איגרא רמה חלק א י

דלמדין שאור דאכילה משאור דראי' ומה שאור של הפקר אינו עובר בבל יראה ה"ה דאינו עובר באכילה ועל לחמי תודה נמי אינו עובר בב"י משום דשל הקדש הוא וקס"ד דמותר נמי באכילה. קמ"ל דאסור ע"כ. ונ"ל לתרץ עפ"י מ"ש בש"ע בנכרי שהפקיד חמצו ביד ישראל ולא קבל עליו אחריות מ"מ אם יד העכו"ם אלים ויכול להוציא ממנו בדיניהם חייב לבער דבע"כ הרי הוא ברשות ישראל אע"ג דמן הדין אינו ברשותו. ע"כ א"כ הה"נ בלחמי תודה הא מותרים באכילה והוא אוכלו א"כ נחשב ברשותו בע"כ וא"כ פשיטא דאין מביאין תודה. משא"כ רב אחא ב"י שתחב לו נכרי בגרונו מיירי וא"כ ביד הנכרי לחזור כמ"ש המפורשים לקמן. ולפ"ז מתורץ קושיא הנ"ל על אביי דלמא מיירי שהפקיר בפירוש קודם זמן איסורו וכו' ז"א דמ"מ אם הוא נהנה ממנו הרי הוא שלו בע"כ. אע"ג דהוא אינו רוצה לזכות בו אלא ליהנות ממנו מ"מ ברשותו מקרי בע"כ וכמ"ש בלחמי תודה. והנה הט"ז רוצה ליתן טעם לשבח דאם יד העכו"ם אלים חייב לבער אף בלתי קבלת אחריות משוה דרחמנא אמר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם דמש"ה אפקה רחמנא בלשון ימצא. לאסור אף דבר שאינו קנוי אבל מצוי בידו. וה"נ הרי היא מצוי בידו בע"כ. ובזה מתורץ קושי' תוס' ד"ה ואימא דאמאי מייתי אביי קרא דשבעת ימים. הא מדאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ יכול ללמוד שפיר כר' יוסי. דיש לומר דוודאי אביי סמך על ההיקש ופשיטא ליה דכבר נזכר אותו ההיקש בכל מקום ומש"ה א"צ אביי להזכירו רק בלא קרא דשבעת ימים אינו יכול להוכיח די"ל כנ"ל דאיירי בהפקירו בפירוש ויכול ליהנות בשעת היסקו. משא"כ השתא דכתב רחמנא שאור לא ימצא. הרי אמרה תורה כל דבר שהוא מצוי בידו אע"ג שאינו קנוי לו מרעתו א"כ מוכח שפיר דתשביתו איירי מעי"ט. משא"כ לר' יוסי דלקמן דאזיל לטעמיה דסבר הפקר אינו אלא אם בא ליד הזוכה. א"כ לא קשה כלל דשמא איירי בהפקירו ואינו צריך להביא קרא דלא ימצא ומש"ה מייתי ההיקש לבד ודו"ק

ועתה נבואה לתרץ קושיא ראשונה של תוס' דהוי מצי לשנוי ביום כתיב והוא דהא כבר כתבתי למעלה מאי מוכיח אביי דלמא איירי בביטלו ואפ"ה אמרה תורה תשביתו. אבל זה אינו דא"ה אסור להשביתו בי"ט דהא רחמנא אחשבי' להבערתו. ואי מטעם הואיל ונהנה ממנו. הא אם נהנה ממנו הרי הוא ברשותו ועבר בבל יראה. אבל קשה דלמא לעולם דבי"ט קאי ואתי עשה דתשביתו ודחי את ל"ת די"ט. וכ"ת די"ט עשה ול"ת. הא אביי ע"כ ל"ל די"ט עשה ול''ת דהא בפרק במה מדליקין לא משני כרב אשי עיי"ש. ויש לומר דבזה לא אמרינן אתי עשה ודחי את ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם. דהא יכול לבערו מעי"ט כמש"ל וא"ת דמאתמול לא חל חיוב ביעור עליו דהא ביום הראשון כתיב. וכמ"ש תוס' גבי כלאים בציצית יש לומר דהא כתבתי לעיל בשם רש"י ביוצא בשיירא בתוך שלשם דזקוק לבער דשואלין ודורשין וכו'. א"כ ה"נ אפשר לקיים שניהם. אבל כבר כתבתי לעיל דהפ"י הקשה על רש"י הנ"ל דהא קודם זמנו מותר אפי' באכילה. ואעפ"י שהפ"י לא מקשה אלא למ"ד בשריפה מ"מ לדידי' אף לרבנן קשה. לפי מה שדייק הר"ן בריש פרקן מתשביתו דאסור אף בהנאה לפני זמנו אף לר"ש וא"כ אי אפשר לקיים תשביתו לפני זמן איסורו דהא מותר אף באכילה וכ"ת דאפשר לקיים מעי"ט לאחר חצות דאסור באכילה עכ"פ מלאו דל"ת עליו חמץ לר"י. זה אינו דהפ"י כתב לפי הס"ד דתשביתו איירי בי"ט לא דרשינן לא תאכל עליו חמץ לפני זמנו דמנ"ל להמציא איסור חדש. עיי"ש אלא הוי מוקי לה לדרשה אחרינא. אבל יש לתרץ דשפיר אפשר לקיים שניהם ולבער בלילה ראשונה ומותר לבער מטעם הואיל ואי בעי נהנה בשעת הבערה ואעפ"י דזכה בה מ"מ לא עבר בב"י דחיוב ב"י אינו אלא ביום (דשבעת ימים כתיב וכו') והא תינח אי בלילה אינו עובר בבל יראה אבל אם גם בלילה עובר בב"י קשה קושיא הנ"ל די"ל דאך ביום הראשון קאי בי"ט. והנה לכאורה יש להוכיח דחיוב בל יראה אינו בלילה דלכאורה קשה לשיטת רש"י דפי' מדחייב ביום הראשון להשביח מכלל דמקצתו מותר. דלמא לעולם מצפרא נמי אסור וכוונת הכתיב לנתק הלאו דבל יראה לעשה דשריפה ודוקא בי"ט הואיל ועבר כבר בבל יראה מתחלת היום קודם שישרף. כמו נוחר דאם עבר אלאו דלא תותירו יקיים עשה דבאש ישרף. אבל קודם זמנו דלא עבר בבל יראה השבתתו בכל דבר. ומנ"ל דמקצתו מותר. ואפשר דתוס' בד''ה וכתיב אך. כיוונו לזה. אבל אי אמרינן דגם בלילה עובר בבל יראה. אתי שפיר. דאי הקרא בהכי איירי. א"כ אף בלילה יהיה בשריפה ולמה כתיב דוקא ביום כתיב. ולפ"ז קשה למה למיכתב רחמנא אך. דהא דמקצתו מותר כבר מוכח מביום הראשון מדחייב ביום הראשון להשבית מכלל דמקצתו מותר כדפי' רש"י (וכ"ת) [וי"ל[ אי לא כתב אך הוי אמינא דקר' אתי ללאו הניתק לעש' דדוקא ביום הוא בשריפה ולא בלילה דליכא בל יראה להכי כתיב אך דמקצתו מותר. ונחזור לעניינו הואיל והוכחנו דבלילה ליכא בל יראה מוכיח אביי שפיר דתשביתו איירי מעי"ט כנ"ל. וא"כ י"ל דהכי מקשה הש"ס ואימא לרבות ליל ט"ו לביעור ואין הכוונה דהפסוק קאי בלילה דהא ביום כתיב אלא הפי' דמכח אך מוכח דגם בלילה איכא בל יראה. דאי לא כתב רחמנא אך ה"א דקרא אתי ללאו הניתק לעשה. ודוקא ביום אבל בלילה ליכא בל יראה אבל השתא דכתב רחמנא אך דמקצתו מותר. ועל זה קשה הא עבר בבל יראה מתחלת סיום ואי בבטלו הא אסור לבער דליכא הואיל כדלעיל אלא ע"כ דאתי עשה ודחי את לא תעשה וקשה הא אפשר לקיים שניהם דיכול לשרפו בלילה ומשום הואיל ואי בעי יכול ליהנות ממנו בשעת ביעורו. אלא וודאי דגם בלילה איכא בל יראה. וא"כ אי אפשר לקיים שניהם דאי נהנה ממנו מפקיע הביטול ועבר בבל יראה. ולזה כתב רחמנא אך. ופרקינן ההיא לא אצטריך דהא איתקוש השבתת שאור לאכילת חמץ. ומש"ה מוכח דתשביתו מיירי מעי"ט ואיצטרך אך. דאי בלא אך ה"א דחיוב בל יראה הוא מתחלת יום ארבע עשר לשיטת רש"י דס"ל דחיוב ב"י בעי"ט וכתוב תשביתו שיהא לאו הניתק לעשה דכבר עבר אלאו דבל יראה מתחלת יום ארבע עשר להכי כתב אך דמקצת ארבע עשר מותר:

ועכשיו נבואה לבאר הרמב"ם שכתב מפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר. והוא דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות חמץ ומצה וז"ל וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ על קרבן פסח. כך למדו מפי השמועה כלומר מפורש דבר זה לא תאכל עליו חמץ משעה שראוי לשחיטת הפסח שהוא בין הערביים ע"כ. וא"כ יש לומר דמפי השמועה שכתב בפ"ב כיון למה שכתב לעיל. וממילא מוכח דתשביתו ע"כ איירי מעי"ט דאי בי"ט קשה הא עבר כבר בב"י ואי בבטלו אסור משים מלאכה דהא רחמנא אחשבי' וליכא הואיל דהוא נהנה ממנו. משום דעבר בבל יראה. ואי משים דאחי פשה ודחי את ל"ת וכ"ת דהא הרמב"ם פסק די"ט עשה ול"ת וא"כ לא אתי עשה ודחי את ל"ת ועשה. ז"א דהא הפ"י כתב לתרץ קושייתו לעיל מה דייק רבא מר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה דלמא מטעם רחמנא אחשביה ותירץ דדייק מדאמר ר"ע ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואי מטעם דרחמנא אחשבי' אינו אלא ל"ת בלבד וא"כ לדידן דהשבתתו בכל דבר אינו אלא ל"ת ושפיר דחי ליה עשה. אבל יש לומר דאפשר לקיים שניהם דהא חיוב ביעור עליו מקודם זמנו וכמ"ש רש"י וא"ת כמו שהקשה הפ"י על רש"י דהא מותר באכילה קודם זמנו י"ל דהא הרמב"ם כתב לעיל דמפי השמועה למדו דאחר חצות אסור באכילה מן התירה. וא"כ שפיר אפשר לקיים שניהם בי"ד לאחר חצות ולא אתי עשה ודחי את ל"ת וא"כ ע"כ תשביתו איירי מעי''ט

ועכשיו נבואה לתרץ הרמב"ם מ"ש ראי' לזה מם שכתוב ולא תשחט על חמץ דם זבחי. והוא דהנה התוס' בדף כ"ט פ"ב ד"ם רב אשי כתבו דלהכי אמרינן הואיל דיכול לפדותו לר"י דהמשה' חמץ כדי לבערו אינו עובר באותו שהי' משום דהוי לאו הניתק לעשה. וא"כ אכתי קשה דלמא תשביתו איירי ביו"ט ואי משום דעבר בבל יראה י"ל דלמא איירי בביטלו ומותר לבערו מטעם הואיל ואי בעי נהנה ממנו בשעת ביעורו וא"ת אם נהנה ממנו הרי קנה אותו ועובר בב"י כנ"ל. זה אינו דהא קנה אותו כדי לבערו ואינו עובר בב"י ויש לומר כיון דעיקר הטעם דהמשה' כדי לבערו אינו עובר בב"י הוא משום דהוי לאו הניתק לעשה והנה כבר כתבנו דלאביי לא הוי לאו הניתק לעשה אלא היכא דעשה הוא סמיך ללאו והכא העשה אינו סמוך ללאו אמנם כבר כתבנו למעלה דהיכא דאי אפשר לקיים העשה אלא אם עבר על הלאו שפיר הוי לאו הניתק לעשה אע"ג דלא סמוך ללאו. כמו לאו דגזילה וה"נ אי אפשר לקיים העשה דשריפה אלא אם עבר על בל יראה כיון דילפינן מנותר א"כ מה נותר דוקא לאחר שעבר וכמ"ש למעלה. ואע"ג דהרמב"ם פסק כחכמים דהשבתתו בכל דבר. יש לומר דטעמא דחכמים משום קושיית' דאם לא מצא עצים לשורפו יסא יושב ובטל. והא דלא ילפי במסקנא במה מצינו יש לומר דס"ל להרמב"ם כמו שפי' רש"י דילפינן בגז"ש ולרבנן לא היה קבלה בידם הגז"ש. וכבר פרשנו למעלה דהא דקאמרי יושב ובטל היינו בי"ט משום דרחמנא אחשבי' והיינו לפי האמת דתשביתו מעי"ט. אבל לפי הס"ד דתשביתו איירי בי"ט הא בפירוש רבתה תורה דמותר לבער בי"ט יהיה מטעם שיהיה אם כן לא קשה כלל קושייתם דלא מצא עצים לשורפו ושפיר ילפינן מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה. ודוקא כמו גבי נותר היכא דכבר עבר על בל יראה. אבל אם לא עבר על בל יראה. השבתתו בכל דבר ואם כן דאי אפשר לקיים מצות עשה דשריפה אלא לאחר שעבר על בל יראה שפיר הוי לאל הניתק לעשה. ואע"פ דהרמב"ם ס"ל דלאו דב"י לא ניתק לעשה היינו לפום מסקנא דס"ל השבתתו בכל דבר וא"כ המשה' כדי לבערו אינו עיבר עליו וקשה קושיא הנ"ל. דלמא תשביתו בי"ט להכי כתב הרמב"ם וראיה לזה לא תשחט על חמץ דם זבחי ובוודאי ע"ז איכא להקשות קושית הש"ס ואימא כל חד וחד כי שחט או כמו שהקשה הפ"י ממי שהיה טמא או בדרך רחוקה דלא עביד פסח אבל ראיות הרמב"ם היא רק ממי שיש לו פסח דאיכא עליו לאו דלא תפשה. וא"כ אי עבר אלאו דל"ח ושחט על החמת בוודאי חייב לבערו בשריפה דמה לי לאו דל"ת ללאו דבל יראם. וא"כ ראוי לילף מנותר ואם כן דאפשר לקיים העשה דשריפה קידם הלאו דבל יראה לא הוי הלאו דבל יראה ניתק לעשה. ואם כן המשה' כדי לבער עובר עליו. ושפיר מוכח דתשביתו היינו מעי"ט דאי בי"ט אסור דהא ליכא