איגרא רמה חלק ב יח

שיעורא דממ"נ או דלשרף או דלחסר וא"כ הא הדין דאתרוג החסר פסול והנה זה הטעם מספיק גבי אתרוג ביו"ט ראשון דמ"ה יש לפסול. והנה על יום טוב השני אמרינן מכח מצוה הבאה בעבירה והנה באמת הא כתב הלח"מ בשיטת הרמב"ם דלאחר ביטול לא מקרי מצוה הבאה בעבירה וא"כ קשה הא הוי נשבר מאליו וא"כ הוי ספק בדרבנן ואמרינן ספק מוציא מידי וודאי אך הנה הדין לענין ספק דרבנן לקולא כיון דאותו ספק הוי מקודם נ"מ לענין אסור דאורייתא וכבר הוי ספיקא לחומרא ת לא אמרינן ספיקא לקולא וא"כ הך כיון דנ"מ לענין יום דראשון דהוי דאורייתא וכבר הוי ספיקא לחומרא תו הוי גם בדרבנן ספיקו לחומרא דהיינו ביום שני וא"כ זו שייך רק באתרוג דיו"ט ראשון אסור מכח דכל העומד או לשרוף או להחסיר וכתית מכתת שעורא וא"כ הוי נ"מ לענין דאוריי' וממילא אסור גם ביו"ט שני אך בלולב דלא שייך נ"מ כלל לענין דגם ביו"ט ראשון ראוי דיחסור ויהא בטל ויהא רק מדרבנן וא"כ ספק מוציא מידי וודאי ויוצא ומכח מצוה הוי רק ביום מדרבנן ומדרבנן אמרינן ספק מוציא מידי וודאי דכיון דליכא נ"מ לענין דאורייתא כלל וא"ל דנ"מ לענין אכילה או הנאה דז"א דכיון דהוי רק חזקה אחת דאוקמא בחזקת איסור הוי רק מדרבנן דהך ספק דהשתא לנפשי' לא מצי לאצולי חשיב ספק הרגיל דהוי כמו רוב ועדיף מס"ס לענין טומאה כן כתבו התוס' במסכת פסחים דף ל' ע"א א"כ לענין חזקה הוי רק מדרבנן אך לענין הספק אם הוא יוצא ביום הראשון הוי עוד חזקה דאינו יוצ' וא"כ שני חזקה עדיף מרובא וא"כ מתורץ קושיות התוספת

והנה אפילו אם אמרינן דהא גם באתרוג שייך חסרון מקליפה העליונה מ"מ גם נ"מ אם רוצה הישראל לקלוף הקליפה העליונה אם ראוי לצאת בו ואו לפמ"ש בס' פ"י דהיכ' דבא לישראל וזכה בו אין צריך שריפה וא"כ א"ל דלא שייך לומר דהא נ"מ לענין איסור אכילה או הנאה דבלא"ה אסור עכ"פ מדרבנן בהנאה מכח גזירה דלמא אגבהה והדר מבטל וכמ"ש המל"מ דגם ר"י אי"ל הך גזירה והנה המל"מ כתב דהך דספק אין מוציא מידי וודאי הוי רק מדרבנן וא"כ בדרבנן הוי בלא"ה אסור וליכא נ"מ והוי כלא נודע משא"כ לענין אתרוג שפיר נ"מ ביום ראשון דאם אמרינן דאסור מכח גזירה אבל עכ"פ לא הוי בשריפה ולא כתית שיעורא וכמ"ש בס' פ"י ומצוה הבאה בעבירה נמי לא שייך דכיון דכבר יכול לבטל ורבנן אסרו לא שייך מצוה הבאה בעבירה וא"כ אם אמרינן דעכ"פ אין יוצא או ממ"נ או דישרף ויכתות שיעור' או דהוי כמו דכבר נחסר והנה י"ל ג"כ מה שהקשה הט"ז באורח חיים על מ"ש רמ"א דאם ביו"ט ראשון אי אפשר לזכות דמיד שזכה