איגרא רמה חלק ב יז

הוי כלל ש"ש דהא משים פרוטה דרב יוסף דבשעת הלוואתו לא הוי ש"ש כקושיות הפי' ומשום שטוח וניעור לא הוי כיון דלא הוי מיד והנה לא הוי כלל של הלוה רק של המלוה כיון דבשעת נתינה לא הוי של הלוה יפטור דבעינן כי יתן כשהוא איש ובשעת שטוח וניעור כבר הוא משכון אצל המלוה ולא הוי בשביל זה ש"ש כיון דלא שייך לומר דהוי חדא משיכה משעת משיכה ראשונה דהוי בשעת מעשה של הלוה אבל במלוה צריך למשכון הוי חדא משיכה ממשיכ' ראשונ' דהוי של הלוה והוי ש"ש ומתו' קו' התוס' דלא מוקי מתניתין באין צריך למשכון והנה מבואר בש"ך סימן ל"ט דאפי' לרב שמואל דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ מיני' גופא רמי רבנן שיעבודא על נכסים ומשו"ה לא פריך אמר איני רוצה לשלם רק לר"פ ולא לרב ושמואל וא"ל ג"כ סברא להיפך דלרב ושמואל הוא כמו לר"פ דכיון דס"ל דשיעבודא לאו דאוריית' ויותר ס"ל לרב ושמואל דאפי' מן היורשים לא גבי כלל הוי כמו לר"פ דלא רמי על נכסיה רק דכייפינן לי' לקיים מ"ע שיהא הן שלך צדק כמו שתי' רב פפא לר"ה ברי' דר' יהושיע וכן דעת מהרש"ל שם יעו"ש וא"ל לפמ"ש דהפ"י הוא במלוה צריך למשכון וא"כ הוי ג"כ לטובת המלוה ואי אפשר לפרוע בתוך זמנו או בהלוואה סתם הוא ל' יום א"כ לוקי דהתנה בפירוש שלא לפרוע לו בתוך ל' יום דלא רצה לקבל אחריות על המעות בתוך זמנו א"כ לא הוי מצוה כיון דלטובתו הלוה וא"ל דאעפ"כ מצוה קא עביד בשכר שיטוח וניעור י"ל דהא לא רצה להלוות לו בלא משכון וההלואה היא לטובתו של המלוה וזה כוונת ר"ח דאין רוצה להלוות לו בלא משכון ומתורץ קושייתי עליו

והנה אם נימא לתרץ קושיתי שהקשיתי הא אין אדם מוחל דשלב"ל וכיון דתליא בתנאי אם יאבד הוי דשלב"ל ואם נימא דהתנה דהמעות הוי למפרע מתנה הוי א"ש אך א"כ לא הוי מעות הלוואה דהא אפי' דהוי אסמכתא מ"מ אסמכתא לא חייב לשכנגדו דהוא לא קיבל כלל בתורת הלוואה והוי רק ש"ש כמו שנמצא המקח טעות דהוי על המעות ש"ש והוי אפילו נגד שווי' המשכון שמר לי ואשמור לך דהוי שמירה בבעלים ומתורץ קושיות התוס' בד"ה נימא בדלא שויא אפילו אם נגד מעותיו אם שויא כפי חובו הוי ש"ש מ"מ בלא שויא הוי מיגרע גרע מכח שמירה בבעלים

חו"מ סי' קס"א סעיף ט' והנה מהשהק' הש"ך וא"ל ממ"ש סי' ל"ז סעיף צ"ב ולקמן סי' ק"ט דאם יתן המשכיר לשוכר שכירותו מועיל להיות עד. אך י"ל דבאמת הא בעינן תחלתו וסופו בכשרות אך דבממון לא בעינן תחלתו בכשרות וכתב הסמ"ע משום דבידו לסלק ומשא"כ במה שאין ביד העד לסלק רק בהשוכרים וא"כ מש"ה פסול דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ומשא"כ בשכירות לא מיבעי' דאם לא פרע השכירות עד לבסוף ג' שנים וא"כ הוי בשעת ראי' כשר בלא"ה אלא אפילו דפרע מקודם בעד ב' שנים נמי א"ש דהא איתא לקמן דבכה"ג מקבלין מן השוכרים שלא בפני הבע"ד דאזי הוי כשר קודם שיבוא המערער וכדאיתא לקמן סי' קי"ט סעי' ט' וא"כ הוי בשעת מעשה כשרים לעדות והוי בלא"ה תחלתו בכשרות וא"כ שפיר מהני סילוק ומשו"ה כשרים שוכרים וא"ל דמהני סילוק שיתן להלוה מעות בעד זה ואפילו שלא יפרע להמלוה וא"כ שפיר כשר לעדות י"ל דבאמת אם יתן מעות עדיין פסול מפני שמעמידו בפני ב"ח דילמא שיעבוד במטלטלין אגב מקרקע דקנה ושאקנה וא"כ לא שייך ג"כ סברת הש"ך בסימן פ"י דמטבע אין בו סימן דמאי נ"מ דמ"מ במאי שיקנה אח"כ ג"כ משעבד לו וא"ל דנ"מ דיודע דאית לי' קרקע בעלים ועמ"ש בתומים סימן ק"י דבאמת לפסק הלכה דקרקע אינה נגזלת יכול לשעבד אגב מקרקע שב"ח עוד דבאמת השתא רגיל לכתוב אע"ג דאין לו קרקע והודה ובזה מיושב הא דלא משני בב"ב בדף ס"ג דלא קיבל אחריות מעלמא וקיבל אחריות דנפשי' ואמאי משני דהכיר בו שהוא בת חמורו ולפמ"ש א"ש דבלא זה הוי קשה דהא לא הוי תחלתו בכשרות ואין בידו לומר שהלוקח יכיר בו שהוא בת חמורו. ואך לפי דמשני כגון דקיבל אחריות דאתי מחמתי' ולא אחריות דאתא מעלמא וא"כ שפיר יכול לסלקו בכה"ג ומתורץ שפיר והנה מה דהקשה במכר אמאי יכול לסלקו והא שניהן אין יכולין להקדישו ובאמת ל"ק דהא יכול עכ"פ למכרו וא"כ הוי כמו דאין לו רק זכות למוכרו שפיר מקרי ברשותו וכמו דאיתא בבי נ"מ דהוי הדין דאם מכרה מכר ואלמא דאם אין לה רק זכות למכרה מצי למכרה וה"נ בכאן ומשו"ה שפיר לא מצי לאוקמי במכיר בה שהוא בת חמורו משים דא"כ לא מצי למכרה לשום אדם רק לזה וא"כ לא הוי ברשותו עד שהמציא הש"ס דקיבל אחריות דנפשי' ולא מעלמא

