איגרא רמה חלק ב כט

ולא בא לכלל נבילות וכמו דס"ל לחזקי' אי לא מייתי הך ברייתא דמנה שמעינן דלא כחזקי' ואך מ"ה אמר דלר"ל הוי ס"ל לפסק הלכה דהגרים שליש ושחט שליש פסולה

והנה קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דנכרי ע"א ששחט ג"כ אין מטמאה משום נבילה מן התורה רק דאסורה מכח תקרובות ע"א וא"כ קשה כיון דהוי איסור דא' ושחיטה מקרי וכמ"ש התבואות שור דלא כפר"ח שפסק דאהדרי' לאיסורא והוי נבילה וא"כ הוי אין השחיטה גורם רק כמו טריפה וא"כ אמאי אם שחט נכרי לא יצא מידי אמ"ה ואמאי קתני דבעינן דנכרי דשחט דיהא מטמאה טומאת אוכלין, אך י"ל דה"פ דבאמת דעת הש"ש דבעינן דלא יכוון לאיפוך לשם נחירה רק כמ"ש התבואות שור דסתמא קאי לשם זביחה וכמו גבי מילה יע"ש היטב וא"כ זה דוקא אם שחט לשם ישראל ובישראל סתמא לשמו קאי ומשא"כ בנכרי הוי סתמא לשם נחירה ובנכרי אסרינין לשם זביחה ליכא כוונה ואסורה מדינא ומשא"כ היכא דכיון דישראל יאכל אזי אין צריך כוונה דסתמא הוי לשמו וזאת מה דישראל יאכל זה לא שייך לכוונה רק דכיון דשחט לישראל דהיינו דהוי הבהמה של ישראל או שהבטיח לאכול לישראל קאי סתמא לשם זביחה

ובזה א"ש ומתורץ קושיות הלח"מ דהקשה בפרק א' מהלכות שחיטה לשיטת הרמב"ם דס"ל דקודם המיתה עדיין אסורה לישראל מכח לא תאכל כל דם דבאמת מ"ה דוקא נכרי לישראל בטהורה משום דהוי מ"ה דלישראל הוי סתמא לא קאי לשם נחירה וא"כ משו"ה לא מצי לומר בהמה טמאה לנכרי משום דהוי מועיל שחיטה לטהרה דבאמת ממ"נ קודם ששחט לישראל לא מהני משום דלא הוי סתמא לזביחה ואלא דלישראל ובהמה טמאה אינו ראוי לישראל והוי ג"כ סתמא נחירה ומשא"כ אם ישראל שחט בהמה טמאה שייך שפיר דכיון דראוי שחיטה אם הוי טהורה דהיינו דהוי ניתר עכ"פ לנכרי דכיון דהותר כמ"ש בספר תבואות שור דבטריפה ג"כ וכמ"ש לעיל ראי' מחו' דבטריפה דהוי איסור אחר בלא אמ"ה שר' ג"כ לב"נ אך א"כ מוכח מכאן דעכ"פ שרי מפרכסת לנכרי והא דלא מייתי מכאן דלא כרא"ב ולמה מביא מברייתא י"ל כמ"ש לעיל לתרץ קו' התוס' דהא דלא מייתי מעוף ה"נ אי לאו הך ברייתא ה"א דברוב שני סימנין יצא עכ"פ מאמ"ה וא"כ שפיר לא שייך קדושתה אוסרתה דהוי מצי לומר דישחוט קנה מקודם ובהתחלה הגרמה ואח"כ לגמור הוושט אך בהך ברייתא איתא דברוב שני סימנין הוי עדיין אמ"ה ומשו"ה מביא דוקא הך ברייתא: אך דקשה דנקט שם גבי שחיטות נכרי דאסור מפרכסת משום אמ"ה ובשר מן החי גבי שחיטות נכרי ואמאי הא מהני שחיטה רק איסור אחר כמו טריפה ואפ"ל דהוי הפי' דמדרבנן הוי אמ"ה ובשר מן החי ונ"מ לענין ביטול איסורי דאיסורין מבטלין זא"ז ואך גבי נכרי לא שייך איסור מדרבנן כמ"ש הפ"י גבי בשר המדולדל

והנה אפ"ל לתרץ מה שהקשיתי לעיל לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין איסור שחיטת הנכרי רק מכח תקרובות והוי שחיטה לענין נבילה מהא דאיתא שם דשחיטת נכרי דוקא לישראל בטהורה וי"ל דאתיא כר"י בן בתירה וס"ל דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת וא"כ כיון דנאסרה מקודם משום תקרובות וע"א תו לא חל אמ"ה ובלא"ה מטמאה והוי סתם זביחה רק כמו נחירה