הוי כמו שלו וא"כ מאי פריך הש"ס אמאי לא מוקי ביו"ט ראשון דהא לרבא בלא"ה איירי ביו"ט ראשון מכח גזל וי"ל דהנה התוס' הקשו האיך שייך מצוה הבאה בעבירה לענין אשירה דכיון דאין ענין למצוה העבירה וי"ל דלפמ"ש הר"י בנדרים דאם אמר ככרי זה יאסר עליך ואח"כ נתנה במתנה מאי דא"כ כיון דנתנה תו לא הוי ככרי ולא נאסר והקשה הר"ן בשם הרשב"ם דא"כ אם אמר נכסי עלך דהדין בכתובות דיניח על הסלע היכי משכחת לה דממ"נ אה לא אמר נכסי מאי מהני דמניח על הסלע א"ו דאיירי דאמר נכסי וא"כ יכול ליתנו במתנה ותירץ דעכ"פ הוי הנאה מיד שנתן לו הוי הנאה וא"כ בכאן דבעינן ביום הראשון דלהגביה כי היכי דלזכות וא"כ מיד הוי הנאה והוי עבירה וא"כ שפיר מצוה הבאה בעבירה הוי דע"י מצוה באה העבירה דאי אפשר לצאת ידי המצוה אם לא דזכה והוי עבירה והוי מצוה הבאה בעבירה והנה מ"ה פריך דוקא לרבא ולא משני ביו"ט ראשון משום דבאמת לפי דאיתא לר"י הא דשברים ממילא אסורה הוי הטעם משום גזירה דלמא אגביה ואי אפשר למבטל והנה רבא ס"ל דבדרבנן ביו"ט שני ל"א מצוה הבאה בעבירה וא"כ כיון דהדין דרק בדרבנן לא מהני ביטול ע"י ישראל דהוי כמו ממילא וא"כ מן התורה יוצא רק בדרבנן אינו יוצא וא"כ הוי חייב ביו"ט ראשון רק מדרבנן וא"כ תו יוצ' באתרוג דהוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דהוי המצוה רק מדרבנן וא"כ כבר יצא אפילו דהוי (רק) גזירה מדרבנן דבמצוה דרבנן אין מקפידין על המצוה הבאה בעבירה והנה זה דוקא לרבא דס"ל דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה במצוה הבאה רק מדרבנן. והנה הש"ע לשיטתו אזיל דפסק דגם על מצוה דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה פסול דגם ביו"ט שני פסול מצוה הבאה בעבירה וא"כ ה"פ בש"ע דמיד שהגבה וזכה הוי כשלו והוי עבירה דהוי הנאה מיד שזכה והוי מצוה הבאה בעבירה ומתורץ קושיות הט"ז

והנה התוס' הקשו היכי משכחת לי' דיחוי דממ"נ באשירה דישראל אינו מועיל ביטול ואשירה דנכרי יצא מקודם ביטול דכיון דמהני ביטול ולא הוי כתית מכתת שיעורי' וי"ל דלפמ"ש הרמב"ן בע"א דאסר הנכרי דמכח מעשה אסרה והדין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל עשה בו מעשה אסרה וא"כ אם הנכרי אסרה בעשיית מעשה וא"כ שפיר יכול לבטל אע"ג דאין ע"א של ישראל בטל מ"מ כיון דע"י עשיית מעשה נאסרה כאלו הוי שלו וא"כ מצי לבטל קודם שלקח ישראל וא"כ לפ"ז שפיר הוי דיחוי דהא אי אפשר לצאת דמיד שלקח הא אין צריך לזכות דהא הוי של ישראל וא"כ מיד שלוקח אפילו בלא