איגרא רמה חלק א עב

י"ח"ק שפיר ניכר דכוונתו הי' יצחק ובאות אחת טעה ובזה שכתב י'ח"ק ל"ש לומר דטעה דבשני אותיות לא אמרינן זה כמו דאית' בח"מ שם ומכ"ש לכתוב שני אותיות וא"כ שפיר אמרינן דהי' כוונתו יצחק ומה תאמר הא עכ"פ לא נכתב יצחק כמו דאמרינן גבי בשנת ז"א דהא אינו צריך לשם יצחק אלא שיהא מוכח מתוכו כמ"ש ולענין זה שפיר אמרינן דאף בדבר אשר לא נכתב הוי שפיר מוכח מתוכו כמו גבי שני יב"ש שהבאתי באם לא כתב כהן וא"כ גם כאן כיון דמזה שכתב י'ח"ק ניכר שכוונתו הי' יצחק אף אם לא נכתב באמת מ"מ הוי שפיר מוכח מתוכו כמ"ש אף מדבר אשר לא נכתב וכמ"ש הט"ז גבי מומר בנכתב שם יהודות אף שנשתקע הוי כמו שנכתב סימן באיש זה ובהא דשאלו לתינוקת וקצת אמרו שהוא צ"ד וקצת לא נמי יש לצדד היתר דהב"י מביא בסימן קכ"ו בשם תשובת רמב"ן בגט שנכתב בו ריש שבשם האשה והגג קצר מאוד משאר הרי"ש והשיב הרשב"א כיון שלא נמצא מארץ ההוא שקרא בו רי"ש כי אם אחד פסול מדדייק וכתב אלא אחד משמע הא מקצת קוראין כך ומקצת כך כשר האף אומנם דבשו"ת מהר"ם מלובלין משמע דבמקצת קורין כך ומקצת כך נמי פסול מ"מ גם הוא הכשיר שם בעובד' דילי' בסי' כ"ד מטעמים אחרים יע"ש ואע"ג דלפי תיקון האותיות שכתב הב"י צריך להיות הצד"י א' יו"ד וזיין כמ"ש בא"ח ובכאן אינו כן מ"מ הא כתבו הפוסקי' דבדבר אשר אין לו שורש בש"ס אין לפסול הגט בשביל זה וגם זה דבחי"ת אית' בש"ע לגבי תפילין דהיכ' דלא נדבק שפיר רגלי החי"ת כשר אף דתינוק אינו קורא אותו חי"ת דאמרינן דתינוק אנו מורגל כל כך ה"נ גבי גט י"ל כאן את זה ראיתי ונתתי אל לבי להכשיר הגט במקום עיגון ובצירוף כל הני טעמים שאמרנו

ד מעשה שא' שמו בעליות להתורה ובהחתימה יום טוב שכר והכינוי שלו ליפמאן בעד הדין הוא דיש לכתוב יום טוב ישכר המכונה ליפמאן בער וא"ל דלמא יסבור דליפמאן בער הכינוי של ישכר ולא של יום טוב ויום טוב נקרא עם הכינוי וכמ"ש הב"י גבי משה יהודא דשם הכינוי משה ליב דבודאי הכינוי על סמוך קאי בכאן ל"ש כן וכמ"ש הש"ך בסי' מ"ט דמשום הכי נר אפילו לאחר שם אביו קאי על חחימתו משום דלא מצי לפסוק בחתימה שלו ומשא"כ שם הכינוי דלא הוי הפסק (בחתימה) בהחחימה. אך בכאן בשם (הקד) העיקר דעליות לתורה או החתימה אי אפשר להפסיק וא"כ קאי על שם הראשון ובזה מיושב גבי כהן דעל שם אביו קאי ועל שמו ג"כ קאי משום דא"א להפסיק בהחתימה ומיושב קושיות הג"פ ועוד דבאמת לפי מה דכתב הש"ך לחלק דוקא בהך כינוי דגם לאביו שייך הך כינוי ויסבור דקאי על שם אביו ומשא"כ האיך דל"ש הך כינוי לשם אביו וכן הביאו בס' גט פשוט וכן אית' בס' שה"ג דמ"ה חתמינן עד לבסוף