איגרא רמה חלק א עח

הוה אינו ברשותו הואיל ואסור בהנאה וא"כ כי נימא דרשאי למוכרו השתא בלא תנאי דהיינו דמבטלו התנאי והוה מכירה למפרע ונמצא דהוה כאלו הוא ברשותו למכור כיון דבידו למוכרו השתא בלא תנאי מאי אמרת דהוה כמו דאמר משום מאי מהני משום דמהני היא גופה קשה למה יכול לבטל התנאי ואמרינן הטעם מ"ה מהני משום דכיון דיכול לבטלו התנאי א"כ גם שם בעדיו בחתומיו זכין לו מאי אמרת דזכה למפרע כיון דעדים זכין למפרע היא גופה קשה אמאי יזכה למפרע כיון דהשתא אין בידו ומה שכתב מידי דהוה האומר התקדשי לי כו' גם שם הוא הטעם דדבר למפרע יש בידו לעשות עכשיו כיון דהקידושין חלין למפרע כמו שכתבתי (בנידון דידן וכמו בעדיו בחתומיו זכין) וכיון דבאמת הדין דיכול לעשות כן לקיים עכשיו דנהוי הקידושין חלין למפרע מ"ה אמרינן בש"ס לפי האמת דמקרי קידושין תלוין וכי גמרי קידושי קמא פקעו קידושי שני' ומעכ"ת תלי' תניא בדלא תניא דזאת דאמרינן דהוה קידושין תלוים הוא משום כיון דבאמת הוא דיכול לעשות דנהוי נגמר הקידושין למפרע מ"ה אמרינן דהקידושין תלוי' וכי גמרי קידושי ראשון פקעו קידושי שני' ואין להביא ראי' משם לנ"ד ראי' לדברי כמו שהבאתי ראי' מעדיו בחתומיו זכין לו דהא באמת אם התנה ע"מ זה אני נותן לך ע"מ שאחר ילך או יתן בודאי אם יעשה אח"כ או ילך כו' בודאי נגמר הקידושין למפרע ואין צריך הסכמת הב"ד משא"כ בנידון דידן גבי החמץ וגבי עדיו בחתומיו (וא"צ הסכמת הב"ד) ה"נ לא גרע משום דעשה התנאי בדבר שיד הב"ד והוי כמו אחר בזה בודאי נגמר למפרע משא"כ בנ"ד ולענין ביטול התנאי בודאי אין יכול לבטל רק הב"ד וכן לענין עידיו בחתומיו זכין צריך הסכמת הב"ד דהיינו המוכר או הנותן ושפיר הבאתי ראי' לנ"ד מה שאין ראי' מקידושין ואם יקשה לך עוד על דבר זה יראה לכותבו לי כי אין אני יכול לכתוב כל מה שהלב חושב ואם נאבד הגט או נשרף בנתיים ואי הוה ביטול התנאי אח"כ אע"ג דאין עכשיו בידו לגרש השתא דהא נאבד או נשרף הגט השתא אך הואיל דמתחיל למפרע והוה כאלו הגט מתחיל מעיקרא שהי' הגט ה"ל כה שאלה אודות הגט עם המימר שנחלקו הגאונים ה"ה הגאון מו' יעקב יושע בעהמ"ח ס' פ"י, וה"ה הגאון מו' חיים כהן והגאון מו' יעקב יושע רוצה לפסלו ע"י זכי' מטעם וכתב ונתן מי שאינו מחוסר כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר זכי' ע"י אחר ונ"ל להוכיח שלא כהגאון הנ"ל דהנה איתא בגיטין ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ופירש"י ואפילו רבנן דאמרי זכות וזכין לאדם שלא בפיו ה"מ לענין דלא מצי למיהדר מ"מ לא זכי עד דמטא לידי' ואין גט לאחר מיתה וכתבו התוס' דרש"י סותר דכתב לקמן דלא גרסינן תנו