יו"ד סי' כ' מה שהקשה על הרמ"א י"ל דבאמת אסור מדרבנן עכ"פ אפילו היכא דאיכא חזקה וכמו דאיתא שם ביבמות דבעי עכ"פ חליצה אע"ג דאיכא חזקה אך באמת קושיות התוס' הוי הכי דהא משמע דאמרינן נשחטה הרי הוא בחזקת היתר וקשה אמאי באמת מהני חזקה (וצ"ל משום דאיכא שני חזקות חזקת שלם וחזקת היתר בשחיטה) דהא משמע הא מחיים אע"ג דאינו דרוסה אעפ"כ אסור. אך באמת היכא דאיכא ריעותא וא"כ ליכא חזקה דאינה נקובה דהא יצאת מחזקתה עכ"פ דעתה איתחיל להיות ריעותא ומעיקר' הוי בחזקת שלם וכיוצא בזה כתב התבואות שור לענין רוב וכן כתב הרשב"א דכיון דהתחלה להיות מעשה דהתחלה דמטרפה כבר יצאה מחזקתה ואך דעיקר הקושיא הוי מדריסה דשם ליכא ריעותא דיצאתה מחזקת שלם וא"כ להיות חזקת שלם ליתא בכאן רק חזקת היתר וא"כ תליא בפלוגתא דשמא ימות וא"כ זהו כוונת רמ"א דבאמת מדרבנן אסור אך דקשה דבמאי דבידו יצאה מחזקת איסור אך דחזקת היתר נמי ליתא דתליא בפלוגתא דשמא ימות וא"כ ליכא עכ"פ חזקת איסור וא"כ יש להעמיד בחזקת שלם משא"כ היכא דאיכא ריעותא

והנה יש ליישב הא דלא משני בספק דרוסה משום דלפי שיטת הפר"ח לא אוקמי' אחזקה בספק השקול עכ"פ מדרבנן אך דכיון דס"ס שרי וס"ס אם נימא דבאמת שרי ס"ס אפילו במקום חזקה. אבל הא אית' הדין דהיכא דאיכא שני חזקות לא מהני שני ספיקות וא"כ שני חזקות עדיפא ומכ"ש דעדיפא דשרי מדרבנן כיון דס"ס שרי גם מדרבנן אך דזה תליא בהך פלוגתא דשמא ימות דפליגי בו ר"מ ור"י ורב ס"ל כר"י דלא חיישינן לשמא ימות אך סתם מתניתין אתיא כד"מ דלא חייש לשמא ימות ומש"ה לא אוקי בספק דרוסה. והנה היכא דאיסור מצוי דתירץ התוס' עכ"פ לא עדיף מס"ס והנה הדין דה כא דאיכא שני חזקות עכ"פ עדיף מס"ס וכמו דאית' דכל חזקה עדיף מספק אחד וא"כ שני חזקות עדיף מס"ס ומ"ה תירצו התוס' דהוי מצוי: אך באמת י"ל דכוונת התוספת דעכ"פ מדרבנן אסור

אך דבאמת הוי קו' התוס' דהוי בחזקת שלם וא"ל דהוי נגד זה חזקת איסור קשה מכאן וע"ז תי' התוס' דהוי מצוי לאיסורא טפי מלהיתרא וא"כ הוי כל כמה דלא ניכר הדרוסה מבחוץ מקרי ספק דרוסה ורב ס"ל באמת דלא חיישינן לספק דרוסה וא"כ א"ש כללא דמילתא דבאמת הך תי' אינו מספק דמצוי אך עכ"פ שני חזקות מהני אך באמת אם נימא כסברת הש"ך אליבא דהרמ"א דבכה"ג שפיר הוי חזקה לאיסור דפליג עליו רבא או דעכ"פ מדרבנן אסור אך דבאמת דבדבר שבידו לשחוט לא מקרי חזקה לאיסור ובאמת מקודם הוי חזקה להיתר ולא ניקב מכח רובא וכמ"ש התוס' בחולין אך דבאמת הוי שמא ימות ולא הוי חזקה להיתר ונשאר רק חזקה לבד ואזי שפיר כיון דהוי מצוי וא"כ היוצא לנו מזה דבאמת בכאן לא מיקרי חזקה להיתרא דהוי שמא ימות וחזקה דשלם והכל הוי עד השתא מכח רובא דע"ז שפיר כיון דהוי מצוי ומאי דהוי ימות לא מקרי חזקה להיתרא דכיון דלא הוי בידו ובאמת רבא פליג על רבה או דמדרבנן הוי שפיר חזקה ורב ס"ל דחייש שמא ימות וסתם מתניתין הוי ר"מ ומתורץ שפיר ק' הש"ך: והנה לכאורה בשחיטה קשה אמאי הוי לפי דאם נימא דאפשר לצמצם מ"מ פסול השחיטה במחצה לפי הך דעה דס"ל דבס"ס אוקמה אחזקה

אך לפמ"ש בס' פ"י דפלוגתא דר"ג ור"י הוא בזה אלימא מרובא ואו י"ל דבאמת מכח דס"ל לפי ה"א דאפשר לצמצם

