איגרא רמה חלק ב לז

קשה לפי סברת התשב"ץ בעינן בכולל דזה יחול הראשון וא"כ צ"ל דאמ"ה חל בראשונה וא"כ קשה האיך חל על איסור אמ"ה אך י"ל ע"פ סברת התוס' בכתובות דף כגון שחתך אצבע דהוי בב"א יעש"ה ועוד קשה על איסור אמ"ה הוי מוסיף דהא אמ"ה אינו אסור רק אם יאכל בבת אחת והנה לא אתיא מנבילה כתבו התוס' דמש"ה חל נבילה שכן מטמאה וא"כ קשה כי טריפה נמי למאן דס"ל אינו חי' כתבו תוס' בזבחים דף ס"ט ע"ב דמטמאה אם פירש והנה אם בשעת מעשה טריפה אינו מטמאה וראי' לזה מאבר המדולדל דמיתה עושה ניפול ואין מטמאה משום נבילה. והנה אם נתערב עוד בשר אחר בעדק' על אמ"ה אינו אסורה משוה אמ"ה דהא הוי תערובות ובכאן אינו אסור בכדי אכילת פרס וכמ"ש לעיל אלא דיאכל מקודם הך בשר דליכא משום אמ"ה דהוי משום בהמה אחרת או אפי' מאותו בהמה כיון דליכא כזית בשר וא"כ הוי נדחה דבשעת מעשה עדיין לא חל ויע"ש בשבת בדף צ"א וכן במנחות והנה גבי דבי ר' ינאי יזפי נפסעי בשבועות יע"ש

דף פ"ט ע"ב תוס' ד"ה איסור גיד וכו' וא"ת ולימא וכו' וי"ל ע"פ מכי אגבהה הא מעל ותי' הש"ס בכתובות לא שייך: משום דבקדושת הגוף אין צריך שוה פרוטה. אך אין בגידין בנ"ט והוי כמו אגבהה ע"מ לאבדה. אי י"ל דבאמת הא יש איסור בהנאת גרונו מקודם שאכל דהא הוי איסורי הנאה ולמאן דס"ל דאכילה אינו חייב רק בהנאת מעיו וכמו שפסק הרמב"ם כן לפסק הלכה ומשום הגבהה י"ל כיון דאינו מוציא מרשות לרבות כיון דמקודם הוי בידו והוי כמו גבאי דאינו מועיל לחד תירץ במשנה למלך בהלכות מעילה. אך אין בגידין בנ"ט וליכא הנאת גרונו ולסברת הפליתי שכתב דהנאה עכ"פ באכילה אך י"ל דס"ל ג"ה אסור בהנאה וגם על הנאה לא מצי למיחל אאיסור ג"ה אך קשה נילוף מק"ו מחלב דיהא מותר בהנאה כמו דאיתא בפסחי' וא"ל דמה לחלב שכן הותרה מכללה הא ג"ה נמי לפי מה דס"ד נמי הותרה מכללה אצל קדשים בוולדות קדשים שהם קודמין ומותר לאחר זריקה לאכול הגיד וכדאיתא בחולין בדף ק"כ ע"א גבי נבילה נמי הותרה מכללה גבי קדשים ולכן אמרינן בש"ס אין בגידין בנ"ט וליכא ק"ו וכמ"ש התוס' בפסחים דעיקר הקושיא הוא דאמרי' היא וגידה הותרה הא לא"ה הוי אמרי' דם יוכיח. ולכאורה כי משני אח"כ וולדות קדשים במעי אמן הם קדשים וקסבר נוהג בשליל וא"כ שפיר קשה הא קדשים דהוי איסור הנאה קודם האיסור בהנאת גרונו וצ"ל דג"ה ג"כ אסור בהנאה דהא השתא לא הותרה מכללה וא"ל הא אם יהיו שרי בהנאה יהיו מותר מכללה ו משמע כמה פעמים בש"ס כיון דכל כמה דלא יליף עדיין לא הותרה מכללה שפיר חשיב פירכא וא"כ קסבר דלא אמרינן היא וגידה הותרה דאינו בכלל בשר וא"כ גם בשליל נוהג אפי' ששחט וכמ"ש התוס' בפסחים יע"ש ומתורץ קושיות התוס' (ומתי' ג"כ קושיות התוס' בדף צ"ט ע"א בד"ה והא מתניתין דלא כר"י המ"ל והא קתני) ומכאן יש הוכחה למה שפסק הרמב"ם דאינו מחייב רק על הנאת מעיו באכילה כיון דסוגיא זאת היא לפי דיעה זו וכמ"ש