זכי' תו אי אפשר למבטל וא"כ שפיר הוי דיחוי אפילו בלא זכי' דמיד שלקח תו לא מועיל ביטול והנה הא זה הוי במאי דעשה בו מעשה הו אסרה אפילו דבר שאינו שלו הוי רק מדרבנן כמ"ש הלבוש וא"כ הא בדרבנן ספיק' לקולא ואמרינן דספק מוציא מידי וודאי וא"כ קשה הוי ביטול מיד שקצץ מן האילן אך ה"ל לשיטתו אזיל דס"ל דאין הטעם משום דספק מוציא מידי וודאי רק הטעם משום גזירה דלמא הגבהה והדר בטול דלא מהני ביטול דהוי ע"א של ישראל וא"כ באמת ל"ק מספק דהואיל דשברים הבא מאליו נמי בטל רק משום גזירה ומ"ה שפיר איבעי' ומשכחת אך הרי"ף פסק כר"י דשברים ממילא אסור ואין צריך לגזירה וא"כ לא משכחת להך איבעי' דבדרבנן ספק מוציא מידי ודאי וכאן הוי דרבנן לפום סברת הלבוש דעשה בה מעשה אסרה ודבר שאינו שלו הוי רק מדרבנן

והנה י"ל דו דהפי' וכתית מכתת שעורי' דבאמת י"ל דהפסול משום (מצוה הבאה בעבירה רק דזה הוי) משום לכם והפסול משום לכם הוי נמי י"ל ביום שני דכיון דאין בו דין ממון יעו"ש במ"א רק דע"ז קשה ביום השני דהוי רק מדרבנן וא"כ הוי מקום נקצץ והוי ספק ובדרבנן ביו"ט שני י"ל דספק מוציא מידי וודאי וכדאיתא בתוס' דפסחים בדף י' וע"ז אמר דכתותי מיכתת וכיון דמספק עכ"פ צריך לשרוף הוי כל העומד לשרוף כשרוף דמי אפילו אם באמת נתבטל דכיון דהדין דמספק צריך לשרוף והוי כל העומד לשרוף מכח ספק והנה י"ל קושיות הר"ן דהקשה על איבעי' ראשונה דר"ל דאם אמרינן אע"ג דאין יכול לאסרו במחובר להדיוט מ"מ למצוה הוי הדין כמו לגבוה דמאיס והקשה הר"ן דהא רבא ע"כ איירי קודם ביטול דנקט מצוה לאו להנות ניתנו אלמא דלא אסור (רק) אפילו במקום אפילו דאסור להדיוט. וי"ל דבאמת הוי שברים ממילא רק דאין ספק מוציא מידי ודאי ולכאורה קשה ביו"ט שני דהוי דרבנן ובדרבנן אמרינן דספק מוציא מידי וודאי אלא דש דעה דגם בדרבנן אוקמי' אחזקה וא"כ קשה לענין מצוה לא שייך חזקה דהאיך נימא דמקודם קציצה הוי בחזקה דאסור למצוה דהא מעולם לא נאסר למצוה דהא לא אפשר בלא קציצה בלא הך ספק דנשבר ממיל' אך אם אמרינן דמצות ליהנות ניתנו וא"כ לענין איסור הנאה עכ"פ דמקודם נאסרו בהנאה והוי חזקה לאיסור עכ"פ לענין הנאה דשייך חזקה דמקודם נאסר בהנאה וא"כ ממיל' נאסר למצוה ומ"ה אמר דמצוה לאו ליהנות ניתנו

והנה י"ל הא דבעינן זכי הוי דוקא בלולב דכתיב לכם שיהא שלו משא"כ לענין אתרוג דדרשינן לכם לענין דיהא ראוי לאכילה ולא בעינן דין ממון אע"ג דמעשר שני שלו נמי אינו שלו רק הוי של גבוה אלמא דאין צריך לזכות ומ"ה לא מוקמינן ביו"ט ראשון משוה דקשה מאתרוג דלא שייך דבעינן זכי' ומתורץ קושית הט"ז: מסכת שבועות

