא להדיא דצריך לומר רוצה אני אבל אכתי לא מוכח כלל שיהא צריך להסכים בלבו על זה. ומאי פריך הא בליבי' לא ניחא לי' דלמא הכא לא משגיחין בזה כלל רק כופין אותו וכיון שאמר רוצה אני אין אנו רואין על מה שבלבו עוד תו הקשה הרשב"א היאך מוכח מהכא לענין דברים שבלב הא במסכת ב"ב מסקינן תלוהו וזבין זביני' זבינא והיינו שהוא מתרצה עצמו לזה אגב אונסי' וגמר ומקנה. ונ"ל לתרץ כל הנ"ל ובטרם נדקדק דלכאורה קשה מסוגיא דידן דכופין אותו ומביא חטאת וקשה כיון שע"כ הוא טועה עצמו כמ"ש התוס' דאל"כ אין ממשכנין אותו כלל ע"כ הוא טועה עצמו ומש"ה ממשכנין וא"כ הא הכא בוודאי אינו מתרצה עצמו כלל ולא הוי זבינא כלל דהא הוא סובר שאינו חייב כלל וא"כ מאי מועיל הכפי'. אמנם התירוץ ע"ז דבאמת לפמ"ש התוס' מסכת גיטין פרק השולח בענין דברים שבלב באם שנודע לנו דעתו גם אם אינו מגידה לנו מועיל לכ"ע. אמנם מ"מ ניחא הכא דתחילה אנחנו כופין דדלמא הוא טועה עצמו ובדיעבד אחר הכפי' גם הקרבן כשר יהי' דהא לא שייך למימר לכ"ע גלוי שאין רצונו לזה כלל רק ע"ד כפי' הוצרך לנענע בראשו לומר הן כמו דאמרינן במתנה בתלוהו ונתן ז"א דהא אח"כ אנו מסופקים דלמא אינו טועה עצמו ובאמת שלא כדין כפינין לי' ומה בכך מ"מ יוכל להיות שיודע בעצמו שהוא חייב וניחא לי' דליהוי לי' כפרה והוי זבינא ואם שהאמת שהוא טועה עצמו מ"מ אין זה עוד גלוי לכל העולם ותו לא מועיל מחשבתו אמנם עכ"פ מוכח מזה דדברים שבלב לא מהני דאם לא כן אמאי כפינין לי' דדילמא טועה כמ"ש א"כ אינו מועיל דהא בלבו ודאי אינו מסכים לזה כלל ומידי גדר דברים שבלב עכ"פ לא יצא אמנם לקו' הפ"י אינו מוכח כלל דאין אנו חוששין למה שבלבו. ועתה נחזור למה שהקדמני דהאיך כפינן לי' לר"מ באכלתי חלב הא אין ממשכנין כלל וא"ל דהוא טועה א"כ תו קשה מי איכא מידי כמו שכתבתי למעלה אמנם י"ל באופן אחר והוא דיוכל להתנות באם אינו חייב חטאת שיהיו שלמים. אמנם לכאורה קשה הא שלמים אינם מכפרין וא"כ אין הכפי' מועיל כלל דהא תו יהי' מתעסק בעלמא אמנם נראה לי דזה ניחא דהנה אמרי' בש"ס כריתות כ"ד בשור הנסקל היכא שעדיו הוזמו וקדם א' והחזיק בו לא קנה אבל אם הוכחשו לחוד אע"ג דאיהו בעצמו ידע ששקר עמהם מ"מ אם קדם אח"ז והחזיק בו זכה בו והטעם דכבר נתייאשו הבעלים הימנו דהא לא יאמינו לו הב"ד וע"ז לא אסיק דעתי' שיבואו עדים ויכחישו דהכחשה לא שכיח. ובהיות כן ניחא נמי הכא דהא קי"ל בכל שהוא ספק יד הקדש הוא מוחזק וא"כ הכא הבעלים מתייאשים עצמן מהקרבן זה דהא הב"ד יסברו שבאמת חי' הוא והיינו שאינו טועה עצמו כלל וא"כ עכ"פ הקרבן לא יוחזר לו וכיון שכן הוא מייאש עצמו והוי כמכירה דהא לא איכפת לי' כלל דהא בלא"ה הב"ד יחזיקו בו מחמת ספק וא"ש אמנם בהיות כן מוכיח בגמרא שפיר דדברים שבלב אינם דברים דהא קשה ממ"נ למאי כפינן לי' וא"ל כתירוץ התוס' שהוא טועה עצמו א"כ קשה מי איכא מידי דא"ל שמתנה על שלמים הא אינו מועיל הכפי' ע"ז וא"ל כמ"ש דהוא מייאש עצמו ז"א מהיכי תיתי יחזיקו בו הב"ד הא שלמים אינו רוצה וא"כ עדיין מתעסק הוא ואין לו כפרה כלל ולא הוי כמכר וא"ל שיסברו שאין טועה עצמו מ"מ הא הוא אינו רוצה וכיון שהוא יודע א"כ אין הדין נותן לכופו כלל וא"כ לא מהני הכפי' דהא בלבו אינו חפץ ודברים שבלב לא הוי דברים ולא קשה מידי קושיות הפנ"י דעיקר היאוש דהם יסברו שאינו טועה א"כ אין הדין לכופו ופ"ש עתה נתרץ ג"כ קושיות הרשב"א ונחזור למה שהקדמנו דהא קשה קושיות התוס' אמאי יכפוהו והתירוץ דלא ידע וקשה כמ"ש דא"כ הרי הוא אונס גמור והתירוץ ע"ז דהא אנן מ"מ אין יודעים דדלמא אינו טועה וקשה הא מ"מ הא הוי דברים שבלב אם אינו טועה עצמו אין הדין לכופו ובאם לאו והיינו שהוא טועה א"כ אין גומר בלבו אמנם נראה לי לתרץ ע"פ הש"ס דמנחות דבעא התם האומר הרי עלי מנחה מן השעורי' מביא מן החטים והנה הרמב"ם ז"ל פירש התם דהיינו באומר הרי מנחה סתם רק שבדעתו כיון לשעורים אבל מ"מ דיבורו היו כראוי רק מחשבתו הי' על שעורים ואח"כ כשנודע לו שמנחה הוא דוקא של חטים שפיר אמרינן דחייב דאמרינן אלו היו יודע מתחלה שאין מנחה באה רק מן החטים לא הי' חשב