שבועות דף כ"ד ע"ב אמר רבא כו' איתיבי' והנה הא דמייתי ר"מ י"ל משום דאפשר לומר דהא עיקר הטעם דהוי כולל הוא משום דקיים נדרו דעכ"פ נאסר מכח חצי שיעור ולפי סברת ר"מ דס"ל בע"א דף ס"ז ע"א אמר ר"י משום ר"מ מנין שכל איסורין שבתורה שמצרף מלא תאכל כל תועבה וא"כ בלא"ה הוי מצרף בהך איסורא וא"כ לא נאסר השתא כלל ולכך מייתי ר"מ וא"כ ע"כ ת"ק לאו ר"מ ופריך שפיר והיה לפ"ז י"ל ג"כ הא דמקשה ארבא ולא אר"י משום דהא קשה היאך שייך כולל הא הלאו מחלקן לחטאת וא"כ הוי כמו שמזכיר קונם על כל א' בפ"ע ולא אמרינן כולל וצ"ל דגבי שבועה אין צריך לאו דבלא"ה מוזהר בלאו דלא תאכל כל תועבה וא"כ נכלל כל אכילת איסור בלאו אחר ושפיר לא הוי כל אחד שבועה בפ"ע וא"כ אין חלוקין לחטאות ולא שייך דר' פנחס מתוך שחלוקין לחטאת כו' וא"כ אם אמרינן כר"י שפיר מצרף כל האיסורין מכח לא תאכל כל תועבה כיון דס"ל דהלימוד על אכילת האיסור בלא מעשה דתועבה דעשה הוא באיסור וא"כ מצרף כל אכילת איסור וא"כ לא שייך לומר דנתקיים הדיבור דנאמר מחדש דהא ליכא איסור מחדש דבלא"ה הוי מצרף כדאמר ר"מ דכל איסורין מצטרפין וא"כ ע"כ ליכא טעמא כמש"ל דהטעם הוא דבאמת ותקיים לענין איסור דהא בלא"ה הוי צירוף לאיסור זה בשבועה דוק ותשכח וא"כ ע"כ אין הטעם כן תו ליכא לשנויי דלא תיקשי מהך מתניתין דיש אוכל אכילה כו' דס"ל כר"ע או דה"פ דתמחוי מחלקין דחלב ובשר הם שני מינים וגם חלב חי' וחלב בהמה הם שני מינין וחלב שעל הדקין הם שני מינין עם חלב כמו דאיתא בספר בית לחם יהודא. וחלב שפל הקיבה הוי לדברי ר"ע חלב טמא דהא אין הטעם משום צירוף לרבא כמ"ש ומש"ה פריך שפיר לרבא ולר"י ל"ק דא"ל או דהטעם כר"ע דמשהו אסור או הטעם משום דתמחוי מחלקין ומתורץ קושיות התוס' דלא מקשה לר"י

