איגרא רמה חלק ב לד

במנסך הא קא מתהני מאסורי הנאה ואם נימא דמשום כדי שיודיע היא דתקנו רבנן כן ויש כח בידם דהא דאוסר של חבירו הוי רק מדרבנן ורבנן תקנו דפטור מלשלם. אך קשה א"כ מסתמא מזיד איירי דומיא דשוגג דאלת"ה ליפליג בין יש עדים לאין עדים ולא בין שוגג למזיד וא"כ קשה האיך מהימן הא אין אדם משים עצמו רשע וא"ל דאמרינן פלגינן דיבורי' דנאמן דנתנסך אבל לא הוא אך אם אמרינן אין אדם אוסר דש"ש תו ליכא למימר פלגינן דיבורי' דהא אחר לא מצי לאסרה רק הוא הואיל דאית לי' שותפות בגווה וא"ל מתוך שנאמן על חבירו נאמן על עצמו הא כתב הט"ז להוציא מהחזקה של היתר אינו נאמן ועוד דהא דנאמן בשל עצמו הוי מטעם מיגו כמ"ש הש"ך בסימן ט"ז ביו"ד ס"ק כ"ג ואין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן אפילו במיגו כמו דאיתא בחו"מ אך גבי שותפות בלא"ה א"ש דהא לענין זה אמרינן ברירה דמותר בהנאה דבדבר דרבנן אמרינן ברירה דהא אין עיקר הקושיא רק ממתניתין דהוי סתם. אך גבי אי אמרינן דבישראל אמרינן לצעירי' קא מכוון. א"כ קשה דלא מצי אמר הטעם כדי שיודיע א"כ במזיד לא מהימן וא"ל דפלגינן דיבורי' ולא הוא אסר רק מומר או נכרי קשה בכה"ג לא אמרי' פלגינן דיבורי' כמ"ש התוס' בכתובות גבי אנוסין היינו מחמת נפשות כיון דסתם צריך לפרש דזאת מחמת נפשות הוי הפי' לאנוסים דהוי סתם ה"נ הכא דמאי דאמר נתנסך יינך הוי הפי' מי הוא דלא מצי ישראל להיות מנסך ואמר על עצמו לא פלגינן דיבורי'. ומשני בישראל מומר דבהגבהה נעשה נסך ואפי' נאבד פטור ולא הוי מתהני מאיסורי הנאה ומיושב ג"כ קושית הפ"י דמקשה לימא דטעמא דשמואל דלא אמר כרב דמנסך ממש משום דאין רוצה לאוקמי בישראל מומר וא"כ הא אא"א דש"ש דבאמת כיון דלא ידע מקים לי' בדרבה מני' ולא הוי צריך לאוקמי מכי אגבהה הוא דקניא אין צריך לאוקמי בישראל מומר וע"ז משני הש"ס לשמואל דקים לי' בדרבה מיני' ואפי' אם אגבהה קשה אמאי שוגג פטור הא קא מתהני מאיסורי הנאה וצריך לאוקמי בישראל מומר ושמואל אין רוצה לאוקמי בישראל מומר ומיושב שם קושיית התוס' לשמואל האיך פליג על הך דינא דמדאגבהה קניא דבאמת לא פליג אך אין רוצה לאוקמי במומר כקושיות הפ"י