דאל"כ אמאי לא פליגי רבנן ואמרי זכות הוא ונ"ל דהנה מי שחצי' עבד וחצי' בין חורין יום שלרבו לרבו יום שלעצמו לעצמו ופירשו התוס' היינו למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה כיון דהדין דכופין ממילא מעשה ידו שלו כיון דתליא בלא רשותו כן פי' ג"כ ארבע שיטות להרשב"א כיון דעומד לשחרור כשחרור דמי דאין מחוסר רק גט שחרור דהא לא תליא ברצונו א"כ ה"נ הכא כיון דהדין הוא דלא יכול לחזור ממילא כיון דלא תליא ברצונו ממילא מעשה ידו של עצמו כיון דאין מחוסר רק גט שחרור וממילא כיון דאין מעשה ידו שלו יוצא במיתת האדון כסברת הגמרא בדף ל"ט עבדי דגר כי אשתו כו' כיון דמפקיר עבדו אין ממון להורישו ממילא יוצאת במיתת האדון רק אמימר פליג על הך סברא ורש"י במתניתין רוצה לתקן למאן דל"ל דאמימר כי היכי דלא תקשי ממתניתין והכא פריך לאמימר

ובזה ניחא נמי הא לרשב"א לא יצא בשטר ע"י עצמו רק ע"י אחרים ולכאורה קשה הא זכי' מטעם שליחות יעיין בר"ן ולרש"י קשה הא בעינן מ"מ דלמטי' לידי' רק כיון דהוי רק מעוכב גט שחרור ממילא יכול לקבל גיטו לבד וא"כ מוכח דלא כהגאון הנ"ל דאל"כ היכי מצי עבד ליצא כיון דלא הוי גיטא לענין שחרור עד דמטא לידי' רק דלא מצי לקבל גיטו לרשב"א עד דניהוי ע"י אחר א"כ לימא נמי הכא הא מחוסר נתינה ע"י אחר מקודם שבא לידו לענין שחרור ועבד גמרינן לה לה מאשה ופסלי מחובר וא"ל כיון דבאמת מכיון שנתן לאחר ממילא יכול לקבל וממילא מצי למיעבד שליח ומכיון דמטא ליד אחר ממילא משוחרר הא ז"א דהא כתבו התוס' בנזיר והביאם הבעל משנה למלך דאם אמר לשליח בעודו קמח ליטול חלה לכשיהי' העיסה דלא הוי עיסה עדיין דלא הוי שליח כיון דבשעת מעשה לא מצי עביד הבע"ב ולא מצי עביד שליח שיעשה אח"כ ולא הוי שליחות כלל וכי עביד אח"כ הוי כמו בלא ציוו א"כ ה"נ הכא לא הוי שליחות והמשכיל יבין

בו הנה י"ל מה שהקשה המ"א וכן הח"צ על דברי התוס' דסוטה דכתבו דהפסק כ"ב הוי הפסק מהא דזבחים דבאמת משמע שם לפי ה"א דס"ד דאינו מרחיק צפון והוי הסמיכה בחוץ והוי הפסק במיעוטו וכן לתרץ דרב יוסף בחד לישנא דסמיכה בכל כחו בעינן אך י"ל משום דהנה בברכות דף כ"ג ע"א דאמרינן הי' עומד בתפלה ומים שותת על ברכיו וכו' דאמרינן לימא בשהה בכדי לגמור את כולה וכו' ומסיק שם דפליגי בלא שהה מר סבר דגברא הוא דלא חזי וכו' ופי' שם הרשב"א משום דמעיקרא לא חזיא ומביא בשם התוס' דהוי הפירוש דהשתא דיחוי בשעה ששותת ומר סבר חזיא דלא אסרה תורה רק כנגד העמוד ובזה מיושב מה דהקשה בס' א"ר על הט"ז א"ח בסי' ק"ד דבאמת היכא דלא חזיא לחד דעה אפילו לא שהה רק דהשתא לא חזיא כי כן פירש הרשב"א בשם התוס' בחידושיו לברכות יעש"ה