חולין דף פט וזה אין להקשות לרבי כל חלב לרבות למעלה החלב ת"ל דמכי אגבהה קניא ונתחייב וי"ל דהא רבי ס"ל דחייב מיתה והנה התוס' בפסחים כתבו דבהנאה אינו חייב מיתה רק על אכילה וא"כ אשמועינן דחייב מיחה וחל אחלב דחייב מיחה.. ואו י"ל קו' התוס' דנימא דאין חל ס"ל ג"כ בכולל משום דכיון דאינו ראוי לגבוה אינו מועיל וכמו שכתבו התוס' במעילה דבחלב מוקדשין אין מועלין משום דלא קרינן בי' קדשי ד' כיון דאין ראוי להקריב לגבוה. אך באמת דראוי במחובר להקריב וא"כ שפיר שייך גבי מעילה ומש"ה שפיר קאמר כי אין בגידין בנ"ט ג"ה לבד אסור במוקדשין דהא אין איסור ג"ה רק בעצמו ולא במחובר כיון דאין בגידין בנ"ט וא"כ הוי כמו עצמות דאינו אסור בכדי אכילת פרס וא"כ גם ע"י תערובות שרי כמ"ש תוס' בנזיר. והנה באמת אפי' מאן דא"ל כולל היינו דוקא באיסור חמור. והנה לקמן אמרינן מאן לימא לן דטומאת הגוף חמור דלמא טומאת בשר חמור דל"ל טהרה במקוה. והנה הדין דאם פי' לאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין כן ס"ל לר"א בזבחים בדף פ"ז וא"כ לחד דיעה לגירסא שם בתוס' אפי' פי' לפני זריקה אינו מועיל לאחר זריקה כ"ע ס"ל כן וא"כ אם רוצה לאכול גיד הנשה בפני עצמו הוי יש לו היתר ושפיר אינו חל אך ממ"נ לא שייך דחל על איסור ג"ה דאה לא פירש אינו אסור משום ג"ה כמש"ל דאם אין בגידין בנ"ט אין אסור בתערובות והנה אם נימא דאם לא פירש לא הוי יש לו היתר דאם לא פירש קודם זריקה אין לו היתר וא"כ אפי' אם פירש לפני זריקה ומיקרי הכל חל על איסור כיון דחל בלא"ה על איסור ג"ה במחובר דהוי אין לו היתר וא"כ חל ג"כ על פירש כמו דכתב הלח"מ בשיטת הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות והנה אם נימא דאסור לכתחלה שהפריש אך באמת איסור ג"ה איני רק בלא פירש וא"כ לא שייך דחל על איסור ג"ה ומתורץ קו' הרשב"א על הרמב"ם מהא דאמרינן אין בג"ה בנ"ט דה"פ דאינו חל דהוי איסור קל דהוי היתר: שבועות דף ק"ך והנה מ"ש שם דמייתי ר"מ ומדסיפא ר"מ רישא לאו ר"מ דס"ל דכל איסורין שבתורה מצטרפין אי משום זה איכא למימר כמו דמשני הש"ס בחולין בדף צ' ע"א דמקשה מדפליג ר"י וכו' ומשני דבחדא ס"ל כר"י ובחדא פליגי יע"ש

והנה קו' התוס' בד"ה דמוקי לה כד"ה אע"ג דאיכא תנאי דל"ל איסור כולל י"ל דבאמת או מוקי לה שלא כדרך אכילתן וכדכתבו התוס' והוי הטעם דע"י כולל ואם נימא דהנאה לא חשיב מוסיף רק חשיב עכ"פ כולל וא"כ עיקר הקושיא דניקי כך ג"כ מטעם כולל רק דלא תיקמי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים וע"ז משני דקא מוקי לה כד"ה כיון דבין כך ובין כך צ"ל דס"ל מתניתין כמאן דאי"ל כולל וה"פ דקא מוקי לה כד"ה י"ל כמש"ל ע"פ הך דתמחוי מחלקין יע"ש והנה אם נימא דרבא דאמר למאן דאי"ל כולל גם בשבועה כולל ועכצ"ל כר"מ דס"ל מלאו דלא תאכל כל תועבה ולמאן דלא ס"ל מלא תאכל לא שייך