איגרא רמה חלק ב כו

משום דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ משמע בהדיא לרבא אע"ג דלא מהני מ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכ"כ התוס' כששאלו אביי ורבא במאי פליגי הקשו שם וקשיא לרבינו ברוך אמאי לא קאמר דפליגי כגון אם פדה בכור או חרמין או מעשר דלכ"ע לא מהני ולאביי לא לקה ולרבא לקה וי"ל משום דהנה התוס' הקשו וקשה אמאי לא אמר נ"מ כגון שנשבע שלא ימכור ועבר ומכר לאביי מהני ולרבא לא מהני וי"ל משום דהנה באמת אם מכר ומן התורה מעות קונות וא"כ אם קידש אשה מהני כיון דמן התורה מהני וכמ"ש הסמ"ע בחוה"מ

אך באמת לאביי בוודאי לא מהני בכאן. דהא אמר בב"ק בדף ע' ע"ב ומה אם אלו אתו לקמן ולא אמרינן זיל שלים דהא קי"ל בדרבה מיני' ומשני בשיני' אחרינא ולבסוף משני אמר רבא אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו ומקשים התוס' הוא גופא מנלן ותי' התוס' דזונה הוי מחייבי כריתות או מחייבי מיתות ב"ד והנה זה לרבא דס"ל כר"י ומשא"כ לאביי לא מוכח כלום וכמ"ש לקמן בדף ד' ע"א דס"ל כר"ל (דמפרש טעמא דס"ל בבכורות) וכמ"ש לקמן בדף ד' ע"א ד"ה ואו י"ל וא"כ לא מוכח כלום וא"כ בלא"ה לאביי ליכא קנין דכיון דאלו אתו לקמן לדינא דהא אביי ס"ל כר"ל דחייב מלקות שוגגין פטורין מתשלומין יליף רשע רשע דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין ואו יש לומר עוד טעם (ועיין לקמן בדף ג' ע"ב בד"ה כללא דמילתא וכו' ובדף ד' ע"ב בד"ה ואו י"ל וכו') דדוקא לרבא מוכח כן דאתנן אסרה תורה ולא לאביי וכמ"ש לקנין ואלא דהוי קנין במשיכה הא כתבו הפוסקים גבי מסירות והביאו המשנה למלך היכא דהוי איסור בקנין לא תיקון רבנן (והיא בחוה"מ סימן רל"ה גבי קטן שמכר בנכסים מועטים) וא"כ כי נשבע בוודאי לא מהני קנין משיכה ועיין לקמן בדף צ' ע"א ואלא דנתן במתנה באמת ר"ל אמר דהיכא דאמר אי אפשר המקבל מתנה הוי הפקר והנה התוס' פליגי על הך גיסא וכתב התוס' משום דאדעתי' דארי' אפקריו וכתבו התוס' בב"ק דף קי"ו דדוקא היכא דהוא סובר דלמא לא יאכל הארי או דלא ירצה המקבל מתנה וא"כ בכאן דרוצה המקבל מתנה רק דהדין דבטול וא"כ שפיר הוי כמו הפקר והנה הדין גבי שור הנסקל דכיון דמסלק עצמו הוי ממילא הפקר וע"ז לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא וכו' אפילו אם נשבע שלא יפקיר מ"מ הא ממילא כיון דמייאש עצמו הוי הפקר דכיון דסילק עצמו וכמ"ש התוס' הך תירץ לענין מטיל מום בקדשים וא"כ ממילא זוכה הלוקח מן ההפקר ומש"ה ליכא נ"מ

ובזה מיושב קו' מפדיון מעשר וכו' משום דהנה אמרינן בכל התורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מממיר ואמרי' משום דבדיבורא איתעביד מעשה ומשא"כ בכאן על פדיונו לא הוי מעשה דהוי רק דיבור בעלמא ואפילו אם נתן לגבאי מ"מ הפדיון נגמר מיד שאמר מחולל על זה נגמר הפדיון ואין צריך נתינת ליד הגבאי ולא מועלת כלום רק דהק' ממכירה אך דל"ק דהנה באמת הא לרבא דאמרינן דלקי הוא משום דעבר על מימרא דרחמנא ר"ל שהתורה קפיד שלא לעשות וכמו דכתבו התוס' בגיטין דף פ"ג דכיון דהתנה על קידושין אלו אע"ג דלא תפסי קידושין מ"מ כיון דכוונתו כן על קידושין אלו כן ה"נ במאי דקפיד רחמנא אך באמת הא הדין דאם קידש באיסור הנאה הקשה הירושלמי דהוי גזל דכיון דהוי מקח טעות יעו"ש דכתב הרא"ש וכן הריטב"א דממ"נ לענין מעות מקרי מכר דכיון דבאמת נמכר כדין רק דהוי איסור הנאה יעו"ש. והנה איתא להדיא בתוס' דב"מ דף מ"ג ע"א דהיכ' דאינו קונה מעות אינו רשאי להשתמש בו יעש"ה ומשא"כ הכא רק שצריך ליתן מעות אחרים וא"כ שפיר מיקרי מכירה לענין מעות דיתן מעות אחרים בעדם ורשאי להשתמש בהך מעותיו ולקדש אשה וא"כ שפיר הוי קנין וא"כ באמת הוי מכר אך עכ"פ אינו לוקין דאם לקה אזי לא יקנה בהך מעות דבלא"ה הא דכתבו הרא"ש והריטב"א אע"ג דהוי מקח טעות מ"מ המעות הוי שלו ויחן מעות אחרים דכיון דהוי נותן לו בדרך מקח. והנה באמת היכא דהוי מקח טעות הוי הדין דעכ"פ המקח בעצמו אינו נקנה לו וצ"ל דבשלמא מעות ליכא נ"מ מה לי מעות זה או זה משו"ה יכול להחליף ומשא"כ במקח החפץ וא"כ באמת הא רש"ל כתב דהא דאמרינן דחייב לצאת י"ש בק"ל בדרבה מיני ה"מ בהיכא דלא מיקטלין הא היכא דמקטיל פטור אפילו לצאת י"ש ונמצא אם לוקין אזי לא קנה דהשתא הוי כמו חפץ דהא יהא פטור מלשלם וא"כ אין ראוי להשתמש בו וא"כ לא נקנה המקח וכיוצא בזו כתב התומים לענין דיהא רשאי להשתמש דלא הי' היתר להשתמש בו בחו"מ סי' ע"ג וא"כ לא נקנה מעות וא"כ באמת על מה דאמר רחמנא לא תעביד בוודאי לוקה כיון דעבר אמימרא דרחמנא דהתורה אזהיר במכר זה ומשא"כ אם באמת כל כמה דאין לוקין הוי שפיר חשוב מכר רק אם יהא לוקה לא חשוב וא"כ לא מוכח דהתורה הזהיר על זה דאע"ג דאינו מקח יהא באיסור רק דהתורה הזהיר כ"ז דלא הותרה בו או דליכא עדים וחשיב שפיר מקח או באמת דממ"נ אין לוקין דאם יהא לוקין לא יהא איסור והוי כמו חייבי לאוין דלית בי' מעשה או דניתק לעשה דהוי אזהרה בלא מלקות וא"כ עברו המקח קיים לענין מעות וכמש"ל ואין לוקין וא"ש הרמב"ם

והנה כללא דמילחא דבאמת דהקשה בדף ע' ע"ב בב"ק ומה אילו אתו לקמן לא אמרינן לי' זיל שלים אע"ג דכל כמה דהוי בעין חוזר וכמו דאיתא מ"מ דאתה רוצה דיקנה כנגדו ומה שיקנה כנגדו זה הוי דבר שלא היו עד עתה שלו זה לא הוי נקנה לו דהוי ק"ל בדרבה מיני' וא"ש מש"ל עכ"פ היכא דיהא נפסד לגמרי והוי כמו חפץ ואינו רשאי להשתמש בו ושפיר מתורץ הרמב"ם הנ"ל והנה לא קשה היכא דהוי מקח טעות דהא נקנה לו המקח בתורת הפקר דהא הוא מסתלק י"ל דהוי באיסור' אתי לידו דהוי כמו דאיתא בסוכה דף ל' ע"א אם יקצצו הם יהא באיסורא אתי לידו: מסכת חולין

והנה מה שהק' הט"ז בסימן א' על האגודה י"ל דהנה באמת המהרש"א הקשה בנדה דמקשה גבי יין אדרבה נימא העמד ין על חזקתו והקשה המהרש"א א"כ הוי ספק הואיל דאיכא חזקה לכאן וחזקה לכאן וי"ל דהנה לקמן בסימן ח"י סעיף י"ב איתא דאם נאבד הסכין ואח"כ נמצאת פגומה שחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקנו כו' הואיל ויצא בהיתר וכתב הטו"ז הפי' דבשלמא כ"ז שהוא בפנינו חייב לבדוק הסכין וכ"ז דלא בדקה לא הוי היתר משא"כ בנאבד. והנה הא הדין במקוה קודם שנמצא המקוה חסירה אין צריך לבודקה וא"כ הוי בהיתרא ומשו"ה הוי ספיקא לקולא קודם דידעה הך סברא דהוי תרתי לריעותא דהוי כמו וודאי והנה שם בחולין משני דסכין לא אתרעי ומכח ס"ס וכמ"ש התוס' וא"כ הוי רק חזקה נגד חזקה ומשו"ה אסורה לרב הונא מכח ספק ולרב חסדא הוי הטעם כמ"ש הרמב"ן דבאמת לרב הונא דכיון דסבור אע"ג דלא שיבר בו עצמות שרי אין צריך לבדו' הסכין ומשו"ה שפיר יצא בחזקת היתר ומשא"כ לדידן יצא מחזקת היתר דכיון דבעינן בדיקה וא"כ לענין אדם ששכח הלכות שחיטה וא"כ אין צריך לבודקו אם יודע הלכות שחיטה והוי כמו סכין לא איתרע דהוי ספק ספיקא ומכח שני החזקות הוי היתר והוי ספק ספיקא להתיר והוי כמו סכין לא אתרע דלשם והוי שני חזקות אחד לאיסור ואחד להיתר ויצא בחזקת היתר דכיון דאין צריך לשאלו לו אם יודע דינים ומתורץ שפיר האגודה