ובאמת לפמ"ש התוס' אין חילוק בין מקום הוא דלא חזיא או מקום לא חזיא וכדאיתא בפוסקים ולכאורה לפ"ז לא מייתי ראי' מזבחים דשם הא באותו מקום לא חזיא לשחוט וא"כ בודאי הפסק כמו דשם ומכח כל שכן דמה לא הוי הפסק שיעור כ"ב אמות והוי הפסק ומכ"ש בכאן אך התוס' הקשו למ"ד דס"ל דאע"ג דלא חזיא המקום או גברא מ"מ בלא שהה אינו חוזר לראש וכן פסקו הפוסקים וכן הרמב"ם וכן מוכח מר"י דאמרי במבואות המטונפות לדידך חוזר לראש אם שהה כדי לגמור את כולה דוקא וצ"ל דמוקי כמ"ד מרחק צפון ומוכח דהוי דוקא כ"ב אמות ועכ"פ בכ"ב אמות הוי אינו תיכף משא"כ לפי הא או לפי תירץ אחד בר"י הוי כמ"ד דכיון דגברא או מקום לא חזי הוי הפסק וס"ל כמ"ד דכן חוזר לראש אע"ג דלא שהה ומתורץ שפיר התוס'. ואו י"ל דבאמת א"ל דנכנס ע"י גגין ועליות ומוכח כס' המל"מ דשהה בודאי חייב אע"ג דנכנס דרך גגין דאל"כ אמאי לא הוי תיכף לסמיכה שחיטה למ"ד שמא ירבה בפסיעות ולפי התו' השני דסמיכות אשם לאו דאוריית' קשה דרך גגין הוי רק מדרבנן והם אמרו והם אמרו דבעי סמיכה ויש להתיר אך א"כ קשה אמאי לא פשוט מכאן דבאויר נמי גמור ושהה דאל"כ אמאי לא נכנס דרך גגין ועמר על עץ או אבן בעזרה דהוי כמו אויר אך י"ל דזיל הכח קא מדחה דלמא כמ"ד דבמיזד לאגמורי שהה וזיל הכא קא מדחה וא"כ מתורץ דבאמת בעינן לפני ד' רק דדרך גגין והוי גובה חומת עזרה ומ"ה לא הוי תיכף ופריך שפיר ויכנוס ידו בשער נקנור והוי לפני ד' ומתרץ דבעינן בכל כחו ועל הדרך גגין ולא שהה כלל רק דמקודם הכניס ידו ואח"כ הכניס ראשו ואזי מקיים מצות סמיכה ול"ק מהא דהוי הדין באתרו אל תטמא או אל תזיר דלוקין וא"כ האיך משכחת דנכנס דרך גגין אם לא בשוגג די"ל כמ"ש המל"מ דכבר נפסק הביאה שלא כדרך ביאה

והנה מה שפסק הרמב"ם כמ"ד ביאה במקצת לא שמי' ביאה והוא משום דלרבא ביבמות בדף ה' דאמר ערוה לא צריך קרא ע"כ ל"ל דעולא וכמ"ש התוס' שם לחד תירוצא דל"ל דהואיל ואשתרי אשתרי

כז הרמב"ם פסק בהלכות שגגות פ"ב ה"ו כמ"ד תינוק שנשבה לבין הנכרים חייב קרבן והנה הכ"מ מקשה דהא הלכה כר"י נגד רב ושמואל ותי' הכ"מ דלא אמרי' אליבא דהלכתא רק למונבז ולכאורה קשה מנלן לר"י ור"ל לאוקמי מתניתין כמונבז שלא אליבא דהלכתא וי"ל משום דהנה התוס' בדף ע"א כתב חילוק מלאכות מנלן א"כ מנינא ל"ל ותי' התוס' (דהוי אמינא) דמנינא אתי לאשמועינן דל"ת דלא חייב רק אם עשאו כלן יעש"ה ולכאורה קשה לפמ"ש הרא"ש בפרק כלל גדול גבי מוחק ע"מ לכתוב דמן הדין הי' שיחייב על מוחק אות אחד אך כיון דאין חייב רק על מחשבת הכתיבה וא"כ לא יהא חמור מחשבת הכתיבה יותר מן הכתיבה א"כ לפ"ז קשה האיך ה"א דאינו חייב רק דוקא אם עשאו כולן