דף כג ע"ב תוס' ד"ה דמוקי לה כד"ה אע"ג דאיכא תנאי דל"ל כולל וי"ל משום דהנה הש"ך הקשה על הטור מהא דשלא יאכלנה ואח"כ אמר שלא יאכל אמאי (יהיו) הא הוי עכ"פ חצי שיעור וי"ל משום דבאמת כוונתו על שלא כדרך אכילתן ג"כ דכוונתו על ההיתרא קא מישתבע וא"כ הוי כולל כסברת התוס' דזאת לא חשוב מוסיף כיון דעל כדרך אכילתן לא ניתוסף כלל וכלל כמ"ש התוס' לענין הנאה בחולין יע"ש רק כולל הוי. והנה התשב"ץ כתב דלא הוי כולל רק היכא דאפשר לומר. דעבר שני מלקות דהיינו אם עושה שנים חייב שני מלקות משא"כ לענין חליצה ויבום דאם (לא) חלוץ וייבם זאת א"א למיעבד תרווייהו וא"כ לענין שלא כדרך אכילתן ג"כ לא מצינו למעבר על שני איסורין דממ"נ אם אכל כדרך אכילתן לא אכל שלא כדרך אכילתן וא"כ לא משכחת לעבור אלא חדא ולא מחייב שני מלקות ולא הוי כולל והנה זאת הוא האמת גבי שלא אכלנה ככר כולה משא"כ אם אמר ברישא שלא יאכלנה ואח"כ אמר שלא יאכל וא"כ על כל כזית משתבע על ככר כולה כמ"ש הרא"ש והר"ן דפליגי על שיטת התוס' וא"כ שפיר משכחת לי' דיאכל כזית חדא שלא כדרך אכילתן וכזית השני כדרך אכילתן דע"כ תרתי וא"כ שפיר הוי כולל וא"כ ע"כ מתניתין ס"ל כמ"ד דאית לי' כולל בל"ה משא"כ פלוגתא דרבנן ור"ע דלא (משמע) ממתניתין ולא רצה לאוקמה בפלוגת' ומתורץ קושיות התוס' שהקשה על הרמב"ם בהלכות שבועות פרק עשירי דין י"א כתב וז"ל האשה וכו' וכתב הלח"מ דשם איתא הכל מודים בעד מיתה דאי לדידה ולא אמר בב"ד ולא הזכיר זה רבינו ז"ל ולא ידעתי למה. וי"ל משום דהנה איתא לאיבעי' בש"ס דאם הזכירה כחובה דאמר התרני להנשא ותנה לי כתובה אם מותר. וא"כ בכאן הא אינו חייב קרבן שבועה עד שיתבענו דוקא תביעת ממון כדאיתא לענין קנס ובשת ופגם וא"כ שוב לא מהימן לי' לאשה. וצ"ל כפי את"ל דנפשוט אבעי' הראשונה. אך עדיין קשה ונמצא דעיקר התביעה היא הכתובה אך דכל דא"ל לאנשי מגלי לב"ד יע"ש ברש"י דיבמות וכן הוא בר"ן דף קי"ז ע"א. והנה הרמב"ם בפירוש המשניות כתב דפלוגת' דר"ש ורבנן גבי קנס מאי דעיקר התביעה שלו וא"כ עכצ"ל דעיקר התביעה שלה הוי ממון. וא"כ בלא"ה אינו מותר בלא העד אך די"ל דהכפירה הוי בב"ד והתביעה הוי חוץ לב"ד וא"כ הוי מצי האשה לכפור אך א"כ בלא"ה אינו חייב שבועה דכיון דליכא עדים דהתביעה חוץ לב"ד וא"כ שפיר יכול לחזור ולהגיד ונימא דאין אדם משים לעצמו ולא מהימן לי' לעד דהוי תביעה אך י"ל דס"ל לרב פפא דלא כרבא דס"ל דפלגינין דיבורא או כר"מ דס"ל