איגרא רמה חלק ב יט

דאין צריך בב"ד דוקא דכפירה במקום דאין חוזר ומגיד ומש"ה לא הביא הרמב"ם ומתורץ קושיות הלח"מ והנה מכאן מוכח הרמב"ם דלא הוי הטעם משום דעבידא לאגלויי מלתא דאל"כ לא שייך מיגו דהא בדדמי וכמ"ש התוס' ביבמות. והנה כיון דאמר אח"כ בחרם וא"כ ממ"נ הוי רשע וא"כ ל"ל א"א משים עצמו רשע וא"ל לדבריך הוי רשע דז"א דהא עבר עבירה שאין בו מלקות הוי פסול מדרבנן ופסול מדרבנן כשר לעדות אשה ובשאר עדות בעינן פיו ולא ע"י שבועה אך לענין עדות אשה כשר מפי כתבם. והנה אם הטעם משום עבידי לגלויי כשר אפי' אית לי' הנאה כמו דאיתא בס' ב"ש בסי' ק"ך יע"ש שני סימנין אמצעי הוי כמו מובהק כמו דאית' בס' אבן העוזר. והנה אם נימא דע"א נאמן מטעם מיגו דהוי כפר דתובע הא אית' בספר אורים ותומים דלא אמרי' מיגו לאפוקי מחזקת א"א: והנה קשה לפי מה דאי' בס' תשב"ץ דהרמב"ם באמת ס"ל דע"א נאמן מן התורה אפי' לענין ממון הואיל דאי"ל דעבידי לגלויי ומש"ה נאמן רק מעד העד מפי עד הוי רק מדרבנן וגם בע"ד הוי מדרבנן. וא"כ קשה לפמ"ש התוס' גבי משחקים בקוביא דהוי פסול מדרבנן ס"ל לרב פפא דחייב ק"ש ופי' התוס' דגבי ע"א אפי' הוי מדרבנן מ"מ הוי הכל לחיוב אם הוי העדות מועיל מדרבנן חייב ואם עדות הוי מועיל מדאוריית' אפי' אינו מועיל מדרבנן נמי חייב בשבועות דף ל"א ע"ב בד"ה ורבנן יע"ש. וא"כ קשה לפי שיטת הרמב"ם יש לחייבו אפי' אמרה לדידה דעכ"פ מועיל מדאוריית' ונ"ל כמו שכתב בספר התשב"ץ דלא ס"ל לר"פ דנאמן לענין ממון והוי מדאוריית' ועפי"ז מתורץ נמי הרמב"ם דהנה י"ל מש"ה פסק הרמב"ם כראב"י לענין עדים שמשחקים בקוביא לא פסול מדרבנן נמי אינו מחויב ק"ש משום דהא הוי מה"ת נמי פסול דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דכיון דלא חייב ע"י ולא נגמר הדין ולא תענה דהא לפי' הירושלמי הוי עיקר הטעם משום דבדיבורא אתעביד מעשה וכאן אין לוקין דלא איתעבד מעשה בדיבורא וא"כ הוי עדות שאי אתה יכול להזימה יע"ש מ"ש התוס' בריש מכות וא"כ מן התורה לא הוי עדות. ור"פ לא ס"ל דבעינן עדות שאי אתה יכול להזימה או דלא ס"ל כירושלמי ומש"ה פסק הרמב"ם כן. וא"כ בכאן לא שייך זה הטעם דהא אם הוי מעיד הוי שפיר בדיבורא איתעבד מעשה דהא האשה נמי יודעת ע"י ועדיין לא הגיד האשה בב"ד ומש"ה השמיט דינא קמא דרב פפא. וא"ש ומכאן נמי קשה למאן דס"ל דמטלטלין הוי אינו משתעבד הוי רק מדרבנן אך י"ל דהא גם עד אחד נמי אינו נאמן רק מדרבנן אך לשיטת הרמב"ם דע"א נאמן מה"ת שפיר מוכח. והנה י"ל קשיות הלח"מ דהא לדידן משועבד מכח תקנת הגאונים דבאמת א"ל דלא איכפת לן ואינו חייב ק"ש בדרבנן. אך לר"פ דס"ל דע"א אינו נאמן מה"ת לענין ממון וא"כ שפיר הוי החיוב מדרבנן ושפיר פטור ע"י דאמר לדידה. והנה איתא בספר כנה"ג כ"ז דלא כתיב בחיי ובמותי לא משועבד וכן איתא בס' התומים בלא אגב לא משעובד לשיטות הנ"ל יע"ש