והנה בזה א"ש מה דאמר הש"ס כדאמר ר"נ ועיין בס' א"ז למסכת ב"ק ואמאי שייך כדאמר ר"נ כגון שמכרו לאחר, ל' יום בב"ק דף ס"ח והאיך שייך כדאמר ר"נ הא על הך מילתא גופא אמר ר"נ וי"ל משום דלפמ"ש לעיל א"ש משום דבאמת לפי מה דפסק הרמב"ם אפי' חם קנה ביאוש ושינוי רשות מ"מ צריך לשלם דמים לנגזל וא"כ לפמ"ש האיך יכול לקנות ללוקח בשינו רשות הא לא הוי ברשותו אך לענין זה מקרי שפיר ברשותו משום דהוי ברשותו למוכרו אך דהא לענין דמים צריך לשלם לנגזל וא"כ לא הוי ברשותו רק דהוי טובת הנאה דיכול ליתן לאחר גוף החפץ למי שירצה והדמים שיטול לא שייך וא"כ הא אתא במסכת ב"מ דטו"ה אינה ממון וכתב רש"י הפי' דלא שייך ע"ז קנין רק בתורת הפקר וא"כ לא שייך שום זכי' וא"כ ל"ש שום קנין רק שיבוא לידו והאיך משני רבא דף ע"ט דאתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו קשה למ"ד דאינו חייב בדו"ה רק לאחר יאוש כי היכי דיהא קנין וא"כ במעות לא שייך קנין למ"ד בטו"ה ל"ש קנין רק אחר שיבוא לידו. והנה לפמ"ש התוס' דבאמת רק לשנא דמכר קשיא לי' דבאמת נקנה בחצרו אך לפמ"ש לישב קושיות התוס' לקמן וא"כ קשה קשיא זו ועכצ"ל דס"ל כתירץ ר"פ דאמר לא תיקני עד שיניח בחצירו והנה מתירץ זה מוכח סברא דהרמב"ם דאם אמר לאחר ל' יום יקנה ויבוא הנגנב מקודם דפטור מדו"ה דלכאורה אם נימא דלא כסברת הרמב"ם וא"כ אע"ג דבאמת אין הקנין מתחיל מהשתא רק אם יהיו בחצירו לאחר ל' יום וכן הכסף נקנה לבתר הכי ויכול לחזור מקודם אעפ"כ חייב וא"כ מאי הוי דאמר לא תיקני עד שיבוא לידו הא ממילא בוודאי יבוא לחצירו וא"כ בוודאי חייב מיד שבא לאויר החציר וחייב בדו"ה א"ו כ"ש הרמב"ם הנ"ל דבכה"ג פטור וא"כ ה"פ כדאמר ר"נ דהנה אם נימא כפי התירוץ של ר"פ וא"כ ממילא מוכרח כפי ס' ר"נ דלאחר ל' יום פטור בלא"ה ולפי מאן דאיתא ס"ל דאינו חייב בדו"ה רק לאחר יאוש וממילא מוכרח דינא דר"נ לאחר יום

והנה י"ל קושיות התוס' בד"ה באומר לו עקוץ לי תאנה מתאנתך וא"ת וי"ל משום דבאמת אם הוי חצירו קנין וא"כ הוי מיתה לזה ותשלומין לזה אך התוס' כתבו בכתובות דהיכא דאין החיוב הוי דוקא לזה בשביל שבא המיתה וא"כ כיון דהוי הקנין על ידי חצירו והנה איתא בש"ע חוה"מ דדבר שנקנה במסירה ומסר אחד הבהמה אזי נקנה כל הבהמות רק אם נתן המעות כולם בעד הבהמות ודעה אחת דאפילו במחנה לא מהני רק שנתן דמי כולה והנה דעת הרא"ה דבעקירה הוי בוודאי פטור דכיון דבא עי"ז החיוב ע"י עקירה ג"כ וא"כ אפי' לא בא החיוב מיד מ"מ פטור דהוי כמו באו בב"א וא"כ ה"נ דכיון דעיקר הקנין הוי ע"י שנתן מעות וא"כ אפילו הוי מסירה אח"כ פטור דהוי כיון דהחיוב בא עי"ז ג"כ ובזה מיושב הרמב"ם דכתב באומר לא תקנה עד שיגיע לחצירי וקשה הא הוא פסק דעקירה צורך הנחה וא"כ תקשי קושיות התוס' דהא בלא"ה פטור אך לפמ"ש הוי החילוק דבשלמא שם הוי החיוב ג"כ על עקירה משא"כ בכאן ומשו"ה שפיר מתורץ הא דהביא הרמב"ם דין דר"פ דאמר לא תקנה עד שיבוא לידי ולא הביא דין דרבא דקניא במעות דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו הן אמת שלפי דברי התוס' עיקר הקושיא על לשון א' אך באמת דרמב"ם ס"ל דחליפין שוה בשוה מהני וא"כ לא שייך קושיות התוס' אך לפמ"ש א"ש דבאמת הרמב"ם ס"ל דה"פ כמ"ש והנה לפמ"ש התוס' דה"פ דאפשר בלא הגבהה כתבו התוס' בכתובות משום דאפשר דכתב לו אחר וה"נ הא אפשר דיעשה קנין אחר וא"כ הסוגיא אזלי לפי הך חילוק ומשא"כ הרמב"ם והנה לפי שיטת ר"נ דס"ל דחליפין שוה בשוה שפיר נקנה בחליפין אזי א"ש בלא התירוץ זו הלשון כדאמר רב נחמן בדף ס"ח יעו"ש: מסכת ע"א

דף מ"ז ע"א בעי ר"ל לולב של אשירה ונתבטל מהו יש דיחוי אצל מצוה או אין דיחוי אצל מצוה והנה הרי"ף השמיט הך אבעי'. ולכאורה קשה למה וי"ל משום דהנה התוס' בסוכה דף ל' ע"א ד"ה משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה ומיהו יש ספרים לקמן אמתניתין דאתרוג של אשרה מ"ט משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה והקשה התוס' וכן באשר"י דא"כ קשה בלולב למה נקיט הטעם דכתית מכתת שיעורי' ועוד דא"כ אפי' לאו אשירה דמשה נמי וי"ל משום דהנה התוס' בדף ל"ב ע"א כתבו דלשיטת ר"ת מ"ה לא אוקמי קודם ביטול דמשום דכיון דנקצץ היינו ביטולו לכאורה קשה דהא קי"ל דישראל אין מבטל ע"א של נכרי וא"כ דלמא ישראל קצץ וי"ל לפ"ז לפי שיטת הפי' הראשון שבתוס' דמ"ה לא אוקמי ביו"ט ראשון דלה אפשר לבטל דע"א מכי מטא ליד ישראל תו לא אפשר למבטל דהנה קשה הא כי נקצץ כבר בטל וא"ל דישראל מבטל הא איתא שם דשברים ממילא אינו בטל לר"י ומה דמשני דאין ספק מוציא מידי ודאי דהא הוי ע"א וספק אם היכא דנשבר ממילא אם הנכרי מבטל דהשתא נפסק לא מצי מבטל או לא ואין ספק מוצי' מידי ודאי ומ"ה גם לר"י דמ"ה אין הישראל מבטל ע"א של עכו"ם אע"ג דלא גרע מנשבר ממילא. והנה התוס' כתבו בפסחים ובנדה דבדרבנן אתי ספק ומוציא מידי וודאי וא"כ קשה שפיר דכיון דהוי כמו נשבר ממילא אך דאין ספק מוציא מידי וודאי וא"כ עכ"פ קשה אמאי מכתת שעורי' דהא דאין הנכרי מבטל ע"א מכי מטא ליד ישראל אע"ג דאין הישראל עובר לא הוי מדרבנן וכמו דאיכא בספר ט"ז ובדרבנן אמרינן דספק מוציא מידי וודאי וא"כ בטל מעיקרא וא"כ גבי אתרוג שפיר א"ל דביום ראשון דמ"ה לא יצא דמיד שבא ליד ישראל תו אי אפשר דהא דנשבר ע"י ישראל היו כמו מאליו ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"ל א"כ עכ"פ מהני לכשנקצץ אחר כך ע"י נכרי וח"כ לא הוי עומד לשרוף דהא באתרוג ממ"נ אם עומד או לשרוף או לבטל והנה הדין דצריך הוא לחסור הא בלא חסרון לא מהני ביטול כן הוא הדין במתניתין ובפוסקים וא"כ אכתי מכתת