והנה בהרא"ש י"ל הפי' הכי משום דהוי באמת חזקה דאתיא מכח רובא וא"כ אם דלא ידעינן דכלו לו חדשיו וא"כ הוי אפשר דהוי נפל וא"כ משו"ה לא שייך דאפילו נתקשה קשה ואיתרע רובא והוי רק הטעם משום חזקה דאוקמה אחזקה ובכאן לא שייך החזקה דהוי לא נתבררה שעתה דהוי אפשר דהוי נפל וא"כ משו"ה בעינן הפריס ע"ג קרקע. והנה הא דהקשה הש"ס מיו"ט ומבכור י"ל משום דבאמת אם אמרינן גבי ריאה הא לא אזלינן בתר רובא משום דהוי מיעוט דשכיח מ"מ באמת אמאי ל"א דאוקי אחזקה אך באמת דלמא נולד כן אך דאפילו אם אמרי' דבעגלים נמי חיישינן לסרכות אך מ"מ אם אמרינן דחסרון שנולדה כשירה וא"כ איכא חזקה ג"כ להיתרא אך עכ"פ רק חזקה להיתרא איכא אבל החזקה דאינו נקובה ליכא דלמא באמת מספקין דלמא הוי נקובה ולא הוי חזקה דנתבררה שעתה כלל דלא ידעינן אם הוי נקובה רק חזקת היתר וא"כ בכאן אם אמרינן דאין רשאי לשחוט במעי אמו וא"כ לא הוי היתר וא"כ שפיר נאסרה אך באמת הוי בחזקת

והנה י"ל מה שהקשה הפליתי מאי מייתי ראי' דהיכא דמשמשי ידא דטבח' כמו באם נטל הכלב בני מעים דתלינן דשם הוי הטעם משום דיצא בחזקת היתר וכן י"ל משום דבאמת עכ"פ הך סברא לא עדיף ואם הוי כבר בחזקת היתר מקודם וא"כ בכאן בריאה הו"ל שפיר חזקת היתר שלם דעכ"פ אם נולד בנקב כשר כמ"ש הט"ז דבחסרון כשר וא"כ הו"ל עכ"פ חזקת היתר דאפילו אם נולדה כן כשר וא"כ מייתי שפיר ראי' ומתורץ הקו' של הפליתי הנ"ל והנה אם אמרי' דחזקה דאיכא מכח רובא לא מהני וא"כ הו"ל רק חזקת היתר דאפילו חזקה דאתיא מכח רובא לא מהני מ"מ הא בנקב שבתולדה כשירה הא לא"ה הוי מיעוט המצוי והוי טריפה וחיישינן ליה והוי רק חזקת היתר ונגד חזקת היתר הוי שפיר שמא יטרוף אח"כ והוי כמו ימות אך באמת ממ"נ אם נימא דעכ"פ הוי רק הספ' על אבר הפנימי דאין רואין וא"כ הוי כמו שמא ימות דהפי' הוי שמא יטרוף אח"כ וחזקה דאתיא מכח רובא לא אמרינן וחייש לשמא ימות אך דבאמת שייך חזקת היתר וא"ל דקודם שישחט או שילדה נטרף דהא מבחוץ לא חיישינן והוי רק מבפנים ואין צריך בדיקה ויהא עכ"פ כשר לאכול ויהא כשר לאכול הוי כמו דכבר הוי שפיר חזקה מה שכבר עברה. ואך דלמא יהא ותקשה ויהא טריפה א"ו דלא חיישינן אפי' נתקשה וא"כ מק' הש"ס שפיר וא"כ מתו' שפיר הרא"ש וזה י"ל בכוונת רש"ל

הלכה י"ד ד' פרק רביעי הלכות שחיטה ישראל מומר לעבירה מן העבירות וכו' וצריך ישראל כשר לבדוק הסכין ויש להביא ראי' להרמב"ם דהנה הש"ך בסימן קי"ט כתב דאע"ג דמי שהוא עובר עבירה פסול לעדות היינו משום דהוי רשע ואל תשית רשע עד והנה באמת אע"ג דהיכא דנאמן ע"א כגון בעדות להתיר אשה ואפ"ה אינו נאמן וצריך לחלק אך לפ"ז הא הדין דלא הוי רשע שיהי' פסול לעדות רק היכא דעובר על לאו דמלקות וכן חייבי כריתות כתב הסמ"ע דהוי בכלל מלקות והנה לר"מ דס"ל דחייבי כריתות לא הוי בכלל מלקות וא"כ לא יהא פסול [ ועוד דכאן במילה בוודאי לא לקה וכמ"ש לקמן] ועוד דלפי דסברי הפוסקים דלא הוי