דף ל"ג איבעי' להו משביע עידי קנס. אליבא דראב"י כו' והקשה המל"מ מאי פריך הש"ס מפלגא נזקא קנסא. הא לא מחייב עצמו כלום ולכ"ע מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב ונ"ל דהנה לכאורה קשה מאי קאמר הש"ס אליבא דמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב לא תיבעי לך הא לפי מה דאיתא בב"ק דף ע"ה ע"ב גבי פלוגת' דסומכוס וחכמים דחכמים סברי אי אמר בפני עדים טבחתי ומכרתי דפטור משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה. א"כ שפיר מצי לפטרו בכה"ג. ונ"ל דהנה לכאורה בב"ק מאי הוי דהוי השתא עדות שאאי"ל מ"מ לא מתחייב ע"פ עצמו דאי לח הוי מודה הוי עדות מעליא. ונ"ל ע"פ דאית' בש"ך ביו"ד בהלכות עבדים דלענין קנס אע"ג דהודאתו לא הוי הודאה לפטור מ"מ לחייב נמי לא הוי הודאה דלא שייך גבי קנס הודאת בע"ד כמאה עדים. ה"נ הכא לא מהימן ליה דטבח בפני עדים ועדות שאתה יכול להזימו לא הוי דהא לענין כדי דלא לחייב עדים שפיר מהימן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי: מסכת מכות

חוה"מ סי' לו בכאן מקשה המע"מ על הרא"ש דכתב להקשות על הרי"ף דהרי"ף סובר דבעינן דיהא ידע הכשר בפסול אזי אמרינן אם נמצא קרוב או פסול עדותן בטילה הא לא"ה לא והקשה מן הבה"ג דכתב וז"ל הבה"ג קאמרו רבנן דשטר שחתימו עליו סהדי ואשתכח חד מיניהו קרוב או פסול ניהו דממונ' לא מפקינן מינהו אבל שבועה משבעינן לי' אפומא דהאי עד כשר והא דלא מיפסל משום דאמרינן רווחא שביק הא לא"ה לא נפסל. ומקשה המע"מ אמאי לא הביא השגה מהגאון שמבי' הרי"ף אח"כ בעצמו וכן הרא"ש מביא אח"כ וז"ל וחזינן לגאון דקאמר ה"מ בעדות בע"פ אבל בשטר שיש בו שלשה עדים ושנים מהן קרובין זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה וכו' תתקיים העדות בשאר וי"ל דהנה הרא"ש כתב בדעת הרי"ף בב"מ בדף י"ג גבי שובר דבמכר אפי' לאביי דאמרינן עדיו בחתומיו זכין לו מ"מ אם מכר קודם שנתן לו השטר נתן לאחר נתבטלה זכין החתמין ורש"י לא כתב כן והנה בזה מחלוק הטור עם הרבינו ירוחם בדעת הרא"ש אם ס"ל כן לפסק הלכה דהמוכר יכול לחזור קודם שבא לידו דאם מכר לאחר ולא מסר עדיין רק מסר אח"כ וא"כ כבר חזר מקודם. וי"ל דמוכח כהטור דהנה בסנהדרין האי שטר מתנתא דחתימי עליו תרי גיסי וא"ל רב יוסף זיל קני' בעידי מסירה ואותבי' אביי דהא מודה ר"א במזויף מתוכו. והנה קשה אמאי לא מקשה דהא הש"ך פסק דבעינן אם לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו בעינן דימסור דוקא בפני עדים דאל"ה חוששין דלמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ודלא כשיטת הסמ"ע יעש"ה בסי' ל"ט וא"כ תיקשי הא ע"כ נמסר בפני הנך עדים דחתמו והוי ראי' והגדה דהא חתמו בשטר והוי הגדה על המסירה. וא"כ הוי נמצא אחד מהן קרוב או פסול ועדותן בטילה. אך אם אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו אין צריכין להיות נמסר בפניהם אך אם אמרינן דאם מכר לאחר לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו אזי צריך שימסרו בפניהם דוקא וא"כ תיקשי קושיא הנ"ל אך לשיטת הרי"ף לא קשה דהא בעינן שידע בפסילין שמכיר ובכאן לא מיבעי דאינו אפשר דמכיר דהם קרובין ומסתמא אמרינן דאינו מכיר ומה גם אפשר דלא ידעו דהם חתמו א"ע על הנך שטר וא"כ לא ידעו אם הם מכוין להעיד וא"כ אם לא כוונו להעיד והוי ראוי להצטרף עם כל אחד ואחד דאין פסול וכמו שאכתוב לקמן אי"ה בדף בד"ה וא"כ א"ש מ"ש לעיל. אך לשיטת הרא"ש דפליג על הרי"ף במס' מכות וא"כ קשה כנ"ל אלא ע"כ דאין זו סברא דהוי חזרה וא"כ לא צריך להיות עידי חתימה בפניהם. וא"ל דלמא ס"ל כר"י דדוקא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות זה אינו וא"כ יש לפסוק כאביי נגד ר"נ דהוי בתראי כמ"ש האשר"י לענין עדיו בחתומיו זכין נגד רבה דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי וכן כתבו התוס' בב"ק גבי יאוש בדף ס"ח ע"ב בד"ה ר"י ואלא ע"כ דלא ס"ל כן להרא"ש