משום דבודאי קאי עד על שמו ולא על שם אביו וכן הביא בס' גט פשוט וא"ל אמאי הוי הדין אם (שם) לא (אביו יש לו כינוי) מה דיש לבעל עצמו הך כינוי לא שייך לאביו כלל ונהוי לכתחלה כשר לכתוב הכינוי מה דשייך לבעל לכתוב לבסוף דכיון דלא שייך לאביו הך כינוי ונהוי כשר כמו גבי עד לבסוף דהוי לכתחלה כן אך באמת החילוק בשלמא גבי עד אין מפסיקין בין החתימה ומשא"כ בכינוי דלא הוי הפסק כמ"ש הש"ך ומשא"כ בכינוי בהך דהכא דאין מפסיקין בעיקר השם שעולה לתורה וכמ"ש לעיל ואמת אפילו לרמ"א דס"ל גבי נר דאפשר דלא דקאי גם לעצמו מ"מ נוכל לומר דבודאי מודה להך סברא דשה"ג דהיכ' דלא שייך הך לאביו קאי בודאי לבן רק גבי נר הוי לשיטת רמ"א משום דכיון דאחזיק עוד יוסף ב"ש שיש לו אביו חי וא"כ כיון דנוכל לומר דקאי על אביו אין רשאי העדים לחתום דאמרינן דבודאי קאי לשני דחי דכיון דנוכל לומר דקאי לאביו וכמו שכתבו התוס' גבי הוחזק הוי סימן כיון דהוחזק צריך לדקדק העדים ה"נ בזה לענין נר והש"ך דהשיג בזו על רמ"א קאי לשיטתי' דאזיל לשיטתי' דבס"ק שלאחר זה השיג על התוס' בזה דבהוחזקו מדקדקין ותי' תי' אחר ומ"ה השיג בכאן גם על רמ"א בזה אך עכ"פ בנידון דידן לכ"ע הוי הדין כמ"ש לעיל ע"ש היטב

ועוד דבכאן כ"ע מודו דמהני מאי דכתב לבסוף דכיון דאי אפשר לכתבו מקודם מלבד דהוי הפסק החתימה שקורא לתורה אך נמי א"א לכותבו משום דיסבור דהוי השם השני דישכר נמי כינוי וא"כ כיון דאי אפשר לכתבו מעיקר' כ"ע מודו דאמרינן דנוכל לומר דקאי על שם הראשון ג"כ והוי הדין כמ"ש לעיל

והנה אע"ג דאית' גבי מקום דירה דהוי פסול לעז דיאמרו דאין זה. אבל מ"מ גבי מקום לידה לא הוי לעז משום דאין כל העולם כולה ידעי מזה ולא הוי לעז יע"ש היטב בהרא"ש דף פ' ע"א בהרא"ש בשם ר"ת. וא"כ הא באמת אפילו אם יש לו במקום אחר שם שם לא במקום הכתיבה ולא במקום הנתינה מ"מ לכתחלה צריך לכותבו וא"כ ל"ש שינוי דהוי לעז דמזה אין כל העולם כולו יודעים דלמא באמת יש לו איזה שם אחר במקום בעיר אחרת דאין כל העולם כולו ידעי אם אין לו שם אחר במקום אחר ואולי באמת יש לו שם אחר באיזו העיר וא"כ מ"ה לא הוי לעז וא"כ כיון דא"צ לכתבו ולא צריך למיכתב לא פסול שינוי וא"ש לשון הירושלמי וכמ"ש לעיל לשיטת ר"ת

