איגרא רמה חלק א ט

דבר. ונ''ל ואגב יהי' מתורץ קושיות הפ"י לקמן דף כ"ז שמקשה עלה הא דקאמר הש"ס חזר ר"י ודנו דין אחר וכו' ויליף במה מצינו. דהא עכ''פ באמת חמץ חמור הוא. ויש מקום לתשובת חכמים דאינו מן הדין לעשות בו קולא. ונ"ל ונקדים לבאר קושיא אחרת והרגיש בזה בעל פ"י והוא מה דקאמרו רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל דאם לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו. דהא על זה אנו דנין דלר"י האי תשביתו היינו שריפה. ואגב יהיו מתורץ קושיות רש"י שם דמקשה דמה סופו להקל איכא. דאם לא ימצא עצים לשרפו ימתין עד שעת בעורו דהיינו לאחר שש ואזי השבתתו בכל דבר ונ"ל דאיתא לקמן דף צ"ה ע"א לגירסת רש"י דבל יראה האי לאו שניתק לעשה. ולכאורה קשה לי דהא המפורשים כתבו לרבא בשמעין דאמר מהכא דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ובזמן שחיטת הפסח קאמר דהיינו בחצות ע"כ אך ביום ראשון תשביתו היינו רגע אחת קודם חצות. דמחצות ולמעלה כבר עבר על לאו דל"ת. וכסברת אביי בשמעתין וכן איתא ברמב"ם פ"ב מהמו"מ דהמצוה קודם שעה ז' ע"ש. א"כ לא הוי לאו הניתק לעשה. דהא זמנו של העשה קודם הלאו. ונראה לי דאיתא בחמורה דף ד' ע"ב ועיי"ש בתוס' ד"ה הרי אונס. דלאו דלא יוכל לשלחו כיון דניתק לעשה בישראל שמצוה עליו בעמוד והחזיר. אע"פ דכהן א"י להחזירה אחר הגירושין מ"מ אינו נלקה כיון דלאו הזה ניתק לעשה גבי ישראל עי"ש וכיון שכן לק"מ כמו שאבאר דהנה הפ"י כתב לדעת רש"י דס"ל אליבא דר"י קודם זמן ביעורו בשריפה ולאחר זמן ביעורו השבתתו בכל דבר. דתרוויהו מכווין הפסוק דתשביתו ונ"ל לתת טעם דתשביתו היינו שריפה נלמד מק"ו מנותר אבל קשה למה לא כתב רחמנא בהדיא תבערו אלא ודאי דמצותו נמי בשאר השבתות וכעין מה שכתבו המפורשים לשיטת רש"י דתשביתו היינו ביטול עין עליהם א"כ לר' יודא דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה. ותשביתו ע"כ נמי בשאר דברים. ע"כ שריפה קודם זמן איסורו. והשבתתו בכל דבר היינו לאחר זמן איסורו ורש"י כתב לעיל בדף ד' ע"א בד"ה בין לר"מ ובין לר"י וכו' דמחצות ולמעלה עובר בב"י א"כ שפיר הוי לאו הניתק לעשה וכיון דניתק לעשה פעם אחת דהיינו אם אין לו עצים לשרפו קודם זמן איסורו פ"כ צריך לישב בטל עד שיבוא זמן האיסור דהיינו חצות ועובר על בל יראה ומקיים העשה דתשביתו בכל דבר. לפ"ז שפיר נקרא לאו הניתק לעשה כמ"ש לעיל באונס שגירשה ולפ"ז מתורץ קושיות רש"י הנ"ל ודקדוק הנ"ל דהכי אמרו ליה רבנן דסופו להקל דאם לא ימצא עצים לשורפו קודם זמן איסורו יהא יושב ובטל עד לאחר זמן איסורו והתירה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו. דע"כ ר"י נמי מודה דתשביתו בכל דבר לאחר זמן איסורו א"כ לדידך נעשה הלאו הזה ניתק לעשה. וכללא בידינו דלאו שאינו ניתק לעשה דלוקין עליו חמור מלאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו ולפ"ז מתורץ קושיות תוס' לקמן דף כ"ח בד"ה וחמץ שהקשה היכי עביד לעיל ק"ו מנותר שאינו בב"י ע"ש דיש לומר דהק"ו היה כך מה נותר שאינו בב"י כיון דניתק לעשה הוי כמו שאינו עובר בלאו כלל כ"ש חמץ דאינו לאו הניתק לעשה וא"ל דהא השתא דיליף ר"י מנותר דדין החמץ בשריפה א"כ ע"כ נעשה הלאו ניתק לעשה כמ"ש. דהא עכ"פ לולי שילמוד מנותר יהיה לאו שאינו ניתק לעשה וחמור מנותר ולמה יהי' בו קולא זו ותהי' השבתתו בכל דבר ועדיף טפי שיהיו דומם לנותר בכל אופן שיהיה ניתק לעשה והיה בשריפה אבל החכמים השיבו לו באמת דכיון דסופו להקל שנעשה לאו הניתק לעשה אינו דין ולפ"ז מתורץ קושית הפ"י שם דמקשה דכדחזר ר"י ויליף במה מצינו. דהא עכ"פ חמור היא. ז"א כיון דיליף חמץ מנותר במה מצינו א"כ ילפינן מיני' לכל דבר דבאמת לאו הניתק לעשה היא ודינו בשריפה. וטעמא דרבנן י"ל דס"ל כאביי דסבר דלא נקרא הניתק לעשה אלא במקום דעשה סמוך ללאו דב"י והא דלאו דלא נחשב לניתק לעשה היינו משום דאיתא בתשלומין וכ"כ הרמב"ם הטעם באופן אחר נראה לי לתרץ קושיות הפ"י לקמן בסוגיא דף כ"ז על הא דקאמר הש''ס חזר ר"י ודנו דין אחר וקושית התוס' שם בד"ה וחמץ שהקשה היכי עביד לעיל ק"ו וע"פ שיטת ר"ת דס"ל דמחצות ולמעלה היא בשריפה דא תא בתוס' במסכת חמורה לאביי דס"ל כל עשה שאינו סמוך ללאו לא נקרא לאו הניתק לעשה. ולאו דלא תגאל דנחשב ללאו הניתק לעשה הוא משום דאי אפשר בשום אופן לקיים המצוה דוהשיב את הגזילה לולי שעבר על לאו דל"ת. והנה לפי מה שכתבתי לעיל בשם הפ"י דאע"פ שבטלו ומהני מטעם הבקר שלא יעבור בבל יראה. מ"מ אכתי חל עליו מצות עשה דתשביתו אם כן משכחת לן הקיום מצוה בלתי שיעבור על הלאו וכגון שבטלו קודם זמנו ותו אינו עובר בבל יראה לאח"ז. ומ"מ מחויב לקיים מצות עשה דתשביתו וכיון שכן דיוכל לקיים המצוה אפילו בלתי העברת הלאו והעשה אינו סמוך ללאו. אם כן לא הוי לאו הניתק לעשה לאביי אבל למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה וילפינן מנותר ש לומר דדוקא אותו חמץ גופיה שעובר עליו בבל יראה דהיינו בלא ביטלו זהו שדינו כנוחר שהיא בשריפה. אבל החמץ שבטלו קודם זמנו ואם כן אינו בבל יראה תו לא נלמוד מנותר שיהיה בשריפה ואם כן כך מצות עשה דשריפה אי אפשר לקיים אלא בחמץ שכבר עבר עליו בבל יראה ושפיר הוי לאו הניתק לעשה ולפ"ז מתורץ קושית התוס' הנ"ל ד"ה וחמץ. דיש לומר דהקל וחומר היה כיון דלולי שנלמוד מנותר הרי חמץ לאו שאינו ניתק לעשה כמ"ש באופן ראשון וממילא מתורץ קושית הפני יהושע הנ"ל ככל כמ"ש באופן ראשון

ולפ"ז מתורץ קושי' הפ"י בשמעתין דשפיר מוכח דר"ע ס"ל אב"ח א"ש. דלשיטת ר"ת כמ"ש לעיל יש לומר בפשטא דהנה הפ"י מתמה האיך יפליג ר"ע דל"ל מתיך על ב"ה ובפרט לפי מ"ש הה"מ דטעמי' מדרש דלא תבערו ביום השבת. ביום השבת אין וכו' ותירץ דר"ע לא פליג אלא באין צורך קצת עיי"ש. אמנם הא בנד"ד הי נמי צורך קצת דעובר על ב"י ויש לומר דס"ל כמ"ש תוס' דמשה' כדי לבערו אינו עובר. אמנם טעמ' דתוס' משום דהוי לאו הניתק לעשה. א"כ מוכח דס"ל לר"ע דלאו דב"י הוי לאו הניתק לעשה וקשה עליו כמ"ש לעיל דהא המצוה דתשביתו אינו סמוך ללאו. וגם אפשר לקיים העשה בלתי שיעבור על הלאו וכגון שבטלו קודם זמנו וכמ"ש לעיל אע"כ דס"ל אין ביעור חמץ אלא שר פה וא"כ הך מצות עשה דשריפה אינו יכול לקיים אלא בשכבר עבר על הלאו ושפיר הוי לאו הניתק לעשה ודו"ק

ולשיטת רש"י הנ"ל יש לומר בדרך אחר. דהנה מוכח מר"ע דס"ל דלאו דב"י הוי לאו הניתק לעשה כמ"ש וקשה כמו שכתבתי לעיל דהא המצוה לא נאמרה בסמוך. וע"כ צ"ל משום דלא משכחת לן הקיום עשה אלא לאחר שעבר עליו בב"י. וכמו לאו דל"ת כמ"ש לעיל. אמנם עדיין קשה לשטת רש"י דס"ל לקמן דף כ"ז דהיוצא בשיירא תוך למ"ד זקוק לבער מן התרה א"כ משכחת הקיום המצוה קודם שיעבור על הלאו אבל למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה ולשיטת רש"י היינו קודם זמן איסורו. א"כ אי לא משכח עצים קודם זמן איסורו ע"כ יושב ובטל עד לאחר זמן איסורו. וא"כ הך מצות עשה דהשבתתו בכל דבר אינו אלא א"כ עבר על הלאו דב"י. ושפיר הוי ניתק לעשה. וא"ת הא משכחת לה בביטלו קודם זמנו דאינו עובר בבל יראה ואפ"ה חל עליו מצות עשה דתשביתו. ולשיטת רש"י אין לומר כמ"ש למעלה לשיטת ר"ח דכל חמץ שאינו בבל יראה אינו בשריפה דהא רש"י ס"ל דמצוה שריפה קודם זמן איסורו. ויש לומר דהנה תוס' בד"ה מדאוריי' בביטול בעלמא סגי מקשים לשיטת רש"י דמפיק הא דביטול מהני היינו מקרא דתשביתו הא ר"ע לקמן ס"ל דתשביתו היינו הבערה ותירץ הפר"ח דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה. באמת תשביתו היינו הבערה ודברי רש"י נאמרין לרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר ולפ"ז ליכא למימר כמ"ש הפ"י דבבטלו קודם זמנו אינו עובר בבל יראה ומחויב מטעם תשביתו. ז"א דהא קודם זמן איסורו בעינן שריפה ולאחר זמן איסורו דאינו עובר בבל יראה מטעם הביטול דמקודם ולא בעינן שריפה ה"ה דלא בענן שאר השבתות דביטול דמקודם מהני כשאר השבתות ולפ"ז שפיר מוכח מריע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה קודם זמן איסורו. וממילא מתורץ קושי' הפ"י על רש"י דס"ל דזמן שריפה קודם זמן איסורו מר"ע דשמעתין די"ל דכוונת ר"ע באמת לשארי השבתות. אבל רחמנא אחשבינן והא דמוכיח רבא דס"ל אב"ח א"ש היינו קודם זמן איסורו ודו"ק:

ולפמ''ש יהיו מתורץ קושי' התוס' בשמעתין ד"ה ואימא דמקשה ל''ל לאביי ללמוד מקרא דלא ימצא כיון דעכ"פ צריך להיקשא. וכר' יוסי לקמן וי"ל דהנה התוס' כתבו לקמן בד"ה ואומר אע"ג דיכול ליהנות בגחלתו ותירצו כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות הוי כמו נדרים ונדבות אבל קשה כמ"ש הפ"י דהא יכול ליהנות שלא כדרך הנאתו דהיינו שיבשל גבי השריפת חמץ וע"כ צ"ל כתירוץ ראשון דהתורה אמרה תשביתו בכל ענין אפילו במקום שאינו נהנה ולפי"ז י"ל דס"ל לאביי נמי דאסור להשביח בי"ט בין בשריפה ובין בשאר השבתות משום דרחמנא אחשבינין. רק דיש להתיר מטעם הואיל אם יש לו עצים ורוצה ליהנות בהסיקו. ולפ"ז מתורץ קושיא אחרת דהנה קשה לי על אביי בין לשיטת רש"י דפי' מקצתו מותר. ובין לשיטת התוס' דפירשו אך חלק. דהא משכחת ליה אך תשביתו בי"ט כגון שבטלו קודם זמן איסורו ותו אינו עובר בב"י בי"ט ואפ"ה חל עליו מצות דתשביתו כמ"ש הפ"י. ולפי הנ''ל ניחא דממ"נ ע"כ לא קאי בי"ט דאי בלא ביטלו הא עובר בב"י ואי בבטלו א"כ אסור להשביתו מטעם מלאכת י"ט ואין לומר מטפם הואיל אי בפי להשביתו בענין דיכול ליהנות בהסיקו תחת תבשילו. ז"א כיון דדעתי' ליהנות ממנו א"כ בטל הביטול והדר עבר על בל יראה דבטול לא מהני אלא אם יוצא ממחשבתו ומלבו לגמרי כמ"ש הרמב"ם וק"ל. אבל קשה דהא עדיין משכחת ליה אם הפקירו בפירוש. ואפ"ה חל עליו מצות עשה דתשביתו. ומותר לו לקיים המצוה בי"ט מטעם הואיל אי בעי ליהנות מהשבתה זו ובענין שלא יזכה בו. אמנם גם לזה יש לומר והוא. ונקדים לתרץ קושי' הפ"י לקמן דף י"ג ע"ב תוס' אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ופריך הש"ס פשיטא והקשה הפ"י מה פריך הש"ס פשיטא דלמא קמ"ל לאפוקי מדר' אתא ב''י דס"ל