כולל וא"כ מתניתין דשבועות דמוקמינן לה לפי הא דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אשתה ושלא אוכל דלא מחייב תרתי אשתני' משום דלא ס"ל כר"מ וליכא כולל וכמ"ש לעיל או י"ל דהטעם דהוי כולל הוא משום דראוי לצירוף והנה מאן דס"ל כר"מ דכל איסורין מצטרפין לא שייך ראוי לצירוף וכמש"ל דבלא"ה איסורין מצטרפין וא"כ לפי הא מתניתין אתיא כר"מ ומתורץ קושיות התוס'. והנה איתא במ"ל ומביאו ביו"ד סימן רל"ב ס"ק י"ב ראובן שקיבל עליו נידו שלא ילך בשמחת פלוני ולבל יעזב ואם תלך שיתחייב להכותה מאחר שהיתר מקצתה שאינה יכול להכותה מצד הדין היתר ג"כ אלמא דכל שאינו חל לבטל המצוה הוי נדר שהיתר מקצתה ואינו חל כלל ה"נ להיפוך אם אינו חל על איסור נבילה אינו חל על ההיתר ג"כ וא"כ לא שייך כולל ע"פ סברת הפליתי גבי הנאה דלא חשב איסור מוסיף וכמש"ל. והנה הא דמייתי כי אמרינן איתיבי' על רבא מהא דר"מ הוא כמ"ש משום דלפי ס' המל"מ דאיסור הנאה לא חשיב אכילה וצ"ל דידע דהוא איסור הנאה בשעת מעשה שאכל וא"כ אינו שב מידועה על הלאו וא"ל דנשבע בפירוש על איסור הנאה ג"כ י"ל דא"כ לא חשיב איתא בהן דהא אמר בפירוש על איסור הנאה ולא בסתם ולפי שיטת רש"י דבעינן סתם דאל"כ לא הוי בהן ואפי' לפי שיטת ר"ת דס"ל גבי חלב משכחת בהן בחלב קיבה או בחלב חי' משא"כ באיסורי הנאה דאמר בפירוש לא שייך תירץ ר"ת וא"כ אינו בהן ולר"מ לא ס"ל כרבי דבענין ששגיג בלאו וכמ"ש יע"ש ומש"ה מייתי דוקא ר"מ להקשות אמאי לא נקיט ר"מ עוד אחת שבועה שלא אוכל חלב ותמרים יע"ש. והנה מלשון רש"י בשבועות דאיבעי' להו כי משתבע אהיתרא קא משתבע דהא אאיסורא לא חל וא"כ אם הטעם כיון דלא חל וא"כ אם כוונתו ג"כ על שלא כדרך אכילתן וא"כ חל ע"י מוסף אפילו כדרך אכילתן. וכמש"ל דגם ר"י מודה במוסיף וכיון דשפיר חל במוסיף כוונתו ג"כ ע"ז. אכן שיטת התוס' משמע דאין הטעם משום דלא חל רק דבלא"ה אסור ואין צריך ע"ז לישבע דהא כתבו התוס' דחצי שיעור חשיב לו היתרא ג"כ לר"י אע"ג דאין חל מכח דליתא בלאו והן וכן הלשון דחשיב לי' היתרא וכ"מ מרמב"ם דכתב גבי חרצן דדוקא בכזית חל וא"כ ע"כ איירי בלא"ה ע"י כולל דאל"כ אמאי חייב על כזית וא"כ גם ע"י כולל קאי אבעי' דכתב דפטור מפחות מכזית הואיל ונפשוט איבעי' וכ"מ והנה בר"ן דהטעם דעל איסור אין צריך לשבועה. והנה משמע במס' שבת אם ידע איסור שבועה בעשה עכ"פ לא חשבינין לטעות דטעות הוי פטור דלא קרינן האדם בשבועה אבל שוגג חייב ולא אמרינן אילו הוי ידע בלאו לא הי' נשבע: