איגרא רמה חלק ב כה

דאינו מתכוון פטור מ"מ מקרי אינו מתכוון לענין דלחומרא אם היתר מלאכה שאינו מתקן אעפ"כ לא היתרה מתקן ואו י"ל דבאמת הסוגיא דהכא קאי למ"ד לפי ס"ד ומתורץ הרמב"ם

והנה מ"ה מותר אפילו הקצירה לפמ"ש לעיל הואיל דהותרה הקטרה א והקטרה הוי היתר ולא שייך דאסור להדיוט ישרי לגבוה משום דקדושתה אסרתה וא"כ כיון דהיתרה הקטרה ממילא יש טעמא נמי הא דיש להתיר הקצירה כיון דבלא"ה יהא מותר הקטרה דהא באמת אע"ג דלא שייך גבי ממשקה ישראל הואיל דקדושתה אסרתה מ"מ עכ"פ מלאכה איכא וא"כ הוי הואיל והותרה לענין הקטרה הותרה נמי לענין קצירה וכמו שכתב התשב"ץ דאמרינן מגו דהיתרה היתרה וא"כ כיון דאיכא טעם דהואיל מגו דאשתרי לא שייך ג"כ ממשקה ישראל דכיון דאיכא נמי טעם להתיר הואיל דאשתרי אשתרי ויש טעמא וא"כ מתורץ שפיר הרמב"ם וכמ"ש לעיל יע"ש: והנה לפמ"ש התשב"ץ בתשובה דשם ביומא מוכח דלא אמרינן כהך סברא דהראב"ד דרבי פסק דיאכל שאינו מעושר אע"ג דתרווי' הוי איסור דרבנן אעפ"כ לא דחינן איסור דאכילת שאינו מעושר בעציץ שאינו נקוב וא"כ א"ש בברייתא דקתני נקצר ביום כשר ודוחה שבת דלא ס"ל בהך מלתא כרבי אלא כ"ס הראב"ד משא"כ לקמן מקשה לרבי ורבי הא ביומא מוכח דלא ס"ל כהך סברא דהראב"ד והנה ר"א בר"ש נמי א"ל דלא ס"ל כהך סברא דהראב"ד ומתורץ הקו' התוס'

והנה זה החילוק שכתבתי לעיל דאם הותרה שייך שפיר ס' הראב"ד הואיל דניתן להתיר משא"כ היכא דהוי רק דיחוי לא שייך הואיל דניתן לדחות כן איתא שם בתשובת התשב"ץ עצמו שהבאתי לעיל יע"ש היטב

דף ע"ב ע"א תוס' ד"ה אמאי דחי שבת ואע"ג דלכתחילה וכו' וי"ל דה"פ דבאמת בש"ס דפסחים רוצה ליליף דדוחה ואמר מאי לשאר קרבנות שהן מכפרין ומאי לעומר ושתי לחם שכן באין להתיר והנה הא ר"ע ס"ל דכל דבר שאפשר לעשותו מע"ש דאין דוחה שבת אלמא דזה אינו מעשה רק אם אי אפשר בכך וא"כ לא אמרינן דהא כיון דצריך הקרבן להתיר ממילא דוחה שבת אע"ג דאין צריך רק דהיכא דצריך וא"כ נגד הקצירה בלילה תו לא הוי הך מעלה דידחי מפני שהמתיר הוא דהא אם יקצור בע"ש נמי יהא מתיר וא"כ לא מהני הך מעלה רק במקום שבלא זה אי אפשר להתיר: אך דקשה לפי שיטת הראב"ד דפסק דגבי נבילה משחיטה אם שבת אע"ג דשבת הוי איסור חמור מ"מ דחינן שבת דכיון דבל"ה יתיר שבת לו בבישול וא"כ כיון דבלא"ה שבת הותרה וא"כ קשה כיון דבלא"ה יהא שבת היתרה לענין הקטרה וא"כ אפילו מצוה קלה שפיר מצי למדחי וא"כ מאי פריך הש"ס דהא גם בכאן איכא איסור דקצירה מעיו"ט או מכח מ"ש התוס' דהמצוה דוקא לקצור לכתחילה בלילה או דאפשר דבלא"ה אסור דהא אסור קצירה רק בשביל עומר כדין דאסור ממקום שאתה מביא אי אתה רשאי לקצור ואיתא בתשב"ץ בחלק השלישי בסימן ל"ז דף י"ג ע"א וא"כ בכאן ג"כ איכא איסור דאין רשאי לקצור קודם הבאת עומר אך בלילה אפשר דשרי משום דלילה אין מחוסר זמן אך לפי דמסיק שם בס' התשב"ץ ומשמע שם דרבי ל"ל הך סברא ומ"ה מקשה על רבי שפיר. אך אי נימא כפי הסברא דיש חילוק בין שבת לעבודה דבעבודה שבת היתרה משא"כ בפקוח נפש יע"ש

והנה אם נימא דהאיר המזרח מתיר וליכא מצוה כלל רק למצוה מן המובחר יעו"ש בתו' דמנחות דף ה' ע"ב וא"כ לא שייך לומר דהוי הטעם משום דמתיר חדש וא"כ שפיר נוכל לומר דהוי הטעם אע"ג דבדיעבד כשר כיון דלכתחלה איכא מצוה דחי והנה י"ל עמ"ש מכח תשובת הרשב"א דז"א דהא עכ"פ קצירה לא דחי דהא כיון דאפשר לקצור מע"ש אם היו לו וא"כ לא הוי קביעות זמן וא"כ לא שיך לומר דידחה שבת אך באמת לפמ"ש לעיל דעיקר הטעם כיון דאינו הוה מתיר וא"כ אם הוי מתיר הוי שפיר מותר אם לא אפשר אאף קביעת זמן וא"כ שפיר תקשי דמ"ה יש לדחות

דף כח ע"ב תוס' ד"ה לא אם אמרת תימא. וי"ל משום דלעיל דף ע"ב אמר רבא שאין המחשבה מועיל רק בדבר הראוי לעבודה ופי' שם התוס' משום דהא אין ראוי לקרבן להקריב קודם העומר דהא פסול משום משקה ישראל והנה רב אמר דפסול לגמרי דכיון דבאו להתיר ולא הותר ומקשה שם ממתניתין דאמאי לא קתני חוץ ממנחות העומר ולרבא ל"ק אך דקשה דמקשה שם ממליקה ומשני דמשום שכן קדושתה אוסרתה ופי' התוס' דמשום דזה דקדוש גורם לאסור לה דנהוי דוקא מליקה וא"כ הא בזמן שאין ב"ה קיים האיר המזרח מתיר וא"כ לאחר שנמדד בעשרון ולוג שמן דזהו הוי הכל קדוש וא"כ תו ל"ק דא"כ הוי נימא קדושתה אוסרת דאם לא הוי קדוש וא"כ השתא הוי ביום אם ס"ל נקצר ביום פסול וא"כ תו אי אפשר להקריב עומר אחר וא"כ הוי כמו בזמן שאין בה"מ קיים דליכא עומר אחר וא"כ הוי האיר המזרח מתיר וא"כ קדושתה דמאי דהוי קדוש ע"י זה אוסרתה וא"כ דמיא למליקה אך דבאמת ז"א דהא נקרב עכ"פ קודם שתי לחם וכתיב חדשה דתהא מנחה חדשה אך דבאמת הוי הא כשר קודם שתי לחם אך דנהוי פסול למזבח משום קודם לעומר וע"ז שפיר מק' מה בין קודם לעומר לקודם שתי לחם דכיון דלא שייך ממשק' ישראל וע"ז אמר דכיון דאי אמרת דהותרה מכללה משא"כ בעומר דעדיין לא הותרה מכללה דנהו דלא שייך ממשקה ישראל מ"מ אסור מכח דלא היתרה מכללה ומתורץ קושיות התוס'

והנה עי"ל דמאן דס"ל דנקצר שלא כמצותו פסול פסול נמי אם נקצר שלא לשמה כדכתיב מהחל חרמש בקמה וכדכתיב רש"י במתניתין וכן משמע הלשון נקצר שלא כמצותו

והנה לפי הנ"ל י"ל קושיות הפ"י דהקשה במסכת ביצה דף י"ב נימא דאיסור הוי משום מפרק יע"ש דלא שייך מתוך. וי"ל משום דבאמת היכא דלאו הותרה מכללה משמע דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה כן כתב הרשב"א בתשובה אך דבאמת דבמה שהותרה אצל גבוה לא חשיב הותרה מכללה כן השיב הרשב"א בתשובה אך א"כ קשה גבי גבוה לכל הפחות הוי דלאו אינו שוה בכל וידחה עשה ל"ת ועשה וא"ל דלכם כתיב א"כ עכ"פ אינו לוקה כמו למ"ד דהיינו ב"ה דס"ל דאמרינן מתוך אך י"ל דבאמת הקשה שבת יוכיח דאסור להדיוט ושרי לגבוה ומשני מצותו בכך וא"כ אם היו אפשר לעשות בעי"ט וא"כ לא הוי מצותו בכך א"כ מ"ה לא דחי אך דהש"ס אמר דרצה למילף ממליקה ומשני שאני התם דקדושה אסרתה וא"כ לענין מפרק הוי נמי דקדושה אוסרתה דע"י זה אסור והוי חייב משום מפרק הא בלא"ה לא הוי אסור משום מפרק

ובזה מיושב ג"כ הא דהקשיתי במסכת פסחים דאמר רבא ש"מ חלת ש"מ הבערה לחלק יצאת וקשה דלמא אתא למקלקל בהבערה וי"ל דלר"ע בלא"ה ש"ז דס"ל דמקלקל בהבערה חייב. מסכת בכורות

דף מא ע"א מה שהקשה הש"ך על הסמ"ע בחוה"מ סימן מכאן על מה דמחלק בין היכא דעיקר החיוב לא היו חל כלל על הלוה רק על הערב שפיר משתעבד ערב אע"ג דאין יכול לתבוע ללוה דהא הכא לא חל כלל אחייב דאין יכול לתבוע ואמ"פ דחייב מ"מ אינו יכול לתבוע ואמאי לא נשתעבד הנכסים כו' ונ"ל דהנה לכאורה כיון דע"כ צ"ל דהוי כלקוחות כדי שלא יקשה מסימן נ"ח וא"כ קשה הא איתא בב"מ דף ט"ז דהשבח דמחמת הוצאה אינו יכול הב"ח לטרוף אצל מקבל מתנה רש"י בד"ה יפה ויפה כו' אבל שבחא אמר מה אפסידך ולא מפסיד לי' במידי דלא אפסיד לב"ח ה"נ מהיכי תיתי לטרוף כיון דלא אפסיד לי' מידי אי לא הוי שותפות לא הוי מצי למיטרף ומהיכי תיתי להפסיד לי' כיון דהלוקח לא יכול לטרוף ונ"ל דהנה איתא בב"מ דף ק"י ע"ב יתומים אמרו אנו השבחנו כו' אמר לי' האי סבא הכי אמר ר"י על היתומים להביא ראי' מ"ט ארעא כיון דלגביינא קיימא כמאן דגבא דמי ועל היתומים להביא ראי'

והנה איתא בש"ע חוה"מ דאם הב"ח טען לדידי שויא יותר מכדי שווי' אפילו הלוקח רוצה לטעון דמי שווי' למ"ד הלוקח מצי לסל' בזוזי הדין עם הב"ח וא"כ הכא ממ"נ או דצריך לשלם להב"ח כל החוב או דצריך ליתן לו קרקע דהב"ח אמר לדידי שויא יותר ואני יתן לך כפי שווי' ודין הוא באחריות דאין הלוקח נוטל רק כפי שויא מהלוה וכיון דלגוביינא קיימי ממילא הוי הוא מוחזק ויאמר דהחוב מגיע ממך דהדין אם תפס לא מפקינין ממך מינה דמ"מ הוי מוחזק או דצריך לשלם לו החוב או כולו או דיסלק גם קרקע ויהא נמי מוחזק ומיהו כי יאמר הלוקח לדידי שויא יטעון החצי החוב יותר וממילא יכול לטעון בעד החצי חוב אחר אינו משלם לך דאל"כ דיטעון ששוה אצלו כמו כל החוב שוב אינו יכול לטעון כיון דכבר הוא מסולק בעד מה ששוה יותר ולמ"ד דאין הלוקח יכול לסלק בזוזי א"ש טפי אך רבא דפריך דנכסי דאינש אינון ערבין לו וכיון דאין יכול לטרוף בוודאי גם הסמ"ע מודה דאין משועבד דהא סברא של הסמ"ע כיון דמן הלוה אין יכול ליקח ומן הערב שפיר משועבד הערב משא"כ כיון דאינו יכול ליקח מהערב בוודאי אין משועבד הערב ואין יכול לטרוף כלל מהלקוחות ונגד הקרקע דיטעון דשוה לו יותר אין משועבד כדאיתא בב"ק בדף פ"ט ע"א כיון דלא מזדבני בדינר ולא יכול ליקח כלל מהלקוחות ופריך שפיר

דף מ"ח מכאן לכאורה קשה להך דעה דס"ל דמוכר קרקעות חייב משום מזיק ה"נ גבי אחין דהוי כלקוחות וי"ל דהנה מזיק מתנות כהונה פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין אך קשה הא משתרש ולפמ"ש הר"ן ניחא דכתב לחלק בין היכא דאנס המלך גרנו ובין היכא דאיהו עצמו מזיק אך קשה מה פריך רבא אר"י וכי נפרעין מן הערב תחלה כו' הא בוודאי הך דינא דר"י הוא אמת בשני יוסף ב"ש דס"ל כסומכוס: דממון המוטל בספק חולקין היכא דבלא טענותם יש ספק לב"ד ובאמת גבי שני יב"ש ליכא דררא דממונא דבלא טענתם אין ספק לב"ד דלמא לא זה חייב משא"כ היכא דשניהם בשותפות דבוודאי הוא א' מהן חייב נמצא דממ"נ חלק א' מהם יטול או זה או זה דאם א' מהן יודה לאמת ונמצא דהשת' יטול בלא מחמת ממ"נ דלכל א' יאמר כיון דאית לתובע דררא דממונא יאמר דלמא אתה החייב ויטול הרמב"ם פרק ו' מהלכות בכורות דין ה'. מעשר בהמה אסור למכרו וכו' ויראה לי שאינו לוקה כמו המוכר חרמי כהנים כיון שהמוכר לא עשה ולא כלום והקשה הלח"מ דבפ"ק דתמורה אמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני והאי דלקה