והנה ברבינו ירוחם דס"ל דבא מת כשיטת הרי"ף דס"ל להרא"ש וצ"ל כן משום דהנה באמת איתא בתוס' דמכות דמשמע דבע"א לא נתבטל לענין שבועה והנה נ"ל דאפי' לאותן הפוסקים דס"ל דאין מגיע שבועה מ"מ דהא נ"מ לענין ממון ומשא"כ היכא דאין נ"מ לענין ממון כלל דהיינו בעדי מיתה להתיר אשתו ובודאי לא פסול דהא עיקר הטעם דהוי צירוף דנצרף ביחד ומשא"כ היכא דאין צריך צירף. שוב מצאתי בתשובת שבות יעקב שכתב כן. והנה עוד יש הוכחה מתוס' דכתובות דף ל"ג ע"ב בד"ה וניתרי בהו בתוכ"ד וז"ל דאפי' מעידין מאה כל אחד תוכ"ד של חבירו חשובין כולן תוכ"ד של ראשון ואם נמצאת א' מהן קרוב או פסול עדותן בטילה. ולכאורה קשה היכי מוכח ניהו דהתוס' בזה לא ס"ל לס' התוס' דמכות לענין קרוב או פסול דאין צריך לומר תכ"ד רק דבכאן ס"ל שצריך לומר תכ"ד גם לענין קרוב או פסול וכמו דאיתא בתוס' דסנהדרין ג"כ בדף ל"א ע"א בתוס' ד"ה שב"ש אומרים וכו' אך מ"מ קשה הא כל אחד מה דאמר תוכ"ד של חבירו בטל הוא ובטל העד השני בתוכ"ד ובטל העד השלישי בתוכ"ד. א"ו צ"ל סברת התוס' דכיון דלא הוי הך פסול מגופו רק דהוי פסול מכח נמצא א' מהן קרוב או פסול לא הוי כמו דין פסול דנימ' גבי נמצא אחד מהן קרוב או פסול חד טעם הוי כמ"ש המרדכי דמש"ה לא אמרינן דנמצ' א' מהן קרוב או פסול בתחלה בדיני נוגע ומהני סילוק משום דלא הוי פסול לכל העולם רק דלאותו עדות פסול והנה המל"מ מסתפק היכא דהוי רק פסול לו ואינו פסול לכל העולם וא"כ לפי ס' המרדכי דכיון דהוי רק פסול לאותו עדות ולא לכל העדות ועוד לפמ"ש בתומים היכא דהוי אינו פסול בגופו רק מכח דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה לא שייך לומר נמצא אחד מהן קרוב או פסול ומכ"ש בכאן דהוי הפיסול רק מכח נמצא קרוב או פסול ואפילו לר"ש דפליג בטריפה מודה בכאן דלא הוי פסול בגופו וכן משמע מ"ש המל"מ גבי נוטל שכר להעיד דלא שייך נמצא קרוב או פסול ולפ"ז א"כ לפ"ז לא שייך לומר נמצא קרוב או פסיל מחמת דכל אחד ואחד נפסל בשביל חבירו וא"ש דברי התוס' וא"כ לפ"ז נ"ל לומר דין חדש דבשני קרובים דכל אחד פסול בפ"ע לא שייך לומר נמצא אחד מהן קרוב דהא כמו דלא אמרינן גבי ע"א משום דאין צריך לצירוף כמו שמביא בכנה"ג ה"נ הכא דהא עיקר הטעם משום צירוף והא הוא לא צירף לפסול ממ"נ אם מי שיעיד הוי כל אחד שיעיד עוד עמו הא הוא אין צריך לצרוף רק אחד וכל אחד ואחד כשר וא"כ הוא אינו אפשר שהוא יצרוף לפסול רק עם יצרף עוד שנים ואזי הוי פסול והוא אין צריך לשנים וכל אחד ואחד אפילו דנפסל מכח דנצרף דמ"מ לא מיקרי פסול ומ"ם א"ש גבי שני גיסי דחתמי ול"ק מכח נמצא קרוב או פסול ומתורץ שפיר קשיא הנ"ל ונמצא אם לא נימא דהוי כשיטת הרי"ף דבעינן שיכיר בפיסולו הוי קשה קושיא הנ"ל ועכצ"ל כמ"ש התירץ הנ"ל

והנה לכאורה קשה מאי פריך הש"ס ביבמות גבי הרגתיו לפי ס' הראב"ד דס"ל דהוי הטעם דמש"ה אי לא אמרינן פלגינין דיבורא הוי עדות שבטלה מקצתה דהא אם הוי עדות אחד כשר ועדות אחד פסול פסול כולה ומכ"ש אם עד אחד אומר כן והנה ר"י לא ס"ל דהוי קרוב לעצמו וא"כ הוי בטלה כולה אך רק בדיני נפשות דלמ' ס"ל כר"י ומשא"כ בקידושין דהוי לענין דרישה וחקירה כמו דיני ממונות אך י"ל דבאמת הא טעמא דס"ל משום דכמ"ש התוס' במכות הנ"ל משום דלא שייך ומה שנים הא לא בטלה לענין עד אחד וא"כ לפ"ז לא שייך לומר דבעדות אחד דאמר לשני דברים דכיון דאין צריך לצירוף כלל על עדות השני' לעדות זו ואם כן לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"ו דלא ס"ל כרב יוסי רק כרבי ולרבי אפילו לענין שבועה בטלה כמ"ש