והנה בתוספתא דקתני מפני תיקון העולם ולכאורה קשה ל"ל אמזיד תיקון עולם וזה לא שייך לומר דמפני תיקון העולם קאי אחד אשוגג לפטור וחד אמזיד לחייב דא"ל דבאמת התוספתא ס"ל כמ"ד היזק שאינו ניכר שמי היזק וקאי תיקון עולם אשוגג לפטור אכולם משא"כ רנב"י דרוצה לומר דכ"ע ס"ל דהיזק שא"נ לא שמי' היזק וא"כ שפיר קשה הך התוספתא וצ"ל דפליגי אם קנסו שוגג אטו מזיד אם לאו משא"כ המתניתין דהמטמא והמדמע ע"כ ס"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק דאל"כ תקשי סתמא אהדדי דחנן דמצי אמר הרי שלך לפניך דשמעינן דהיזק שא"נ לא שמי' היזק כמ"ש הפ"י בגיטין דהקושיא הוא דסתמא רימיא אהדדי להזקי': והנה לר"י אפשר ג"כ אפי' אליבא דרב דס"ל דבדרבנן יש ברירה ותחומין הוא דאוריית' כמו דסובר ר"י דהוי חמור וגמל והטעם שם לר"מ משום תחומין דהוי דאורייתא וה"נ לר"י שם ועוד דבאמת ספק תחומין היכי דאיכא תרי ותרי דמוציא מחזקת טהרה אבל בנידון דידן אפי' הוי תחומין דרבנן מ"מ כיון דהוי חזקת שלא עירב לא אמרינן ברירה אפי' בדרבנן משא"כ היכא דליכא חזקה בוודאי אמרינן בדרבנן ברירה

והנה הך דר' אבין דאמרי' ולבסוף תני המנסך משמע שם שכן הלכה כן כתב הפ"י בגיטין ומש"ה מקשה שם ולא ניחא לאוקמי דשמואל דקי"ל הלכה כשמואל בדיני וא"כ הא קי"ל כר"נ דאדם אוסר דש"ש ובישראל אינו אוסר ומש"ה לא רצה לאוקמי שלא כהלכתא הך דמנסך והנה כמ"ש הט"ז מתוך שאתה נאמן על עצמו נאמן על חבירו מקדשתיך ה"נ הוי הדין דאם אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי דאינו נאמן וכתב הש"ך אם בא על בת ישראל לא פסלה דלזה אינו נאמן כיון דאין אדם משים עצמו רשע וא"כ לא שייך לומר מתוך דגם על עצמו אינו נאמן בכה"ג להפסיד לאחרים ה"נ בנידון דידן והנה רש"י פי' בגיטין לצעורי קא מכוון ולהקניטו בא ואי לאו לאודיעי' ל"ל דעביד

והנה מה שהקשה הכו"פ אמאי לא משני בשותפות דכיון דהוי איסור דאורייתא על חלקו אסרינן מספק דלאו לא כוון לצערו י"ל משום מכח קושיא דהיינו מדמע צ"ל דכיון דהוי מדאורייתא בטל ברובא ממילא שרי למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו וא"כ אח"כ קנה עכ"פ החצי ממ"נ או דקניא בשיני מעשה. וא"כ כיון דהוי מדרבנן שפיר קשה ניחוש דלמא הוי לצעורי' וספיקא דרבנן ולקולא. והנה על תי' קו' התוס' דהיינו מדמע תי' דאי הוי תני מדמע ה"א מנסך קי"ל בדרבה מיני' קשה דהא הפ"י פי' טעמא דקי"ל בדרבה מיני' והוי לא שכיח. והנה הט"ז והש"ך כתבו בסימן ק"י דאפי' נאכל דלא שייך קנס שוגג מ"מ דאי שרינן נאכל יפיל לים א"כ ה"נ הכא כיון דהוה האיסור משום מדמע א"כ אפי' קי"ל בדרבה מיני' והוי ל"ש מ"מ אה פטרינן מדמע ידמע ויתנסך יין ביין נסך אבל אם נימא דבאמת אסר חלקו לגמרי משום דהוי שלו וא"כ הא כיון דלא שכיח לא קנסינן ושפיר צריכנא והקנס של חכמים אפילו שיצרוך לשלם להניזק מ"מ ל"ל למיקם בדינא ודיינא ולהזיק של אחרים. והנה כיון דבידו לחלוק הוי כמאן דחלקה וקניא בשינוי מעשה ואסרה. והנה מה שקשה מאי פריך הש"ס והא מנסך דאורייתא וקא קנים דלמא משום נגיעה דהא ע"כ צ"ל בישראל מומר וצ"ל כסברת רש"י דהמ"ל באית לי' שותפות או דסוגיא קאי למ"ד לא אמרינן לצעורי קא מכוון אך קשה דע"כ הסוגיא איירי למ"ד אין אדם ישראל אוסר דאל"כ קשה קושיות הפ"י דלוקמי בשוגג הטעם כדי שיודיעו אך א"ש דמש"ה צריך לאוקמי בישראל מומר משום הקושיא דהיינו מדמע משא"כ לר"מ דחייב ג"כ שוגג צריך מנסך אע"ג דאיסור דאורייתא קניס שוגג אטו מזיד וא"כ כיון דקתני מנסך סתם משמע בכל ענין דמצי לאשכוחי פריך שפיר ואמאי קנסו לר"מ מנסך

דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה לא הוי חטאת תיובתי' תימא וכו'. וי"ל משום דהנה קשה מה פריך מאי אריא חטאת ליתני זבח הא ר' זירא איבעי' לי' אם ניקב בני מעים בין סימן ראשון לשני אם מצרף לטהר מידי נבילה. והנה אם אמרינן דאין מצרף א"כ כיון דאין מצרף והנה רש"י כ' בדף כ' ע"ב דאף כל שחיטה מכי נקב הוי טו יפה מ"מ אם לא שהה הוי הכשירו בכך וא"כ כיון דאין מצרף הוי כמו נותר ומעקר כיון דהפסול בשחיט' דהשחיטה לא הוי הכשר וא"כ אם בגמר זביחה הוא עובד נמצא דסימן ראשון בא לטהר וגם להתיר באכילה וסימן השני לא מצרף כיון דכבר נאסר בא כילה ומש"ה נקט חטאת עוף דהוי רק סימן אחד וחייב משום שחוטי חוץ. וא"ל הא בסימן ראשון נאסר משום שחוטי חוץ י"ל א"כ תקשי קושיות תוס' בב"ק מכי שחט פורתא נאסר משום שחוטי חץ ואידך מחתך בעפר בעלמא הוא וא"ל כתי' תוס' בב"ק משום דליכא פסול אחר הוי גזירת בכאן לא שייך זאת דהא אי לא הוי הך פסול דשחוטי חוץ לא הוי שחיטה כלל משום דאין מצרף וא"כ הוי פסול מחמת דבר אחר. אך דקושיות הש"ס קאי לינקוט עולת העוף דבסימן אחד מתיר באכילה. ומתורץ קושיות התוס' דבגמר זביחה דאמרי' דגמר מעשה הוי סימן אחד כמו בחולין א"כ לא מצי למינקט עולת העוף דהא בשחוטי חוץ בעינן עולת העוף שני סימנין. ומכי שחט סימן אחד אסרה וסימן שני מחתך עפר בעלמא. אך קשה דלמא מש"ה לא מצי למינקט עולת העוף דהנה הסמ"ע כתב דטריפה לא הוי שחיטה שאינו ראוי' משום דבשעת מעשה לא הוי ניכר דהוי שחיטה שאינו ראוי' א"כ מש"ה לא קתני עולת העוף דהוי רבותא טפי כי נקיט חטאת משום דבעולת העוף לא שייך. בד"ה לא הוי חטאת תיובתי' תימא וכו' וי"ל משום דהנה קשה מה פריך הש"ס מאי ארי' דקתני זבח דלא ס"ל כפי מ"ד בחולין דף פ' ע"ב שחיטת קדשים מהו דתימא כיון דאם זרק ונחר לא אשתרי' השתא כי שחט הוי שחיטה ראוי' א"כ לכאורה אם אמרינן כפי סברת הפ"י דמה דאין האיסור מן השחיטה עצמו הוי שחיטה ראוי' ועוד אפשר לומר אפי' אם האיסור מצד השחיט' דהיינו דשחט לע"ז או בשבת מ"מ לא מיקרי שחיט' שאינו ראוי' כיון דמצד עצמו של השחיט' הוא בהכשר רק הפסול הוא מצד אחר א"כ לענין התחלת השחיטה א"כ הוי אין השחיטה מצד עצמו בהכשר רק מצד אחר ששחט אח"כ גורם שגם השחיט' הראשון הוא בהכשר א"כ כיון דהפסול הוא בהשחיט' עצמו מכח ע"א א"ל דהפסול הוא אינו מכח עצמו דהא גם ההכשר אינו מצד עצמו א"כ אינו חייב על התחלת השחיטה רק על גמר דמצד עצמו הוי שחיטה מעולה וא"כ הא המחשבה הוי בגמר זביחה וא"כ כיון דשחט פורתא ותו שחט המיעוט השני בהכשר קודם שחישב ליכא דהא כבר נפסל תו אין מצרף כדאיתא בשבת דף אין או שוגג כלל דאפי' אם הי' יודע היו מותר לעשות כן דכיון דעדיין לא חשב לע"א וא"כ כיון דאין מצרף: ליקוטים על סוגיא דרביצה בחולין ובגיטין מהמטמא והמדמע והמנסך