בבת אחת הא באמת על ל"ח אינו חייב ואם יעשה רק ל"ח מלאכות ויעשה מלאכה אחת כמה פעמים כפליים למלאכת ל"ח והי' פטור וא"כ כיון דבאמת איכא בהנך ל"ח מלאכות מחיקה או סותר או קורע וא"כ האיך יכול לומר כן דא"כ אם לא עשאו למוחק רק שיכתוב כמה פעמים הוי פטור וא"כ השתא דהחיוב של מחיקה גרם לכל החיובים וא"כ גרם החיוב של מחשבת הכתיבה יותר מן הכתיבה עצמה אלא וודאי דלא בעי לכולם אך דאפילו אם באמת אם עשאו לכותב ומוחק וחייב שני חטאת על מחיקה וכתיבה אע"ג דאי הוי כותב שני פעמים יהי' פטור זה ל"ק דהא עכ"פ הוי שני שגגות דהא אם נהוי לי' ידיעה על כתיבה עדיין הוא שוגג במחיקה דהוי גרע והוי שני העלמות ומש"ה חייב שני חטאת אך דזה תליא בהך איבעי' דאיבעי' לי' העלם זה וזה בידו דהיינו העלם שבח ומלאכות ואם הי' לו ידועה דשבת היום עדיין הוא שגג במלאכות והוי כל מלאכה בפ"ע והוי שני שגגות ואך עדיין אם נימא לי' דמלאכות אסורה עדיין כ"ז דלא ידע דהוי שבת עדיין שגג ובזה הוי חדא שגגה ואמרינן חזינן אי משים מלאכות פירש אי משום שבת פירש וא"כ אם נימא דשם חייב שני חטאת בהעלם זה וזה בידו אע"ג דבזה הוי כ"ז דלח ידע דהוי שבת הוי שוגג והוי חדא שגגה אך מ"מ אם נימא בשבת עדיין הוי שני שגגות דמלאכה וא"כ ה"נ בכתיבה ומחיקה הוי שני חטאת אך אם אמרינן דהעלם זה וזה בידו אינו חייב אלא חטאת אחת והוי הטעם משום דכיון דאם נימא לי' מלאכות חשוב חדא שגגה מכח שבת וא"כ באמת אם לא נימא לי' דכתיבה הוי איסורא וא"כ הוי חדא שגגה ולא אמרינן הך סברא חזינן אי משום מלאכות פירש או משום שבת וכו' וא"כ הוי כולא חדא שגגה וא"כ תקשי האיך אפשר להיות סברת הרא"ש הנ"ל וא"כ תקשי אמאי חייב במחיקה וכתיבה שנים א"ו דאין הסברא כהרא"ש הנ"ל והנה על הך קושיות התוס' הנ"ל דאמאי נקיט מנינא וי"ל משום דהנה מונבז פוטר תינוק שנשבה לבין הנכרים ומקשים התוס' א"כ יפטור נמי היכר ולבסוף שכח והנה התוס' מדמים העלם זה וזה בידו לתינוק שנשבה בין הנכרי' יע"ש ונוכל לומר דבאמת לפי המסקנא אין חילוק לשכח ולהיכר ולהעלם זה וזה בידו דכיון דלא ידע מן השבת כלל וא"כ זאת דהקרא אמר מנינא אתי לאשמועינן דהוי אמינא דהעלם זה זה בידו פטור לגמרי דהוי כמו תינוק שנשבה לבין הנכרים קמ"ל דהיכר ולבסוף שכח חייב עכ"פ אחת ולעולם אם עשאו רק לאחת חייב אחת ולכולם חייב אחת וא"כ מוכח עכ"פ דתינוק שנשבה לבין הנכרים פטור דאל"כ א"צ לימוד וא"כ מיושב דלר"י ולר"ל קשה לי' דכיוון דקתני במתניתין דהבערה חייב חטאת וא"כ הבערה ע"כ לחלק וקשה לי' ל"ל לימוד על הבערה לחלק דהא קשה ל''ל מנינא וא"ל כתירוץ התוס' דאינו חייב רק אם עשאו לכולן קשה הא מוחק איתא ג"כ ועכצ''ל