יו"ד סימן מא סעיף ח' לכאורה קשה על מה דאיתא בש"ע יו"ד דאם ניקב טרפש הכבד וכבד סותמו מהני וכשירה וכתב התה"ה דכיון דאין הטריפות מצד עצמו רק מכח דסופו ליטול הכבד מהני סתימת קרום שעלה מחמת מכה וכן כתב בס' בל"י דמהני שחין אם סותמו ולפ"ז קשה דהא הדין דאם חליף עור אחד מהוושט או החיצון או הפנימי דטריפה וא"כ ע"כ הו' הפי' דהא דטריפה בעור אחד ניטל ע"כ הוי הטעם משום דסופו ליטול העור השני דאל"כ קשה אמאי לא קתני ניטל עור אחד מן הוושט דטריפה אלא ע"כ דהוי הטעם דהטריפות מכח דסופו לנקוב הוושט וא"כ הוי בכלל נקבות וא"כ לפ"ז קשה מי גרע משחין מעור מחמת מכה דמהני אע"כ דלא מהני עור מחמת מכה וי"ל דאם ניטל העור הפנימי טריפה מחמת כיון דלקה כולה בעי בדיקה אולי ניקב העור הפנימי וכמו דהדין בריאה ואם נגלד עור החיצון בעי בדיקה וושט אין לו בדיקה מבחוץ והוי הדין גבי חולי אין צריך בדיקה מן הדין ומשו"ה לא טריפה ומשא"כ באיגלד דבעי בדיקה בדין וכמו דכתב הש"ך גבי ריאה דלא מהני בדיקה לדידן דבעי בדיקה והנה אם הוי עור החיצון נהפוך וצ"ל דהוי כמו דמסמס קועה דמי דלא מהני בדיקה לפי הדין לדידן ואו י"ל דהוי הפי' דחיישינן דלמא הבריא דכיון דבעי בדיקה בדין ואפי' למאן דלא חייש הבריא בוושט ג"כ מ"מ בניטל עור א' כולה חיישינין להבריא

והנה מ"ש הפליתי דמילווין לא מקרי מתחלת ברייתו כיון דבעי פרש ולא הוי מתחלת ברייתו דכיון דכל כמה דלא פריש שרי וי"ל דבאמת לר"ש דמיקרי הכל ברי' ומשו"ה אמר כל שהוא למלקות והנה התוס' כתבו דע"י תערובת שרי וה"נ נימא דמ"ה לא מיקרי מתחלת ברייתו כיון דשרי ע"י תערובות אך כיון דבלא תערובות אסור מקרי מתחלת ברייתו ה"נ הכא עכ"פ בלא תערובות אסיר דהא מיד שיאכל אכל מיקרי פירש וא"כ שפיר מקרי מתחלת ברייתו בלא תערובות ודלא

יו"ד סי' י"ח ומה שהקשה הפליתי על סברת הטו"ז והש"ך דכיון דיצא הדבר בהיתר וא"כ האיך מייתי ראי' דתלינן בשמוש ידא דטבחא מבא זאב ונטל בני מעים דהא הוי כמו שנאבדה וי"ל משום דהנה באמת הא גם הלשון קשה נשחטה הותרה היכא דמשמש ידא ולמה נקיט לשון נשחטה הותרה דהא לסברת הפוסקים אפילו נולד ריעותא מחיים וי"ל משום דהנה באמת ריעות' דהרי נקובה לפניך לא מצי לגרוע הרובא דהוי מקודם חדא דהא רובא וחזקה רובא עדיף: והנה הא כתב הפליתי דאפי' נגד החזקה לחוד לא מהני ריעותא דהרי נקובה לפניך לגרוע החזקה דהוי מקודם וכן כתב בסימן פ"א ורנ"ו אך הנה התוס' בכתובות בדף ע"ו בד"ה חדא במקום תרתי וא"ת הא כל חזקה בפ"ע עדיף ואמאי כי הוי תרתי הך חזקה עדיפא ותי' התוס' משום דלענין לסייעו לבעל צריך שיהא שניהם החזקות אמת ומשא"כ לענין חזקה לאשה הוי בטענה אחת אמת מהני ומסייע לה ומשו"ה הוי חדא במקום תרתי. והנה רב אשי אמר ילפינין משחיטה עצמה דאמר רחמנא אכול בשרא דלמא במקום נקב קא שחיט א"ו דאזלינן בתר רובא

והנה איתא בפוסקים דשני חזקות לא עדיף רובא וא"כ ספיקא שלו כך דהא וושט אין לו בדיקה מבחוץ וא"כ ניחוש דלמא במקום נקב קא שחיט והוי טריפה וא"ל דאזלינין בתר רובא וא"כ קשה הא הוי טריפה דחזינן נקוב לפניך והוי חדא חזקה דכאן נמצא וכאן הי' ורק רובא עדיף וא"כ הוי חדא במקום תרתי דכיון דלענין הכשר בעינן שני הדברים יהא אמת הן דלא ניקב הוושט הן דלא ניקב הבני מעים וא"כ הוי רק