א) והנה מה דהקשה המל"מ על הא דנקיט רק מפגל ולא בשלא לשמה י"ל משום דהנה משמע בב"ק דף צ"ח ע"א דהיכא דלא חסרי' גבי השף במטבע של חבירו דמיקרי גרמי וא"כ אם שחט שלא לשמו הוי רק גרמי ובלא"ה הוי רק גרמי כיון דאין חייב רק באחריות ואחריות הא גבי בהמה מקרי בהקדש גרמי דבר הגורם לממון וגרע לפמ"ש התוס' בב"ק דף צ"ח ע"א וע"ב וא"כ הוי גורם לגורם וגורם לגורם פטור. וכמ"ש הבעה"ת ומביאו הש"ך למ"ד דיני דגרמי דרבנן פסק הש"ך כן דפטור גורם לגורם משא"כ במפגל דכתב רש"י דאין החיוב בשביל אחריות דמיד פסול ואוי"ל דבשלמא לענין היזק שאינו ניכר שפיר שייך במפגל היזק שאינו ניכר אע"ג דהוי כאלו קטלה וכמ"ש הרמב"ן בדיני דגרמי שלו מ"מ עכ"פ אינו כשר דאפשר דהוא כשר לא הוי כאלו קטלה משא"כ לענין זה שפיר עביד מעשה ולא חשיב גרמי משא"כ לענין שלא לשמו לא חשיב כאלו קטלה דהא כשר לגבי מזבח. אך באמת גם בשאר עבודות אם פיגל ג"כ חייב ולא שייך כאלו קטלה וא"כ הוי הטעם דחייב אפי' בלא אחריות וכמ"ש רש"י והוי רק גורם אחד ומתי' הכל: והנה לפמ"ש בחידושי לגיטין וא"כ בפיגול כיון דנאסר בהנאה שפיר הוי כמו חסרון ובשאר עבודות שייך נמי כאלו נשפך הדם ויעו"ש בחידושי גרמי להרמב"ן שהקשה ממטמא ומ"ש לעיל בחידושי לגיטין יעש"ה

ב) והנה בלא"ה אפי' אם לא נימא הך שכתבתי לעיל בין היכא דהשחיטה גורם או ד"א א"ש דהנה בגמר השחיטה דכיון דהוי הפסול מכח ד"א בוודאי חייב דלענין מה פטור ע"י שהוא עושה ד"א משא"כ אם קודם גמר השחיטה הוי כן מאי דהוי מכבר תו בגמר השחיט' לא יהני השחיטה וא"כ תו לא מהני השחיטה אפי' בסימן השני וכ"כ הרשב"א בב"ה ומכ"ש לפי שיטת היש"ש א"ש בפשיטות דהוי מחשב להיפוך יע"ש לעיל היטב

ג) הנה באמת מסופק בספר אפי' לפי דעת הנקה"כ שחולק על הט"ז בענין נעשה כל דהו שיכול לאסור של חבירו אפי' במעשה כ"ד דקנה דלא נעשה נבילה מ"מ הא גם זה מהני לענין הכשר משא"כ בעוף לאחר ששחט רובו לא הוי מעשה דיכול לאוסרו א"כ שפיר (לא) מצי למינקט עולת העוף