ה מעשה בש"מ שגירש ע"ת ולאחר נתינה נטל המסדר הגט אצלו ואח"כ מת י"ל דאינו בפסול הגט מכח הך חששא דמרדכי דבש"מ דכוונתו רק סמוך למיתה וסמוך למיתה לא הוי הגט בחצירה שלה משום דכמו דאמרינן גבי מידה של סרסור] ע' ש"ע ח"מ דכיון דהשאילו לשנים והוי לאחר שנתמלאה המדה ללוקח ה"נ הכא לאחר שבא הזמן דהיינו סמוך למיתה הוי נשאל חצירו של הנפקד לאשה (וכן איתא בט"ז ח"מ) ומכ"ש בכאן דנטל המסדר מאשה וא"ל דהוי טלי גיטך מע"ג קרקע בעת שבא הזמן י"ל דהא אית' בתוס' דגיטין דף ס"ה ע"ב בד"ה גיטא לא הוי עד דמטא למתא מחסיא א"נ מבבל ועד מתא מחסא הוי הכל שליח לקבלה וכו' והנה בודאי אם אמר ה"ז גיטה לאחר ל' והוי בחצירה לאחר ל' נקנה לה אע"ג דהוי בנתיים בחצר אחרת דבודאי לא הוי חילק ולא שמענו כלל דבעינן דלא יהא בין הזמן רק בחצר שלה רק בסוף הזמן וא"כ ה"נ הכא ועוד לפמ"ש התוס' בגיטין בדף ע"ז ע"ב בד"ה ותטיל איהו ותיחוד דכיון דבא מרשות הבעל לרשותה לא הוי כמו טלי גיטך ה"נ הכא כיון דמקודם הוי החצר נשאל לבעלה ואח"כ לה להאשה ולא הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע והנה לפי הסברא הראשונה דהוי הכל שליח לקבלה וכפי סברת התוס' בגיטין בדף ס"ה ע"ב הנ"ל וא"כ הוי ג"כ קודם הזמן כמו שמונח אצלה דהא כיון דאמר הוי הכל שליח לקבלה וא"כ כיון דהמסדר נטל אצלה והוי החצר שלה ג"כ לקבלה כמו האשה ולא הוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע ועל הטעם השני שכחבתי לעיל יש לפקפק בו דהא קשה דאיתא בש"ס דרש"י כתב בדף כ"ד משום חצירה הבאה לאחר מכאן אם זרק לחצר שלאחר ואח"כ קנתה וא"כ יקשה הא בא מבעלה לה ואפשר דהש"ס איירי דזרק לחצירה הבעל שלא ברשות בעל החצר ולא שאל להבעל כלל וכלל אך דבאמת אפשר לחלק דכיון דאין באה חצירה מיד הבעל רק אחר הקנה לו ולא הבעל ל"ד להא דכתבו התוספות הא בר"ה בדף ע"ז בד"ה תיזל איה וכו'

ו בש"ע אבן עזר סימן קס"ט בפירוש סדר חליצה סעיף ל"ה ובהג"ה שם וכתב באור זרוע דבשעת הדחק וכו' חולצין אעפ"י שאין מכירין וצ"ע דא"כ אמאי כותבין אעפ"י שאין מכירין ואולי אין שעת הדחק ראי' וי"ל דהנה נראה ליתן טעם לדברי הא"ז משום דהנה לכאורה קשה דהנה איתא ביבמות דף ל"ט ע"ב ואשתמדי ענהו פליגי ר"א ורבינא חד אמר בעדי וחד אמר אפילו אשה או קרוב והלכתא [גילוי מלחא בעלמא] ואפילו אשה א' קרוב והנה קשה דהנה איתא בש"ע אבן העזר והוא מהר"ן בסי' ל"ז סעיף כ"ד האשה שאמרה קדשתי את עצמי וכו' ואם יש עד אחד שהוא קדשה מותר לכונסה לכתחלה וכתב הר"ן הטעם דאין זה מוציא מידי חזקה רק מברר החזקה למי שנתקדשה ל"ש אוקמי' על החזקה וכן הביא הפ"י בשם הר"ן. ולפ"ז קשה אמאי צריכה שני עדים הא הכא נמי מברר החזקה מי שהוא אחיו ואמאי צריכה שני עדים וכן קשה אפילו לפסק הלכה דל"ל טעמא דהוי גילוי מלחא ת"ל דה"ל מכבר החזקה וכן קשה דהא איתא בבריתא וז"ל דאשה שאמרה התקדשתי ואין וכו' דאין נאמן לכנוס הא משמע אם נתן הגט שישא אחר אע"ג דלא שייך דמירתת וכו' וא"כ קשה להך