איגרא רמה חלק ב טו

דנימא מתנה ש"ח להיות כשוכר או כשואל דהא נכרי אין בו דין שומרים ואלא דהא הוי מחילה וא"כ קשה הא הוי דשלב"ל וצ"ל דהוי כמוחל לאחר שב"ל וא"כ איך יהא עובר דלמא באמת יתרצה אח"כ והנה יש לתרץ קושיות התוס' על רש"י דפי' בר"י דקנה לגמרי וחייב באונסין דהא לפי הא' רוצה לאוקמי מתניתין בהכי ומתניתין קתני רק ש"ש וי"ל משום דהנה התוס' כתבו דהוי ש"ש משום דראוי לקדש בו אשה ולקנות מכר. והנה בפרק השואל איבעי בש"ס שאלה לראות בה מאי ממונא בעינן והאיכא א"ד ממונא דא"ל הנאה מינה פירש שנשתמש בו. וא"כ לפי מה שכתבו המפרשים דהיכא דיש עוד פרוטה דר"י א"כ בשכר שראוי להשתמש בו הוי שואל וחייב באונסין א"כ ה"נ לפי ה"א הוי בשכר שראוי להשתמש ולקנות מקח ובלא"ה הוי ש"ש הואיל ותפס אאגרא משא"כ בשעת הלוואה דלא הוי ש"ש בהאי הנאה דתפס אאגרא ועוד כמ"ש הרשב"א אפי' אם הוי שואל מ"מ בשעת הלוואה הוי אין כל הנאה שלו בשכר מעותיו וא"כ ה"פ כמו ששם הוי שואל בכאן הוי רק שוכר אך המקשה פריך אימר דאר"י שלא בשעת הלוואתו בשעת הלוואתו מי אמר אפשר דלא קנה כלל לקנות מקח או לקדש. והנה מה שהקשה בספר פ"י אהך תי' דהטעם כשמואל א"כ לחייב גם כן באונסין ואמאי קתני דהוי רק ש"ש י"ל משום דהנה אם נימא דהקשה האיך מצי למוחלה כיון דעל המשכון לא מצי למחול והוי כמו משכנו שלא בשעת הלוואתו כיון דאין אפשר לגבות חובו אם לו דהוי כמו מכרו לו אך אם נימא דז"א רק נגד מה ששוה אבל לא מה ששוה יותר ונגד מה ששויא הוי מתנה ש"ח להיות כשואל אך הא הטעם הא כתבו תוס' דהעולם יסברו דהוי שואל ומש"ה מהני א"כ בכאן ממ"נ אם יסברו דהוי שואל השתא הא בשעת הלוואה כתב הרשב"א דאפי' אם שואל הוי רק ש"ש ואלא דמכבר הוי שואל וא"כ נתחייב כדין שואל ואח"כ כי לוה לו והתנה לא מהני מחילה דלא יגבה משאר נכסים דהא הוי דשלב"ל וא"כ ממילא לא מהני מחילה דחוב דהוי דשלב"ל וא"כ לא שייך לומר דהוי כאלו אמר לי' התקבלתי וא"כ כיון דאין החוב מחול והוא לא חייב עצמו רק דהחוב יהא מחול לא מהני כלל ועוד לפמ"ש הש"ך דהוי כאלו א"ל התקבלתי וכאן לא מהני התקבלתי כלל דהמחילה הוי כאלו קיבל וכאן קיבל לא מהני כלל כמ"ש הרשב"א דהוי רק ש"ש בשעת הלוואתו ותליא בהך פלוגתא אם יכול לכופו שיתן לו רק שויא בעד המשכון או דלא דיוכל לאמר לדידי שויא כנגד כל החוב או דפלוגתא תליא בהך דאביי קשישא דאם יפרע לו יאמר אני הד' זוזי בעד הנותרים ועי"ל לפי מה דאיתא בספר שיטה מקובצת דהטעם דשמואל מכח הך דמתנה ש"ח להיות כשואל ואפי' נגד שויא יותר יע"ש א"ל ג"כ בכאן לא מהני א"ו דאם יסבור העולם דהוה שואל ג"כ אין החוב מחיל או דהוה כאילו א"ל התקבלתי וכאן לא שייך כן דהא הוי בשעת הלוואתו רק ש"ש

דף פ"ב תוס' ד"ה לא דכ"ע לית להו דשמואל. וקשה אמאי לא קאמר דכ"ע אית להו דשמואל. ויש ליישב דבאמת אע"ג דקנה מ"מ לא חייב באחריות כקושיות התוס' בד"ה אימר דאמר ר"י רק ה"פ דהנה לכאורה קשה בתוס' דמאי שכנגד המשכון חשיב כפירש אם כן אפי' אי נימא לית לי' דשמואל מ"מ נגד מה ששוה המשכון הוי כמו שמתנה ש"ח להיות כשואל דנקנה בדברים וצ"ל דהא באמת לענין זה דנקנה להיות כשואל אינו רק כחוב דהא לענין זה דיהיו נקנה הוי אסמכתא רק מה דהתור' חייבו וכיון שכן איהו אמר שיהיו נקנה לחלוטין והוי כמו דאיתא במסכת ב"מ דף מ"ז מי קאמר קנה לגוביינא וזהו כוונת תוס' דמביאים ראי' מהך דב"מ מי קאמר קנה לגוביינא אך קשה דבאמת אי אמרינן דגבי שואל משעת משיכה נתחייב באחריות א"כ הא איתא במס' ב"ק גבי שור תם דהוי כמו אפותיקי כיון דרחמנא ש יא אפותיקי א"כ ה"נ בנידון דידן הוי במו אפותיקי ואפותיקי הוי כמו משכונת. והפ"י כתב במס' כתובות דיכול למשכון שט"ח דלהיות נקנה במשכון א"כ קונה הלוה הך הלוואה בתורת משכון. וא"כ גבי משכון כיון דקנה מדר"י לא שייך גבי' אסמכתא כמו שנתבאר בחוה"מ סי' ע"ב כיון דב"ח קונה משכון לא הוי אסמכתא וזהו הפי' דקא מפלגו בדר"י וא"כ צ"ל דכנגד המשכון הוי כאלו פירש א"כ שפיר צ"ל דלא סבר כשמואל ואפשר דזו כוונת תו' בתירוצם. אך דהתוס' כתבו לקמן דמשכון א"א לדר"י חייב באחריות אך אי נימא כמ"ש הפ"י דלטובת מי שנתמשכן משכן אצלו שפיר קניא א"כ מאי פריך ותסברא ועוד לפמ"ש הש"ך בכה"ג הוי כמו שלא בשעת הלוואתו דכיון דלא מצי לגבות אם לא שקנה בוודאי קונה משכון וי"ל משום דהתוס' כתבו הטעם בב"מ דף נ"ח דמ"ה מתנה ש"ח להיות כשואל משום דהעולם סבורין דהוא שואל משא"כ גבי הקדשות א"כ הא כתב הרשב"א אפי' אם הוי שואל פטור משום דה א בשכר הלוואתו וא"כ ל"ל דהוי כשואל. אך די"ל הטעם דכתב הרשב"א דלא הוי כשואל משום דהתוס' כתבו וכן הס"ל מש"ה אין היתר שימש עושה אותו כשואל משום כיון דלא עושה אותו בידיעת המשאיל וא"כ לא סמכה אדעתא דלמא יבוא. א"כ גם כאן כיון דלא השאיל רק כ"ז שיהא אצלו ואם יביא אצלו מעות אז לא יהי' שואל רק כמו היתר שאלה ולא הוי כשואל ויהא ש"ש אי אפשר משום דהא עיקר הטעם משום דמעכשיו הוא מתחיל השיעבוד משא"כ ש"ש דאין השיעבוד מתחיל מיד משא"כ אם נימא משום היתר שימש הוי כשואל אם בלא"ה ש"ש א"כ הוי כמו שואל דהיינו היתר שימש וכאן נותן שכר אפי' בלאו היתר שימש א"כ רב יוסף ע"כ ס"ל כמ"ש התוס' אם בלא"ה הוא ש"ש בשביל היתר שימש הוא שואל א"כ כנגד משכון בוודאי הוא שואל וא"כ אמאי אמר ר"א נשבע וגובה מעותיו. או לפמ"ש רב יוסף לא ס"ל הך סברא דמה שכנגד המשכון הוי כאלו פי' וא"כ כי נימא דפליגי בדשמואל ע"כ צ"ל דאיירי בדפירש א"כ קשה אפי' אם נימא דהוי אסמכתא מ"מ נגד מעותיו דהוי כמו שאמר הריני שואל ושפיר אסמכתא קניא. ומש"ה צ"ל דלא פליגי בדשמואל ובזה מיושב קו' הפ"י על התוס'

תוס' ד"ה נימא בדלא שוה שיעור זוזי אבל קשה כיון דבשוה שיעור זוזי לכ"ע אבדו מעותיו וכו'. ונ"ל לפי שיטת ר"ת דס"ל בדפי' איירי שמואל והטעם הוא משום אסמכתא ואעפ"כ בדלא פירש נגד מעותיו דבאמת אפי' אם הוא אסמכתא מ"מ הא הלוה לא משתעבד עצמו אם מת אי נגנב או נאבד אך דהמלוה אינו נותן מעותיו. א"כ עכ"פ כ"ז שלא הוציא מעות ולא הוה הלוה דהא שפיר נגד זה לא חייב עצמו ונגד זה לא שייך לומר דהוי אסמכתא וגם שואל לא הוי אע"ג דראוי לשמש כמ"ש המ"מ גבי בעל דלא רצה להוי שואל א"כ הוי רק ש"ש או ש"ח א"כ הא אנן פסקינן שמור לי ואשמור לך הוי שמירה בבעלים א"כ כיון דנגד מעותיו שהוא יותר הוי ש"ש יפטור מש"ה אפי' נגד מעותיו משא"כ היכא דשוה רק נגד מעותיו א"כ אם חייב לשלם כדין ש"ש ממילא באמת הלוה פטור אם נגנב ולא הוי שמירה בבעלים. ובזה י"ל קושיות תוס' בדף ע' בד"ה לא שואל הוי די"ל דלענין זה. נ"מ אך הש"ך בשם ר"ן ש"ה כתב דאם אמר לו השאילנו והניח משכון הוי שואל ונתחייב באונסין

ומה שהקשה התוס' דמשמע בפסחים דמשכון בשעת הלוואתו ג"כ שייך הא דר"י י"ל דהסוגיות פליגי אהדדי דהא ע"כ צ"ל פליגי ג"כ בדר"י במשכנו בשעת הלוואתו דבמאי פליגי. גם י"ל משום דלכאורה לימא דפליגי בדשמואל כמ"ש התוס' דמסתמא אם חשיב כפירש תליא בהך פלוגת' דשמואל ואלא דלכאורה לא שייך הא בהא ונראה הטעם משום דהא באמת כל דבר שהוא בידו הוי אסמכתא. אך היכא דלא גזים לא שייך דהוי אסמכתא דהא עיקר הטעם דאסמכתא הוא דאלו היו יודע דכן הוא לא ה' גמר ומקנה משא"כ היכא דלא גזים משא"כ היכא דלא אמר רק עיקר הטעם הוא משום דמין הסתם הוא סבור דאם יפסיד המשכון שיפסיד החוב דהא באמת כוונתו דשמור כראוי רק אם הי' יודע דלא ישמור כראוי סבור וקבל דיפסיד החוב וזה תליא בפלוגתא דיאוש שלא מדעת דלא אמרינן דאלו הי' יודע דיפסיד החוב וגם מדמה שם מתנה להך מילתא משא"כ סוגיא דפסחים אזלי אליבא דרבא דסבר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש מש"ה לא מצי למימר דמן הסתם הוי כפירש דא"כ אפי' אם ל"ל דשמואל מ"מ יפסיד נגד המשכון והסוגיא אזלי אליבא דהלכתא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש

דף פ"ב לפמ"ש הפנ"י בשיטות רש"י בכתובות דף פ"ז דהא דצריך לשלם החוב אינו רק דהן שלך יהא צדק דצריך לעמוד בדיבורו א"כ בכאן לא שייך אסמכתא דהא הלוה לא חייב מידי רק ע"ד זה א"כ אין צריך לקיים דיבורו א"כ אין צריך לשלם ומש"ה כתבו תוס' דהא בהא תליא דאם נאמר כשמואל ועכצ"ל מפני מה מהני הא הוי אסמכתא וצריך לומר ע"פ סברת הפ"י דאין צריך לשלם כלל א"כ גם בלא פ' מאי הוי דהוי יאוש שלא מדעת מ"מ אין הלוה צריך לשלם דהא לא מתחייב בעצמו: לפי פי' השני שכתב הפנ"י בכתובות דף פ"ז בשיטת רש"י דמש"ה כתב רש"י שיהא הן שלך קיים משום דבשיעבוד חדש ליכא למימר משום והאיש אשר אתה נושה בו רק מהן שלך היכא דגמר ומקנה בלב שלם וזה הטעם דאסמכתא לא מהני דאין מקנה בלב שלם ובמאי נקנה ומש"ה פסק הרמב"ם דהיכא דהוא בידו שפיר מהני

דף ס"ז התם בידו הכא לאו בידו הקשה ר"ת ונ"ל משום דהנה המל"מ כתב בהלכות זכי' ומתנה פ"ב בשם תוס' דהיכא דתליא בדעת אחרים והאידך מפסיד לא אזלינן בתר אומדנא א"כ מש"ה לכאורה לא שייך אסמכתא דהא מפסיד אידך אך דהא באמת כתבו התוס' וא"ל האיך מתחייב בשטר וי"ל דגמר ומקנה האיך שהוא מתחייב בלב שלם א"כ צריך לאקנויי בלב שלם אבל היכא דאיכא אסמכתא לא גמר בלב שלם ולא הוי קנין כלל אך הא חייב לצאת י"ש ומש"ה גמר ומקנה בהכי אך א"כ הוי דשלב"ל כמ"ש הר' אלי' להר"י ומש"ה אמרינן התם בידו ולא הוי דשלב"ל משא"כ הכא לאו בידו והוי דשלב"ל ובזה מיושב הרמב"ם פרק אחד עשר מהלכות מכירה

דף פ"ב ע"ב תוס' ד"ה במלוה צריך למשכון פירש בקונטרס להשתמש בו. ואין להקשות לפירושו דאמאי קאמר מתניתין דלא כר"א. נוקי מתניתין באין צריך למשכון. וי"ל משום דהנה התוס' פי' בדרב יצחק וצריך לפרש מאיזו טעם יהיו ש"ש דאי חשיב קנין גמור אפי' באונסין לחייב וי"ל דבההוא הנאה שיכול לקדש אשה וכו' וא"ת וכו' וי"ל כיון דעכשיו שניטל המשכון אין מעותיו בידו. ועוד דיכול לעשות קנין חליפין והנה לפי דס"ל לר"נ בב"מ דאין פירות נעשין חליפין ופי' באסיפת זקנים משום דאינו יכול להשתמש בפירות וא"כ במשכון לא נעשין חליפין כיון דאין יכול להשתמש וא"כ אפשר דזה הפי' אימר דאמר ר"י שלא בשעת הלוואתו היינו משום דיכול לעשות קנין אחר משא"כ בשעת הלוואתו הי' יכול לעשות במעותיו