מ"ד דבעי שנים וצ"ל כמ"ש התוס' ביבמות דף צ"ד ע"א בד"ה כי תבעי לך יבמה לעלמא שלא האמינו רבנן אלא במיתת בעלה לאפוקי מחזקת איסור אשת איש אבל מחזקת איסור ליבם וא"כ א"ל דמ"ה שפיר שם נאמן ע"א מכח איסור עגונה הא ל"ה אסור עכ"פ מדרבנן וכמ"ש הפוסקים דס"ל ע"א נאמן מה"ת והוי דייקא ומנסבא רק מדרבנן הטעם דמשום הכי לא אחמירו רבנן יע"ש היטב. והנה באמת הא אם האב אמר קדשתי את בתי ואין יודע למי קדשתי דנאמן אפילו לכנוס משום דירא דלמא יכיר ומכ"ש היכא דהוי גילוי מלחא בעלמא נהוי נאמן (היבמה בעצמה) היבם בעצמו וכמו שמשמע שם מלשון הר"ן דכתב דאם נאמן לכנוס והא (דהמביא הגט אין רשאי) דאין ע"א נאמן שמת בעלה אלמא דחשוב דמירתת משום דהוי עבידא לגלויי וא"כ הוי כמו שם דמירתת ואמאי הוי הדין דאין היבם בעצמו נאמן וע"כ צ"ל הטעם נמי דלא האמין רבנן רק במקום עיגון וא"כ לפ"ז שפיר במקום עיגון חולצין אעפ"י שאין מכירין דממ"נ אם הוי כיון דלא אפשר השתא וא"כ באמת היבם נאמן היכא דא"א אך לבתר הכי כל כמה דיהא מצי לברר ויכיר שיהא עדים שמעיד צריך לברר וכ"ז דאין מכירין והשתא הוי שעת הדחק וממ"נ בדיעבד אם אין אפשר לברר היבם בעצמו נאמן וזה הטעם של הא"ז וא"כ לפ"ז לא קשה האיך כותבין שטר חליצה אעפ"י שאין מכירין דלא חוששין כיון דאם בדיעבד והוי שעת הדחק היבם בעצמו נאמן וא"כ היוצא לנו מזה עוד דין אחר עפ"י מעשה דגם היבמה בעצמה נאמנת שהוא אחי בעלה אע"ג דאין היבם יודע ואע"ג דהדין דיבמה מגרע גרע אע"ג דנאמן להתיר עצמו משום דמיסנא סנא לי' הוא גרע יותר מאהבה אך באמת הא כתב דבזמן הזה בל"ה אינו מייבם וכתב הצ"צ דאעפ"כ אינו נאמן דכיון דמעיקרא לא מהימן לי' רבנן קאי על זה דלא נתן נאמנת אך זה הוי הטעם דהיכ' דע"א אינו נאמן מה"ת רק רבנן הימנוהו ומשא"כ בכאן דמן התורה נאמן כמ"ש משום דהוי מברר החזקה רק דמדרבנן אינו נאמן ודלמא מסנא סנא וא"כ כיון דלא שייך השתא מסנא סנא ממיל' מהימן וא"כ גם האשה נאמנת במקום עיגון וא"כ גם בשעת הדחק חולצין אעפ"י שאין היבם יודע רק היבמה ועוד הוי במעשה זה שהאשה הגידה שם אחותם ואחיהם ואמם ועוד שאר דברים והנה הא הדין דאם אינו רגיל (בסי' רצ"א בח"מ) ואמר סימן שמוציאין מיד היתומים אם אינו אמוד וכאן האשה הוא היא ממדינה רחוקה ולא הי' מעולם בכאן במדינה זו והאיך ידעת זאת וא"ל דלמא אחר הגיד לה כמו דשם מהני דאם האותו איש שנתן הסימן לא הי' רגיל לילך לאותו פלוני ואמאי לא חוששין דכיון דאיירי אפילו דהוי איש אחד שהי' רגיל לילך לאותו פלוני דלמא אותו האיש שרגיל הגיד לזה שאינו רגיל ה"נ בכאן ובאמת שיש לחלק אך בהצטרפות שכיון דהוי